בים דרך - דברים
אמונה ובטחון
הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט''א

 פרשת דברים א' - מאמר פז - משברי הקינאה ...    פרשת דברים ב' - מאמר פח - בעיות הנפש - א'    פרשת ואתחנן א' - מאמר פט - נחיצות התפילה בעקבות ...    פרשת ואתחנן ב' - מאמר צ' - בעיות הנפש - ב'    פרשת עקב א' - מאמר צא - האדם נמדד בקטנות    פרשת עקב ב' - מאמר צב - בעיות הנפש - ג'    פרשת ראה א' - מאמר צג - ובחרת בחיים    פרשת ראה ב' - מאמר צד - בעיות הנפש - ד'    פרשת שופטים א' - מאמר צה - אלול - מתנת התשובה    פרשת שופטים ב' - מאמר צו - ''תמימות''    פרשת כי תצא א' - מאמר צז - הרוצה בתשובה    פרשת כי תצא ב' - מאמר צח - מחיית עמלק בימינו    פרשת כי תבוא א' - מאמר צט - סגולת יום ראש השנה    פרשת כי תבוא ב' - מאמר ק' - תשובה מאהבה    פרשת ניצבים א' - מאמר קא - ''דביקות''    פרשת ניצבים ב' - מאמר קב - סוד התשובה    פרשת וילך א' - מאמר קג - ''אמרו לפני מלכויות''    פרשת וילך ב' - מאמר קד - בעלי תשובה לעומת צדיקים גמורים    פרשת האזינו א' - מאמר קה - יום כיפור - יום של ''סגולה''    פרשת האזינו ב' - סוכות - מאמר קו    פרשת וזאת הברכה ב' - מאמר קח  


פרשת דברים א' - מאמר פז - משברי הקינאה ...
 א. פעמים שהקיצוניות הכרחית - כדי להשרד    ב. משבר הקינאה אצל הבני תורה    ג. משא ומתן בין החכמה והקינאה    ד. לפי מה נקבעות דרגות הקירבה להקב''ה    ה. אברהם אבינו נתייחד ביחודיות אהבה מהקב''ה, ...    ו. היאך ידע האדם מה תפקידו הנדרש ממנו בעולמו    ז. היאך להתמודד עם משבר הקינאה כאשר השניים ...    ח. לכל עובד ה' תפקיד אחר מחבירו    ט. מדבריו של הגה''צ ה''סטייפלר'' זצוק''ל, ...    י. השקר - מתעתע ואוחז את עיני בני האדם  

פרשת דברים ב' - מאמר פח - בעיות הנפש - א'
 הקדמה    א. בהירות הדעת לנתקף מחרדות ודאגות שווא    ב. הדאגה איננה חולי אלא תופעת חסרון אמונה    ג. הדאגה והחרדה אין מי שניצול ממנה    ד. הדאגה והפחד - להביא לתלות בהקב''ה    ה. ייסורי הנפש - סיוע לתיקון המידות והתאוות    ו. יסורי הנפש - יסורים הממרקים  

פרשת ואתחנן א' - מאמר פט - נחיצות התפילה בעקבות ...
 א. מעיקרי האמונה - אמונת ''מלא כל הארץ כבודו''    ב. הבטחת דוד המלך לדור האחרון שתתקבל תפילתם ...    ג. על מה להתפלל?    ד. המתפלל לה', אף אם לא נתמלא מבוקשו עדיין, ...    ה. כל תפילה מצטרפת למנין וסכום שנצרך למילוי ...    ו. משל נמרץ שאין להתייאש מלחזור ולהתפלל    ז. אמונת ''מלא כל הארץ כבודו'' - קרבת הבורא ...    ח. קירבת ה' לאדם בתפילתו, היא באופן שאינו נזקק לפנות לבורא דרך גורמים אלא ישירות ...    ט. המלאכים נועדו לשומרנו ולא לקבל תפילותינו - ...    י. אמרת ה''חפץ חיים'' / סיפור    יא. ככל שמרבה אדם להשיג מבוקשו בדרך גורמים ולא ישירות בתפילה - ממעיט את תלותו בבוראו, וככל שממעיט את תלותו כן נחסר ממקור הנתינה החשק להיטיב לו ...    יב. הקדוש ברוך הוא בראנו חסרים ותלויים, בכוונה כדי שהקשר בינינו יתמיד ...    יג. על תפילה צריך להתאמן  

פרשת ואתחנן ב' - מאמר צ' - בעיות הנפש - ב'
 א. ההתבטלות - תרופה ליסורי הנפש    ב. ''חכם ראה רעה ונמלט וכסיל מתעבר ובוטח'' ...    ג. תורה - מיישבת דעתו של אדם    ד. יש עם מי לדבר...    ה. יצירתיות - רפואת הדיכאון / סיפורים אישיים  

פרשת עקב א' - מאמר צא - האדם נמדד בקטנות
 א. מצוות שאדם דש בעקביו הם קנה המידה לדרגת ...    ב. המחפשים מה ''יש להקל'' במצוות ובהלכות - ...    ג. המסתפק במדריגתו ופוסק מלהעפיל - מתפטר הוא ...    ד. תתכן ''יראה'' - שהוא ענין שבלב - ''מלומדה'' - עבודה של הרגל ...    ה. סתירה בחיי האדם - מצד אחד מאמין בקירבת ה' ...    ו. תשובות מוטעות ''המצדיקות'' רפיון בתפילה    ז. טענת - ''התפללתי ולא נעניתי'' ופירכת טענה ...    ח. טענת - מי אני שישמע הא-ל תפילתי, ופירכת ...    ט. למסקנא - אכן מאמינים בני מאמינים אנו, אולם ...    י. שאלות ותשובות בנושא תפילה  

פרשת עקב ב' - מאמר צב - בעיות הנפש - ג'
 א. שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך...    ב. תקוות וציפיית הישועה הכללית והפרטית    ג. העצה - לקדם את ימי הבהלה    ד. הגורם לבעיות נפש - חילול הקדושה    ה. עשה לך רב וקנה לך חבר  

פרשת ראה א' - מאמר צג - ובחרת בחיים
 א. ''אדם לעמל יולד'' - עמל האמונה    ב. מחלת ''שכחת האמונה'' - משל נמרץ!    ג. עיקר כח השקעת היצר לבלבל את האדם בתפילתו    ד. לעולם לא יתפש אדם ליאוש כל עוד עדיין התקווה והציפיה להצלתו נראית לו ואפילו בדרך רחוקה ...    ה. מה בין תולה תקוותו בהקב''ה לתולה תקוותו ...    ו. ובכן למעשה:    ז. התפילה מנעימה גם בתנאי חיים קשים מנשוא    ח. עצת העצות - תפילה  

פרשת ראה ב' - מאמר צד - בעיות הנפש - ד'
 א. כפייתיות המחשבה באופנים שונים    ב. כיצד להתייחס כללית לבעיה זו?    ג. הטרדות במצוות נטילת ידיים    ד. הטרדות בוודאות ביטוי וכוונת המילים בתפילה    ה. הטרדות בענין קינוח    ו. הטרדות בהנחת תפילין    ז. הטרדות מחשבות מינות    ח. הטרדת נדרים ושבועות  

פרשת שופטים א' - מאמר צה - אלול - מתנת התשובה
 א. קטנות אמונה מיוחדת ישנה במיוחד על מצות ...    ב. ראיה ראשונה - מדברי תורה    ג. ראיה שניה - מדברי הנביאים    ד. ראיה שלישית - מדברי התלמוד    ה. הטעם לחששת חכמתו יתברך מקטנות אמונה במצות ...    ו. התשובה מתקבלת אצל ה' כהתנדבות ולא כפריעת ...    ז. מדוע הוצרכה התשובה להברא קודם שנברא העולם    ח. עוצמת כוחה של התשובה הגורם לאי סבילת הדעת ...    ט. ההשלכות השליליות המתהוות מקטנות אמונה ...    י. ראיה מוחצת שחולשת הדעת אצל עובד ה' אינה ...    יא. השב הינו צדיק גמור מיד, ואין צריך להמתין ...    יב. מעשה שנבע מחוסר אמונת התשובה    יג. לראש השנה יש לגשת עם אמונת התיקון    יד. כתבנו בספר צדיקים - כי זו שאיפתנו, והאדם ...    טו. גדר אחטא ואשוב    טז. לא תיתכן מצות התשובה ללא ''תמימות''    יז. גם את מצות התשובה יש לקיים בשמחה  

פרשת שופטים ב' - מאמר צו - ''תמימות''
 א. ''אנכי אנכי הוא מנחמכם'' (הפטרת השבוע) - ...    ב. עיקר הגלות - גלות הדעת    ג. נחמה פיזית לעומת נחמה נצחית    ד. שמחת העתיד בגאולת הדעת    ה. ''תמימות'' - רפואת גלות הדעת    ו. דורנו - דור התפתחות המדע - לוקה בכפליים ...    ז. חכמי ישראל בכל הדורות בעלי חקירה היו ...    ח. ההתחכמות - מפלת האדם, ולעומתה התמימות ...    ט. עיקר מבחן האדם עלי אדמות הוא שלא להתפתות ...    י. לסיכום:  

פרשת כי תצא א' - מאמר צז - הרוצה בתשובה
 א. נוסח סיום ברכת השיבנו - ''הרוצה בתשובה''    ב. מצות התשובה הגיונית או חוקית?    ג. מדוע התשובה אינה בגדר וויתור?    ד. החסד וההטבה שבמצות התשובה, שגם בחלק ממנה יש בו שיעור חשוב ...    ה. מופת החסד וההטבה שבתשובה - שאינה מועילה ...    ו. כוחו של הרהור בתשובה    ז. התעוררות לתשובה באה לכל אחד גם שלא בבחירתו ...    ח. ''הרוצה בתשובה''    ט. לעת קץ תתחזק הבטחת התעוררות התשובה בישראל ...    י. עוד מגודל חפץ ורצון ה' בתשובה  

פרשת כי תצא ב' - מאמר צח - מחיית עמלק בימינו
 א. מצות מחיית עמלק בימינו    ב. פשעו של עמלק    ג. מצות מחיית עמלק בימינו    ד. התעצמות כוחו של עמלק בעקבתא דמשיחא    ה. מה בין דורות הראשונים להאחרונים באופן ...    ו. האמונה חייבת להיות בשלימות ומה שיחסר ...    ז. דברי אור החיים הקדוש אודות מצב הדור האחרון    ח. עוד מדברי קודשם של רבותינו אודות מצב האמונה בדור האחרון ...    ט. נסיון האמונה בדורנו - תכלית קושי ההתמודדות    י. התעלמות ממוגבלות כוח האדם    יא. התפתחות המדע - החדרת הטבע והמקרה    יב. ניסיונות היסורים    יג. ניסיונות העריות    יד. ירידת הדורות    טו. דור התמורות    טז. דור המותרות    יז. רשב''י כשחזה את דורנו זקף ידיו ובכה    יח. דור הפלא!    יט. אין ''מותר'' בתורה!  

פרשת כי תבוא א' - מאמר צט - סגולת יום ראש השנה
 א. ראש השנה יום סגולה להמשכת מלכויות    ב. עבדות - תלות גמורה בהקב''ה    ג. הכח שממנו המאורות - יוצר המאורות - ממנו ...    ד. כדלים וכרשים דפקנו דלתיך    ה. הענווה כפי גודל אמונת ''אין עוד מלבדו''    ו. הכרת הטוב - כדרך לקנין ''עבדות''    ז. הכרת או כפירת הטוב לבני אדם תלויים במידת ...    ח. מה שיש להזהר בפניית בקשת עזרה מבשר ודם  

פרשת כי תבוא ב' - מאמר ק' - תשובה מאהבה
 א. בעידן ריתחא אין מספיק עבודה מיראה    ב. תיתכן עבודה מאהבה יותר בנקל מעבודה מיראה    ג. חיוב הכרת הטוב    ד. חקירה, מהיכן נובעת מידת כפיות טובה    ה. המתפתה לחיי רווחה כופר הוא בטובת הבורא    ו. המתפתה לחיי רווחה פוגם ב''אמונה''    ז. ועוד - מתנכר ומתכחש לאמונת ''אין עוד ...    ח. ועוד - מאבד את זכות ההבטחה לבוטח בה' שחסד ...    ט. המתפתה לחיי רווחה משריש בעצמו תאוות הממון    י. ועוד - מפתח בעצמו את הקינאה והתחרות    יא. ועוד - ירחק מצדקה ומחסד    יב. ועוד - יאבד יישוב דעתו מעבודת ה'    יג. מפתח אצל עצמו את מידת ''הגאווה''    יד. הורס חינוך בני ביתו    טו. מדבריו המרעידים של החובת הלבבות למשקיע ...    טז. עיקר מלכודת היצר לצוד שומרי תורה - ברצון ...    יז. הדרך לקנות ''הכרת הטוב''    יח. השבע רצון מה' - ה' שבע רצון ממנו  

פרשת ניצבים א' - מאמר קא - ''דביקות''
 א. תכלית כל המצוות - דביקות    ב. ב' דרגות במצות הדביקות    ג. הדביקות שהוא העידון האמיתי - אימתי זמנו?    ד. הנדרש מאתנו הוא לפחות דביקות בבחינת זכירת ...    ה. עצה לקניית דביקות בה'    ו. הבנה בג' תמיהות התמוהים בענין התפילה    ז. המצוה הממצעת בין החיצוניות לפנימיות - תפילה  

פרשת ניצבים ב' - מאמר קב - סוד התשובה
 א. היראה - מודד האמונה    ב. מהיכן מתחילים להשריש יראת שמים    ג. ''הגברת'' היראה ו''התמדת'' היראה    ד. ביאור תשובת רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו    ה. הדרך להנצל מהחטא הוא להתמיד ולשנן בפשטות כי מלא כל הארץ כבודו ...    ו. היאך לרכוש התמדה ביראת ה' בדרך ''עשה טוב''    ז. בדרך ה''סור מרע'', כמו כן ישיג האדם אמונה ...    ח. נתחייבנו בצניעות הלבוש וההנהגה להשריש בנו ...    ט. כח ההנהגה החיצונית רב השפעה על הפנימיות    י. הליצנות, יש בכחה לסלק את מורא שמים יותר מכל העבירות שבתורה ...    יא. עיקר קצף ה' הוא על המתלוצץ יותר מהחוטא  

פרשת וילך א' - מאמר קג - ''אמרו לפני מלכויות''
 א. משמעות מלכויות - ''כי אליך עינינו''    ב. ''מצות אנשים מלומדה'' - התכחשות ל''מלכות''    ג. עבדות לשם ''המלכות''    ד. התבטלות להנהגת שמים    ה. ''מלך העולם'' גם על כוס מים    ו. השקיעה בתאוות עוה''ז גורמת לסתימת הלב מכל ...    ז. תכלית בריאת האדם    ח. סיבת אריכות הגלות - חסרון הלב במצוות    ט. כמה מאמרים מהגר''א דסלר בענין עבודת הלב    י. סכנת העבודה בחיצוניות ללא פנימיות    יא. במה לתפוס את המחשבה בראש השנה  

פרשת וילך ב' - מאמר קד - בעלי תשובה לעומת צדיקים גמורים
 א. בעל תשובה לעומת צדיק גמור - דעת הרמב''ם    ב. דעת החובות הלבבות    ג. דעת המבי''ט והמהרש''א    ה. הסבר סברותיהם של בעלי הדעות הנ''ל    ז. הנראה במסקנת הענין אליבא דכל הדעות    לסיכום:  

פרשת האזינו א' - מאמר קה - יום כיפור - יום של ''סגולה''
 א. ''עיצומו של יום מכפר''    ב. הכיצד עיצומו של יום מכפר    ג. הסבר נוסף לכפרה המתהווית מעיצומו של יום ...    ד. בכל יום כיפור מתעורר התנאי של התשובה שקדם ...  

פרשת האזינו ב' - סוכות - מאמר קו
 א. סוכות - תשובה מאהבה    ב. אמונה - טיפול שורשי לכל המידות והתאוות    ג. לא יתכן לטפל בענפים ולשקמם מבלי לטפל בשורש    ד. הסבר מוחשי להמבואר    ה. חג הסוכות נועד לחיזוק שורשי האמונה    ו. כל נס גלוי שנעשה לאדם, מטרתו להפיק לקח של ...    ז. משל נמרץ!    ח. המרחק-זמן ההיסטורי, אינו צריך להוות רפיון ...    ט. המאמין - חייו חיי ניסים בתוך אורחותיו ...    י. עבודת האמונה - הכנה לגילויים שיתגלו לעתיד    יא. המאמין - חי את חייו היומיומיים כמו שחיו ...    יב. המאמין השלם, הבטחות חז''ל אצלו כטבע ממש    יג. מלחמת האדם לרגעים - היא מלחמת האמונה עם ...    יד. במיוחד מצוות שבין אדם לחבירו לא ניתן ...    טו. הנהגת ההשגחה עם האדם בנס או בטבע כפי ...    טז. חג סוכות - חג עבודה מאהבה הפותחת הלב ...    א. שמחה תורה - חג החירות    ב. מדוע לא נכתב בתורה ציוויים בענייני מידות: ...    ב. המידות - חיוב תיקונם מובן מאליו, מבלי שתצוה התורה על כך ...    ג. מידות רעות קשות מתאוות רעות    ד. כיצד ניתנים המידות הרעות לתיקון    ה. התנאים להפיק את מירב התועלת מלימוד המוסר    ו. תוצאות המוסר עד זקנה ושיבה    ז. המחשת תועלת לימוד המוסר  

פרשת וזאת הברכה ב' - מאמר קח
 א. חתן בראשית - על שום מה?    ב. כחה של התחלה    ג. ההתחלה תלויה בהחלטה    ד. חידוש ההחלטה    ה. יקיצת ההשכמה תלויה בהחלטה שקודם השכיבה    ו. הנדר מועיל להפריש מן האיסור מפני כח ההחלטה ...    ז. בא וראה כמה גדול כחה של ראשית:    ח. עזר ה' וסיועו לאדם כפי כח קבלתו והחלטתו    ט. קבלה בבוקר - הבטחה להצלחת היום    י. אופן החלטה המועילה לכוונה בתפילה    יא. אופן ההחלטה להרגשת קדושת שבת    יב. הצלחת ההחלטה - החוש מעיד    יג. החלטה בחלק ה''סור מרע''    יד. סוד הצלחת ההחלטה - לקבלה כפי היכולת ולחדשה בכל פעם ...    טו. בכח ההחלטה להסיר מחשבות קפידא ושנאה לפחות ...    טז. בכח ההחלטה להמנע מלשון הרע ומביטול תורה    יז. בכח ההחלטה להתגבר על הכעס והגאווה    יח. לנצחון בדרך החלטה יש לנקוט בכח ה''הרגל''    יט. כח ''ההחלטה'' הוא מתנת ה' לכל יהודי ויש ...    כ. בכח ההחלטה להינצל מפגם העיניים    כא. בכח ההחלטה לשבר תאוות אכילה    כב. לקדש את ''הראשית'' ישנו בכללות וישנו ...    כג. אי אפשר להגיע לחתן תורה מבלי חתן בראשית    כד. מעשה שהיה  





פרשת דברים א' - מאמר פז - משברי הקינאה המצויים בשואפי עליה


א. פעמים שהקיצוניות הכרחית - כדי להשרד

נמצאים אנו בתקופת בין המצרים. מצפים ובוכים אנו לבנין בית המקדש שחרב בעוון שנאת חינם.

ואמרו חז''ל (בירושלמי יומא א, א): כל דור שאינו נבנה ביהמ''ק בימיו מעלין עליו כאילו החריבו. כלומר כל דור שלא נבנה ביהמ''ק בימיו, צריך לראות כאילו היה ביהמ''ק בנוי בימיו ונחרב לנגד עיניו, הרי שכל דור שלא נבנה ביהמ''ק זהו דור שהחריב את ביהמ''ק, ויש לו לראות שאילו היה ביהמ''ק בנוי בימיו היה נחרב.

והנה רבותינו לא נתנו לנו הרבה לחפש מה החטא שבשבילו נחרב הבית ובמילא בתיקונו יבנה הבית, פירשו לנו אותו בפירוש -עוון שנאת חינם. ואם כן עלינו לתת הרבה מכוחנו עבור תיקון מידה זו.

ונראה לבאר טעם חומר עוון זה יותר מכל העבירות, וכמו כן אדרבא, בהעדר עוון זה מאיתנו, אין קיטרוג משום עוון אחר, וכמו שמצינו בחז''ל על פסוק (הושע ד', יז): ''חבור עצבים אפרים - הנח לו'', דגם כשעם ישראל עובדים ע''ז אם אחווה ורעות ביניהם - מידת הדין מרפה מהם, והטעם לכך הוא לפי שאין מלך בלא עם, ולכך כשיש אחדות בין העם בהכרח שהוא כתוצאה מהתבטלותם לראשם שהוא המלך, ומנאמנותם למלכם מבטלים דעתם לדעת מלכם ומשווים דעותיהם לדעת מלכם ובכך מסתלקת המחלוקת מביניהם.

אולם כאשר חילוקי דעות ופילוגים מפלגים את העם, וכל אחד אוחז בדעתו, הרי שבזה מפרקים את עטרת מלכם מעליהם, ואין טעם למלכותו עליהם, אחר שבין כה איש לדרכו פנה להחזיק בדעתו שלו. ולכך כשיש אחדות בעם ישראל ומסלקים מביניהם קינאה שנאה ותחרות, והרי זה בהכרח מתוך האמונה שהכל מאת הבורא, וכענין דוד המלך שאמר (שמואל-ב' טו, י): ''ה' אמר לו קלל'', כי אחרת בשום אופן אי אפשר לצאת מהמידות הרעות של קינאה נקימה ונטירה, שהרי טבע הם בנפש האדם, ורק מתוך התבטלות לרצון ה' ולהסכים עם הנהגתו, יוכל האדם להחלץ ממידות רעות אלו, ולכך חשובה כ''כ האחדות יותר מכל, שמבלעדיה הגלות תימשך ותארך עד הקץ האחרון חלילה, כי אין טעם למלכות שמים למלוך עלינו אחר שמתמרדים אנו על הנהגתו יתברך עמנו, והעובדה שהמידות הרעות הללו עדיין בינינו, אם כן על מי יקום הקב''ה וימלוך?! וחמור זה מע''ז שהיתה בימיהם, שהיה להם מין תאווה לזה שאין לנו הבנה בה, החמור ביותר הוא כאשר ישנה התמרדות בעם להחזיק כל אחד בדעתו מבלי לחוס על כבוד המלך, ולפחות למען כבודו לבטל דעתו.

וזהו חומר עוון שנאת חינם הבא מקינאה וצרות עין, שהמה נובעים מחוסר השלמה עם הנהגת ה' ומהתמרדות על הנהגתו עמנו שבשביל כך אין האדם מסתפק ושמח במה שיש לו, והחמדה והתאווה מוציאין מן העולם.

והסיבות לשנאת חינם רבות ומגוונות, הקשה ביותר כאשר בין בני תורה - שואפי עלייה אמיתית, גם אצלם פעמים שתקראנה אותם כאלה ובדומה לאלה חלילה - כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, ועל כך נפרש שיחתנו בשיחה זו.

אמת שקשה היום לדרוש ''מדריגות'' גם מחובשי בית המדרש, אחר וההרגשה הנרגשת אצל רבים מחובשי בית המדרש: בזמן שכזה המלא בנסיונות, אשרַי ואשרֵי חלקי שהנני יושב בבית מדרש ועוסק בתורה, ובזה מרגיע הוא עצמו, ואולי אף מרגיש הוא שהגיע לתכלית המדריגה האפשרית. אולם אליבא דאמת היא הנותנת! דוקא בגלל שנמצאים אנו בתוקף של נסיונות קשים ומסובכים, ההכרח לא יגונה ולא ישובח לחייבנו להשמר בייתר שאת. לדוגמא:

נתבונן!

גם למי שלא זכה עדיין לראות בטוב ה' בעונג הגדול הטמון בתורת ה', וכי זו קיצוניות או פנטיות היום לא לצאת לרחוב ולהבין שהנצרך הוא להסתגר בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, וכי אפשר היום להשמר ביציאה לרחוב, גם אלה שהינם שוללי הקיצוניות בדרך כלל - חייבים המה להודות שבמצב סכנה הקיצוניות הינה מחוייבת, כך שהמציאות היום או שאדם קיצוני לקדושה או שנופל הוא לגמרי.

וזהו שפירש ה''חפץ חיים'' על מאמר חז''ל (סנהדרין צח, ע''א): ''אין בן דוד בא אלא בדור או שכולו זכאי או כולו חייב'', והקשה: היתכן דור שכולם חייבים או כולם זכאים? ותירץ: שהמצב בסוף הזמן יהיה כל כך מסובך בנסיונות חדים ונוקבים, עד שיהא האדם מוכרח שפנימיותו תהא ניכרת בחיצוניותו, ולא יוכל להסתירה - או כולו זכאי או כולו חייב, אם כן מאמר חז''ל זה - או כולו זכאי או כולו חייב - אינו מדבר בכללות הדור שבכללותו בודאי יהיו גם זכאים וגם חייבים, אלא בייחס לכל יחיד ויחיד שלא יוכל להטמין פנימיותו, אלא בהכרח תתגלה פנימיותו לכאן או לכאן לזכאי או לחייב, וכך יראה הדבר גם בחיצוניותו, כך שלא תיתכן אפשרות אמצעית אלא ב' אפשרויות קיצוניות בלבד - או שאדם זכאי - דהיינו הולך בקיצוניות ושומר עצמו מכל משמר והינו זכאי גמור, או שהוא חייב, אחר שפשע מלשמור עצמו, ''ונשמר'' מקיצוניות, לכך הגיע לההיפך.

בפרק זה נבאר את הנחיצות של לימוד ''לשמה'', ואף שבלשמה יש מדריגות רבות, מכל מקום יועיל לנו לקחת איזושהי מדריגה ואפילו פשוטה בלשמה, וכנ''ל, דדוקא היום לריבוי התחרות ופיתוח החיצוניות נצרך הוא למאד, כי מבלי שישקיע קצת הלומד בענין זה עלול להאבד לגמרי, כדוגמת שמירת הקדושה בראיה ובמחשבה בעידן של ימינו, שנצרך דוקא היום קיצוניות ושמירה מעולה, ואכן מזכה היא את השומר להחשב היום צדיק וקדוש, אולם מחוייב להיות היום במדריגה זו, ובלתי יתכן להתפשר על פחות מכך, כי בנקל יוכל חלילה ליפול להצד השני, מה שאולי פעם לא היה הדבר כן, וכן בענין של ''לשמה'', וכמו שנבאר.


ב. משבר הקינאה אצל הבני תורה

אחת הסיבות העיקריות המונעת מבן עלייה את צמיחתו גדילתו ועלייתו, היא חלישות הדעת מפני ההשוואות של הצלחותיו והישגיו של עצמו לעומת הצלחותיו והישגיו של חבריו.

ההשוואה יכולה להיות חיובית - קנאת סופרים תרבה חכמה, אולם אין גרועה ממנה כאשר נעשית שלא בדרך הרצויה.

אמת שלימוד ''לשמה'' מדריגה גדולה היא, וכמו שאמרו: כל הלומד תורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, אם כן מי ומי הזוכה לאותם דברים. אמנם כאמור היום בדור של קינאה ותחרות נצרך ה''לשמה'' כדי שלא ליפול לגמרי.

מאחר ואסון ההשוואות בימינו קשה הוא במיוחד, וכמו שיבואר להלן, לכך נבאר באופן רעיוני את הטעות שישנה במחשבת ''ההשוואה'', ובזה נקל מעלינו נסיון זה שהפיל חללים רבים ועצומים, הנחית עליהם רגש נחיתות ואיבוד הביטחון, ולפחות גרם לחלישות הדעת המונע מלנצל את מה שכן יש בכח כל צורבא מרבנן להשיג.

בפרק זה לא נבוא לבאר זאת מצד האיסור שבדבר, כי על כך הלא אמוֹר יאמר העובד ה', אמת שאסור לקנאות ואסור להיות צר עין בתורתו וגדלותו של השני, וברבנו יונה (שער השלישי אות קס''ח) קורא לצרי עין בגדלות רוחנית של זולתם ''כת שונאי ה''', אם כן צד האיסור שבקינאה הינו ברור וידוע, אלא כאמור נבוא במאמר זה מצד הרעיוני, לשלול את הטעיית יצר ההשוואה שבא הוא בתואנות שונות.

וכמו למשל, יתכן ואומר השואף להיות בן עלייה: מה אעשה שנפשי חשקה בתורה, והתורה יקרה לי מכל פנינים וכל חפצים לא ישוו לי בייחס לתורה, ואם כן היאך לא אקנא ויינתר לבי ממקומו בראותי את חברי מצליח, מחדש, יוצר יצירות נפלאות מתורתו, ואילו אני שמשקיע לא פחות ממנו - הישגי פחותים, לא מרשימים, תלמיד מן השורה הנני, אין בי שום דבר המבליט את מעמדי בעיני ה' לכאורה, ובודאי שלא בעיני בני אדם.

ובפרט זה עתה זמן הרשמה לישיבות, התחרות בין הישיבות לטובה היא - קנאת סופרים תרבה חכמה, אלא שמכך רבות הן האכזבות, בחור לא מתקבל לישיבה שרצה והנה חבירו כן התקבל, ומכך נחלשת דעתו, ולפעמים יורד בגלל זה חשקו בתורה, נשבר ועצב הוא, ומעתה אין דברי תורה המשמחים את הלב מתיישבים על לבו כראוי, ודוחה הוא בידים ממש את אפשרות גדלותו, ואף שהדבר בעל כורחו.

ושאלה גדולה בלבו של אותו שואף לגדלות, והיא, מדוע מונע ממני הקב''ה גדלות אמיתית כאשר יתאוו לבי. וכי כסף וזהב מבקש אני, וכי לחומריות ולמחמדי העולם אני שואף. הלא רוצה אני לגדול בתורה, ולחדש בה, ולהיות כאחד הגדולים אשר בארץ המה, והרי הבטיחונו חז''ל: ''הבא ליטהר מסייעין אותו'', והנה בא ליטהר אני, לומד, מתמיד, משקיע, שואף, ולמה אם כן תיגרע נחלתי בתורה מנחלת חברי, למה להם מתאפשרות אפשרויות נוחות לגדלות ועלייה עם הישגים מבורכים, ואילו אני צריך להתייגע ביגיעות מרובות עם הישגים פחותים.

ופעמים שתעלה קינאה זו בלב השואף לתיקון המידות, וקצרה נפשו בעמל שאלתו מדוע חברי בעל מידות נאות, נעים הליכות, נחתן ומיושב, ואילו אני סוער, לחוץ, נוטה לגאווה וכעס בנקל, וכמו כן בענייני התאוות יש שתאוותיו שקטות ובנקל יכבוש יצרו, ויש אשר תאוותו יום ולילה לא תשבות מלחמוד ולהתאוות לאיסור ולמותר, וטינה בלבו מדוע עשה ה' לי ככה.

ופעמים שתעלה קינאה זו בלב השואף לקרבת ה' לעריגה וכיסופים לה', וקשה עליו לראות היאך חבירו מתלהב בתפילה ומתענג על ה', ואילו הוא גם לאחר יגיעה ועמל הלואי וישיג כוונת פירוש המילות בעלמא.

ופעמים תעלה הקינאה מחמת התמדתו של השני בתורה ומכוחו ב''ישיבה'', להיות יושב ורכון על גמרתו שעות על שעות ולא ילאה, גם זה יקשה על אוהב התורה לראות היאך הוא לא יוכל לסבול לישב שעה או שעתיים ברציפות.

ורבות הנה ומגוונות אופני הקינאה שיקנא איש ברעהו במושגים רוחניים, כגון לראות את חבירו מצליח במעשי חסד להיות מיטיב לבריות ואילו ממנו נבצר הדבר.

וכמו כן יתכן ותקוץ נפשו מלראות היאך חבירו מזכה הרבים בכתב ובעל פה, ומצליח בקירוב רחוקים שזו מעלה גדולה למאד, וכי הוא - המקנא - בתחום זה רחוק מהישגים, אין לו לשון לימודים ולא כח שכנוע, כך שבתחום זה אין לו חלק ונחלה, ושאלתו בנפשו: למה ניגרע?!

וכן יקנא הלומד תורה מתוך עוני בלומד מתוך עושר, וכן להיפך. וכמו כן יקנא הלומד תורה מתוך דוחק ויסורים, טרדות ובלבולים, מהלומד תורה מתוך יישוב הדעת ומנוחת הגוף והנפש, ועוד כיוצא בזה.

ונזכר אני בהיותי באחת הישיבות, ניגש אלי בחור מופלא הלומד בעיון ובהתמדה להפליא, שאייעץ לו כיצד להגמל ממידת הקינאה, ואמר לי שמקנא הוא בפלוני - אחד הבחורים מהישיבה שהינו ''בקי'' גדול ובעל זכרון מיוחד, זוכר הוא כל מה שלומד, ואף שאותו בקי עיונו היה הרבה פחות מזה שניגש אלי. ומה הפלא שהתפלאתי? שקודם לכן ניגש אותו הבחור הבקי והזכרן, שאייעץ לו גם הוא להגמל מקינאה שמקנא הוא באותו בחור הראשון שגדול כוחו בעיון. הנה לך שהאדם אינו מרוצה ממצבו ותמיד נדמה לו שמצבו של חבירו עדיף על שלו.


ג. משא ומתן בין החכמה והקינאה

הבה ונחדור לעומק נבכי נפשנו, עד כמה שיסייע בידינו השם יתברך לגלות את מערומי היצר המחכים להערים ולבוא בדרך של מצוה ו''לשם שמים'', עד שלא יבין האדם כלל שהיצר הוא זה שמפעם בקרבו, ואולי גם יבין בטעות כי כך דרכה של תורה, ואדרבא כך נצרך.

ובכן, נשאל את השואף והעובד שאלה אחר שאלה לרדת לעומק הענין, כדלהלן, ונסדר את הדברים בדרך שאלה ותשובה - השואל יסומן באות ח - חכמה, והמשיב יסומן באות ק - קינאה.

1.

ח. ראשית, מדוע הינך מקנא בלמדן ממך או בבעל מידות והמוצלח יותר ממך?

ק. מעריך הנני את התורה, יקרה לי התורה מכל חפצי העולם, והיאך לא אקנא במי שזכה בדבר היקר לי מכל, ואילו אני לא זכיתי לאותו דבר.

2.

ח. מדוע חשובה לך התורה יותר מכל חפצי העולם?

ק. כי כמו כן חשובה התורה מכל העולם כולו בעיני הקב''ה, ואיך לא אחשיב דבר שחשוב אצל הקב''ה יותר מכל?!

3.

ח. ומה בכך שהתורה חשובה אצל הקב''ה, מה יתן ומה יוסיף הדבר לך באופן אישי?

ק. הקב''ה הוא כביכול החשוב מכל, ואם התורה חשובה לו מכל, אם כן בהכרח שאם אלמד תורה החשובה להקב''ה מכל, אהיה חשוב גם אני אצל הקב''ה יותר מהכל, אחר שעוסק אני בחשוב לו מהכל.

4.

ח. מדוע באמת יחפוץ הקב''ה במי שיודע את תורתו, וכי נראה לך שתכלית רצונו שנהא ידענים או גאונים בתורה?

ק. ברור שתכלית רצון ה' שלימוד תורתו יהא על מנת שנקיים, אולם ברור בודאי שיש נחת להקב''ה שאדע את תורתו ואפלפל בחכמתה של תורה, דהקב''ה ודאי חדי [שמח] בהכי. וכמו כן התורה היא רוחנית והיא מעדנת את לומדיה להיות בעלי מידות נאצלות, וכמו כן מתוך התורה האדם מכיר את חכמת ה' וגדלותו ובא לאהבה ויראה ממנו, והלדעת את התורה זהו אמצעי ודרך לדבקה בה' דקודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא, והדבוק בתורה - דבוק בהקב''ה שזה תכלית כל המצוות.

5.

ח. ומנין זה כל כך ברוך לך, אולי רצון ה' שנהיה ידענים בתורה בלבד, וזה כשלעצמו גם חשוב אצלו אחר שהתורה חשובה לו ואנו יודעים אותה?

ק. אין לי ספק שעיקר רצון ה' שמדרך התורה נבוא לעבוד אותו. כי אם לא הרי שייחסנו לתורה ייחס כשאר חכמות, וירבעם בן נבט יוכיח שהיו כל חכמי דורו לפניו כעשבי השדה, וכן דואג ואחיתופל שהיו חכמים וגדולים בתורה ואין להם חלק לעולם הבא, וכמו כן אלישע בן אבויה שהיה רבי מאיר לומד תורה ממנו, ואילו הוא נכנס לגיהנם, וגם זה עוד רק לאחר מאה וחמישים שנה שהכניסו רבי יוחנן.

6.

ח. לפי התשובה שלך הנ''ל עולה, שמי שלמד תורה פחות מחבירו אולם מתוקן הוא במידותיו על ידי התורה שלמד ובא ממנה לתכלית שהוא ''לדבקה בו'', עדיף הוא, מאחר שלמד תורה הרבה ולא יישם את תורתו למעשה בתיקון המידות והמעשים ובדביקות בה'.

ק. ברור לי שכך הדבר, והראיה דאפילו בית שמאי ובית הלל הלכה כבית הלל לפי שהיו ענוותנים, הרי שאפילו בין ב' גדולי וקדושי התנאים הדבר נמדד במי יותר ענוותן ושפל ברך.

7.

ח. ובכן שאלה יש לי לשאולך, למה אם כן מקנא אתה בחברך שהוא גאון יותר וידען יותר, הלא עליך לקנאות בענוותנים ובשפלי ברך שהמה החשובים באמת אצל הקב''ה?

ק. אמנם כן, אולם זה כמו כן ברור שמי שגדול יותר בתורה ומיישם את תורתו למעשה במידות טובות ובשבירת התאוות, הרי שבהכרח עדיף הוא על המתוקן במידותיו ולומד פחות. שזה האחרון בודאי אילו היה לומד יותר היה מגיע למדריגות יותר נפלאות, ולכך עדיין מקנא אני בידען והלמדן.

8.

ח. וכי כבר מיצית עד הסוף למעשה את כל התורה שלמדת עד היום בתיקון המידות והתאוות, עד שנשאר לך לקנאות במי שלומד תורה יותר כדי להגיע למדריגות יותר נפלאות?

ק. בודאי שלא, והלואי שאקיים למחצה שליש ואפילו רביע ממה שאני יודע.

9.

ח. אם כן למה אתה מקנא בידען היודע תורה יותר ממך?

ק. עזרת לי לחשוב שקצת רימיתי את עצמי, שכאילו ומטרתי היחידה בקנאתי בלמדן והמופלג ממני, היא כדי להיות ירא שמים יותר גדול ובעל מדריגה, ונוכחתי לדעת שזה לא כל כך מדוייק, אולם בכל זאת מקנא אני בדבר טוב שהוא התורה ומה רע בכך, והלא שואף אני להגיע לשלימות, ובפרט שהתורה היא האמצעי להגיע לשלימות ולכך מקנא אני בתורתו, ומי אמר שהדבר הוא שלילי?

10.

ח. אחר שהינך מודה שקנאתך בלמדן ממך היא אינה נקיה וטהורה לגמרי - על מנת ליישם, ולהרבות בלשמור ולקיים ללמוד וללמד, אם כן הרי שיש רע בקינאה כזו, לפי שיוצא איפוא שקנאתך היא לא לָמה אתה לא זכית לְמה שזכה חברך, אלא לָמה חברך זכה לְמה שאתה לא זכית, שהרי לוּ היתה קנאתך ביראת ה' שלו היה לך לקנאות בו גם אם לא היה הוא מצליח בתורה, אם כן הקינאה היא בתורתו של השני, והאינך חושב שיש כאן צרות עין בתורתו של השני שקשה לך לראות בהצלחתו?!

ק. האם לא הגזמת בחשדנותך זו לחושדני שהנני צר עין בתורתו של השני, והלא מקנא אני בו אחר שרצוני להיות כמוהו.

11.

ח. אינני בא לדון אותך, אלא לדון איתך, ובכן ענה לי על שאלה זו, האם בקנאתך על גדלות חברך הינך מרגיש עוגמת נפש וצער, האם נחלשת דעתך על מה שלא זכית למה שזכה חברך?

ק. כן, ובשביל זה באתי להתעודד ממשבר זה.

12.

ח. למה צריך להיות משבר משאיפה. אם באמת כוונתך רק לשאוף לגדול ללא שום צרות עין בגדולת חברך, היש בכך סיבה להשבר?

וכי רע''א או החת''ס לא שאפו להיות כמו הגאון מוילנא, והגאון מוילנא לא שאף להיות כהרמח''ל, והרמח''ל לא שאף להיות כמו האר''י הקדוש וכן על זה הדרך, וכי בשביל ששאפו ליותר באו לחלישות הדעת ולמשבר, הלא אדרבא שאיפה זו הביאה להם אתגר ושמחה להתרומם ולעלות, וחלילה מלחשוב שבכך היה להם משבר ועצבון או חלישות הדעת.

ק. אמנם כן. בודאי מאמין אני שהם היו חכמים גדולים ולא נשברו מגודל שאיפתם בגדולים מהם, אולם עדיין לא הנחת דעתי, לאחד כמוני שאינו במדריגה כמותם ולכך נשבר אני בראותי למדנים ממני, ומנין שאני לא נוהג כראוי בכך, אולי זו הדרך לעלייה לקנאות קנאת סופרים ואף שהדבר כרוך בחלישות הדעת.

13.

ח. האם הינך מרגיש נח מקנאתך בזולתך, או עצבון ומשבר?

ק. ברור שעצוב ושבור אני מכך, וחלישות הדעת עולה על כולנה ולפעמים עד כדי התמוטטות ממש.

14.

ח. על תורתנו נאמר: ''דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'', הרי לך מכאן להבין שכל דרך שאינה דרכי נועם אלא הטרדה ובלבול אינה הדרך הרצויה, ויש בדרך זו הטעיית היצר להוליך לשאול.

ק. מסתברים דבריך. אולם האם תוכל יותר להוכיח לי שקנאתי באופן זה איננה רצויה.

15.

ח. בס''ד יש לי להוכיח לך זאת בכמה ראיות, וכמה מהם נאמרו למעלה ונסכמם כאן ונוסיף עליהם:

1. ''קינאת סופרים תרבה חכמה'', וכאן בקינאה זו אינך מרבה חכמה רק בלבול והטרדה.

2. ''קינאת סופרים תרבה חכמה'', היינו באופן שהאדם מקנא לָמה הוא לא זכה לְמה שזכה חבירו, ולא לָמה חבירו זכה לְמה שלא זכה הוא. והראיה היא לבדוק זאת, האם הינך שמח בהצלחתו של זולתך או שמח במפלתו. הלא כאשר מצטמק ורע לך בראותך את הצלחתו והברקתו של חברך, מורה הדבר שקנאתך שלילית, וכן מכך שהינך מרגיש רגיעה בכשלונו של השני, זה מראה בעליל שקנאתך במובן השלילי.

3. התורה ''דרכיה דרכי נועם'', ואי אפשר להשיג רוחניות בדרך שהיא אינה של נועם מבחינה רגשית, כלומר נכון שהתורה נקנית בעוני ובטורח שאינם דרכי נועם, אולם אלו אינם דרכי נועם מבחינה המעשית ולא מבחינה רגשית, ולא יתכן לקנות תורה בדרך של מרירות ועצב מבחינה רגשית.

4. הגע בעצמך! לו זה שאתה מקנא בו להיותו למדן יותר ממך, היה אחד שאינו מכובד ומקובל בחברה, אם זה מחמת עברו שלא היה מזהיר כל כך, עניותו, מסכנותו, עד שעליו היה אפשר לומר ''חכמת המסכן בזויה'', והדבר היה מתבטא בכך שדבריו לא היו נשמעין ובלתי נסבלים וכדומה, האם גם היית מקנא באחד כזה? מסתמא שלא, ואף שחכמה רבה בקרבו, הנה לך להווכח שקנאתך היא במעמדו ועמדתו בציבור ולא מצד עצם חכמתו בלבד, והעובדה כנ''ל שלוּ לא היתה לו עמדה בציבור היתה קנאתך נחה מרתיחתה אחר שבין כה אין דבריו מקובלים ואף שחכמה גדולה בקרבו.

5. לו אותו זה שהינך מקנא בו, לא היה בדורך אלא בדור קודם, או שכבר שבק חיים ונפטר מן העולם, האם גם אז היית מקנא בחכמתו שהיתה לו, בודאי לא! מדוע? כי אינך רואה בו כבר כמתחרה, שהרי עבר ובטל מן העולם, (אלא אם כן השאיר אחריו ספרים שהעולם מכבדו עליהם), הנה לך לראות שקנאתך נובעת מקושי התחרות ותאוות הניצוח, ואינה נקיה מפאת הרצון לחכמה, בלבד.

ק. עד כה השכלתי להבין, שקינאתי בחכמה היא אינה באופן הנכון והרצוי, ועדיף לי לקנאות בגאוני העולם מצד מידותיהם ולא מצד תורתם, אולם עדיין יש לי להבין, היא גופא, קנאתי הלא היא גם ביראת שמים ובעבודת ה' הנפלאה ובמידות הטובות והאצילות של חברי, והרי קינאה זו כמו כן שוברת אותי מאד, והרי בזה אינני מקנא בחכמה ובתבונה של השני אלא בתכלית החכמה, והרי תכלית החכמה זה יראת שמים ועבודת ה', ובזה אני כמו כן מקנא בהצלחת השני בהישגיו הנפלאים שהמה תכלית התורה, וקינאה מסוג זה מי אמר שהיא מצד היצר הרע?

16.

ח. גם קינאה על יראת שמים ותיקון המידות יש לבודקה האם היא לשם שמים או לשם תחרות, שהרי המקנא לשם שמים:

1. אין עינו צרה בהצלחת השני.

2. קינאה המביאה לטירדה ולעיצבון היא אינה דרך מעבודת ה' הנעשית בדרכי נועם.

3. כנ''ל, בדוק עצמך האם היית מקנא בבעל תפילה ובאיש מידות זה, לוּ היה הוא בבחינת ''חכמת המסכן בזויה''.

4. לו אותו אחד לא היה במסגרת המתחרה עמך, וכגון שאיננו בקרבתך או שכבר שבק חיים, האם גם היית מקנא בו?!

ק. באופן זה שקנאתי מעורבת עם תחרות ותאוות ניצוח, האם זה מזיק או לכל היותר אינו מועיל, או שאולי אפילו גם תועלת קצת תהיה אחר שסוף סוף מקנא אני ביראת השם.

17.

ח. מאחר וסוף סוף בקנאתך יש בה ''לשם שמים'', ומקור קנאתך נובע מתוך רצון להתעלות אלא שמעורבת כאן תחרות, יתכן ויהא מכך תועלת, אולם בכך לא תשיג את מלוא התועלת המובטחת ''מקנאת סופרים'', וכמו כן מסוכן הינך במהלך קינאה זו להשבר וליפול לחלישות הדעת או לשמחה בתקלתו וכשלונו של המצליח, ואז הנזק יהא גדול הרבה יותר מהתועלת.

ק. ובכן אחר שהוכחת לי בטוב טעם שבקנאתי מעורב יצר התחרות הקלת עלי לחשוב בכיוון אחר, ורק אבקש שתעזור לי להבין מהו הכיוון הנכון בקנאת סופרים החיובית, וכמו כן אבקש לעזור לי היאך לדחות את הקינאה השלילית ולהיגמל ממנה אחר שהיא אוכלת כאש בעצמותי.

18.

ח. ברור הוא שאין לבעיה שכזו תרופה או סגולה, אלא ההתבוננות הנכונה היא בלבד שתציל, ובכן נראה להלן במה שיש להתבונן.


ד. לפי מה נקבעות דרגות הקירבה להקב''ה

ההתבוננות דלהלן תועיל לאופן של אדם שמצבו הוא: שואף לגדלות אמיתית בתורה ומידות אלא שמעורב בשאיפתו יצר התחרות והנצחון, ואין דברינו אמורים ללקוי בקינאה באופן ששאיפתו לגדלות היא לשם כבוד גרידא, ובודאי שאין דברינו ללומד על מנת להתייהר ולהתרברב על חבריו, וכל שכן שאין דברינו אמורים ללומד על מנת לקנטר חלילה.

ובכן מה שיש להתבונן הוא: לפי מה נקבעות דרגות הקירבה להקב''ה.

גם כשמעורב בקינאה לתורה ומידות, תחרות ותאוות הניצוח הנובע מגאווה, ברור הוא שהמקור לאותה קינאה הוא הרצון להתקרב להקב''ה. שהרי סוף סוף אדם הרוצה להתעלות בתורה ומידות, ומבין שאין יקר ומעולה יותר מתורה ומידות, באופן טבעי נוצרת בו קינאה, אחר שלזה הוא שואף כי את זה הוא מעריך, וכמו כן על זה הוא משקיע ימים ולילות להשתלם, וכל מדריגה נוספת חשובה לו יותר מעולם ומלואו.

ואם כן, מאחר ומקור קינאה זו נובע מרצון להשתלמות, נתבונן מאין נובע הרצון להשתלמות, מהו הדוחף את האדם להשתלם בתורה ויראת שמים.

פשוט הוא שהדוחף הוא האמונה.

האדם מאמין בב' עולמות, מאמין הוא שהעולם הזה אינו אלא כפרוזדור בפני עולם הבא, ועל האדם מוטל כאן להכין עצמו להיות ראוי לשכרו בעולם הבא בבחינת ''שכר-עבודה'' ולא בבחינת ''נהמא דכיסופא''.

ועל אמונה זו אדם משקיע את כוחו ומרצו כדי לזכות לכל הטוב הצפון לצדיקים לעולם הבא. [ברור שזו לא המדריגה הגבוהה כמו מי שזכה ללמוד תורה לשמה ללא מטרת שום שכר - גם לא לשם שכר עולם הבא, אולם לפחות חייבים להתחיל במדריגה זו של שכר עולם הבא].

האמונה הפשוטה וברורה לכל אחד, שהעיקר הוא למצוא חן בעיני ה', וכפי דרגת מציאת החן בעיני ה' כן היא הקירבה לה'.

דרגת מציאת החן בעיני ה' נקבעת ונמדדת לפי ההשתדלות המאמץ וההתמודדות, והראיה - נח, על נח נאמר בתורה לדורי דורות: ''ונח מצא חן בעיני ה''', ויש דעה שאילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. ועם כל זה, כיון שבדורו עמד בנסיונות בני דורו, והשתדל בכל כוחו להגיע למה שהגיע - לנצח נכתב עליו אות הצטיינות שמצא חן בעיני ה'.

וברור שההשתדלות צריכה להיות כפי הנתונים שהאדם מתאים ומוכשר להם, שמתוכם הוא יכול להבין מה רצון ה' ממנו, ואילו החומד להיות בתפקיד מסויים שלא כפי הנתונים שהוא נתון בהם ללא ספק שאינו ממלא את תפקידו.


ה. אברהם אבינו נתייחד ביחודיות אהבה מהקב''ה, לא מצד גדלותו בייחס לאחרים אלא ממילוי תפקידו בשלימות

וכדי שהדבר יהא ברור, נביא דבריו של ה''חתם סופר'' בהקדמתו לשו''ת ''יורה דעה'':

''יתברך היוצר וישתבח הבורא, אשר בחר באומה נבחרה, אוהבי מצוותיו ושומרי תורתו, יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו, בני ישראל עם קרובו, זרע אברהם אוהבו, כדכתיב (ישעיה מא, ח): ''ועתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אוהבי''. ולמה זה חיבה יתירה נודעת לאברהם אבינו ע''ה משאר אבות העולם, שקרא אותו המקום בשם אוהבו?

בירור ענין זה נודע לנו ממאמר השם יתברך (בראשית יח, יט): ''כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה''' וגו' [ידעתיו, פירש רש''י: לשון חיבה]. הורה בזה, כי נפלאת אהבת ה' לאברהם אבינו ע''ה על שלימד דעת את העם וקרבם לעבודתו, והיא שעמדה לו יותר מכל מעשה הטוב, וזכות הנפש אשר היה לו לעצמו, כי באמת גם לפניו היֹה היו יחידי סגולה אשר ידעו את ה' ודעת דרכיו יחפצו ובאהבתו ישגו תמיד. מי לנו גדול מחנוך אשר מעוצם תשוקתו ודביקותו בה', נתפרדה החבילה - חברת ארבע היסודות, חדל מהיות אדם, ונתעלה להיות כאחד מצבא מרום במרום העומדים את פני המלך לשרתו [''ואיננו כי לקח אותו אלקים''], ולא מצינו באברהם אבינו ע''ה שנזדכך עפרוריותו כל כך. אך לא מצד פחיתות וחסרון נפשו לא הגיע אל המעלה הזו, לא, כי אם אברהם אבינו ע''ה היה עושה כאשר עשה חנוך - להתבודד עצמו מחברת בני אדם - התעלה גם הוא להיות ממלאכי א-ל, ואשר לא עשה כן, הוא - כי התבונן בחכמתו כי לא באלה חפץ ה' שישלים האדם את נפשו לבד, ואת אנשי דורו ישאיר אחריו תרבות אנשים חטאים ומכעיסי ה', כמקרה אשר קרה לדורו של חנוך ודור המבול.

הנסיון הזה לימד אותו, כי טוב לאדם למעט בהשלמת נפשו למען רבות כבוד ה', למעט את מורדיו ולהרבות עבדיו ויודעיו. כי מה יתן ומה יוסיף האדם אם יוסיף מלאך אחד על אלפי רבבות מלאכי מעלה, הלא ה' בורא וממציא כהנה וכהנה חדשים לבקרים. ואם כה יעשו יחידי סגולה בכל דור ודור, יימצא אחד מני אלף קודש לה', ורוב העולם מקולקל, הארץ תישם מרעת יושביה וחפץ הבריאה תשאירה מעל''.

ועוד בהקשר לזה מדבריו הנפלאים של ''החתם סופר'', היאך הקב''ה לא מונע שום טובה ושלימות מנפש המשקיעה עבור זיכוי הכלל, ואף שמפאת זה נחסר למשקיע מזמנו ויכולתו בהשקעת עצמו. ואלו דבריו:

...אמר ה' יתברך: ''המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה וגו' כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו' למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו''. לכאורה יש לדקדק בלשון הקרא: 'למען הביא ה' על אברהם' וגו', אשר לפי המשך המקרא 'למען הביא' נמשך אל הסמוך 'ושמרו דרך ה'', והיה זה נראה, חס וחלילה, כעבודה הפחותה על מנת לקבל פרס.

ומה שאנו צריכים לעמוד עליו עוד הוא, כי לא נמצא בשום נביא התבוננות שיתבונן ה' תחילה אם ראויה להאציל עליו הנבואה מצד כשרון מעשיו מה שנמצא באברהם אבינו ע''ה שהתבונן ה' לאמור ''המכסה אני מאברהם''. וההתבוננות הזה למה?

לכן נראה, לעניות דעתי, בודאי אם היה אברהם אבינו ע''ה במדריגת הנבואה שיתגלה אליו דבר משפט אשר ייעשה באומה או בעיר פלונית, לא ימנע ממנו הנבואה כמו שנגלה לישעיה, ירמיה ויחזקאל, כמפורש בריש ירמיה: ''נביא לגויים נתתיך'' - גם במה שאינו נוגע לאומה הישראלית כלל, אך אברהם אבינו ע''ה באמת לא הגיע אל מדריגת נבואה כזו, כי לא היה לו פנאי להתבודד עצמו במחשבתו ולקשר נפשו במדריגת נבואה כזו, לפי שהיה מוטרד תמיד בלימוד התלמידים, והיתה דעתו מעורבת בין הבריות להכניסם תחת כנפי השכינה, ואילו היו תלמידים האלו במעלה הנכונה, לא היה לימודו אותם מניעת התבודדות המחשבה, אך הם בתחילת לימודם היו במדריגה פחותה, עד שהיה צריך להכניסם לאט לאט, ובתחילת לימודם הרגילם לעבוד את ה' על מנת לקבל פרס, ועל שהתנועע נפשו תמיד להתעסק עם קצרי דעת כאלו, לא נשאר לו פנאי להתבודד מחשבותיו לנבואה כזו.

אך ה' הטוב, היודע מצפוני לב ונפש, ידע את אברהם, אמר: הלא זה עבדי אברהם, אם גם כי לא הגיע אל מדריגת נבואה כזו, מכל מקום לא יתכן לכסות ממנו דבר, כי אין חסרון בשלימות נפשו, וכל מיעוט הכנתו אל הנבואה הוא רק על ידי שהוא מטריד עצמו לכבודי, ולמעני משליך נפשו מנגד וגוזל ממנה מעלת הנבואה. אם כן, לא יתכן שצדיק כזה יפסיד על ידי עבודתו באהבתו אותי, וזהו תואר הקרא, אמר ה' יתברך ''המכסה אני מאברהם'' - היתכן שאכסה מאברהם את אשר אני עושה, הלא ידעתיו כי כל מיעוט הכנתו לנבואה הוא ''למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'', והם עוד פחותי הערך העובדים על מנת לקבל פרס, למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו. כל כך משפיל עצמו; הולך ממקום גבוה אל מקום נמוך ללמוד עם קצרי דעת כאלו, וכל זה הוא עושה לכבוד שמי, ולהרבות עבדי ומיודעי - אי לזאת, שכרו מאתי תצא - שעל אף מיעוט הכנה לנבואה, אגלה לו כל צפון ולא יסתר ממנו דבר.

ודבר זה הוא מוסר השכל להשלם; אם אמור יאמר העבד העברי: חשקה נפשי בה' וחפץ אני להתקרב אליו, ואיך אעשה זאת למעט בלימודי ובמושכלות שלימות נפשי בשביל להשלים נפש חברי? התשובה אליו - דברי חז''ל: הרבה למדתי מרבותי, ויותר מחברי, ומתלמידי יותר מכולם. היפלא מה' דבר למלאות לך שלימות נפשך מה שהחסרת לכבוד שמו?! אתה עשה את אשר ציווך לעשות - ללמד דעת את העם, וה' יעשה את שלו, עשה רצונו כרצונך והוא יעשה רצונך כרצונו, למלאות נפשך מידיעת השלימות, ויספיק לך זמן המועט להשיג השגות רבות ונשגבות עוד יותר מכדי יכולת שכלך. ועל זה ועל כיוצא בזה אמרו חז''ל: אף על פי שניטלה נבואה מן הנביאים - מן החכמים לא ניטלה. כוונת הענין, כי סוד ה' ליראיו לגלות להם מצפוני ספוני תורתו כרצונם וחפצם ותשוקתם אליה, אל ה', ויאר לנו דברים גבוהים ורמים אף מה שלא יגיע אלינו לפי קוצר שכלנו.

אני לדודי ודודי לי בכל עת ובכל מקום המוקטר ומוגש לה', אך אליו נישא לבבנו, במאור תורתו יאיר עינינו, ממנה נפלאות יראנו, להעמיד תלמידים הרבה יזכנו, גם בערב אל ינח ידינו, אל תשליכנו לעת זקנה ככלות כוחנו אל תעזבנו, רצוננו לראות מלכנו, במהרה בימינו אמן.

הארכנו להביא דבריו הנפלאים של החת''ס שכבר הבאנום למעלה בפרשת ''אמור'' לענין ''זיכוי הרבים'', וחזרנו שוב כאן להביאם לעינינו, שהמה המאלפים בינה לאדם שיעשה את תפקידו בהתאם לנתונים שהקב''ה הטביע בו, וכמו שכן הבין אברהם אבינו כשראה עצמו מוכשר לקרב נפשות תחת כנפי השכינה, וכן מעוד התבוננויות שהיו לו שכן זהו רצון ה' ממנו, ומיד הכניס עצמו בכל כוחו בעבודה זו, ובזה זכה למצוא חן בעיני ה' עד שיקראהו ''אברהם אוהבי'', להורות שהמציאת חן בעיני הקב''ה תלויה במילוי התפקיד המתאים.

והנה מגלה לנו החת''ס, חנוך נתעלה בעצמותו יותר מאברהם אבינו. וכמו כן אברהם אבינו לא הגיע לנבואה בפועל כירמיה וישעיה, וזה להיותו נאמן לתפקידו להכניס תלמידים תחת כנפי השכינה.

וכי מפני זה נגרע ממעלתו של אאע''ה אצל הקב''ה, אדרבא דוקא את אברהם ידעו ה' להיות אבי האומה, והודיעו חיבה יתרה, כמבואר בדברי החת''ס, ומדוע? כי הבין מה תפקידו, ועשאהו באמונה בכל כוחו.

נצייר לעצמנו שהיה אברהם מקנא בחנוך וחפץ להיות במדריגה כמותו, ומניח את כשרונותיו הברוכים בקירוב רחוקים תחת כנפי השכינה, הרי שבזה היה מועל בתפקידו, ולא היה משיג את רצון ה' ממנו.

ורק מה שנשאר לבאר הוא, מאין ידע האדם מה תפקידו, ומה גם שהבאים ללמוד בישיבה באים הם לאותו תפקיד - להתעלות בתורה, ובאותו תפקיד רואה האחד שחבירו עולה עליו, אם כן הסיבה לקינאה במקומה עומדת.


ו. היאך ידע האדם מה תפקידו הנדרש ממנו בעולמו

הרי שבעצם יש כאן ב' דברים הטעונים בירור:

א. מאין ידע האדם מה תפקידו בעולמו.

ב. ניחא, שאין לקנאות מתפקיד לתפקיד, אולם שניים השואפים לאותו תפקיד הרי כאן עדיין יש מקום לקינאה.

התשובה לשאלה הראשונה - מאין ידע האדם מה תפקידו בעולמו, מבוארת ב''צדקת הצדיק'' לר' צדוק הכהן מלובלין. והארכנו בזה במקום אחר, ובקיצור נמרץ העולה מדבריו, שניתן לאדם לבדוק את עיקר תפקידו בעולמו הן בחלק ה''סור מרע'' והן בחלק ה''עשה טוב'':

א. בחלק הסור מרע יתבונן במה הוא לקוי במיוחד, באיזו מידה ובאיזו תאווה, ובמה שיראה שהוא לקוי במיוחד ידע שעל כך מוטל עליו לשים את עיקר עמלו ויגיעו לתקן, ובזה דוקא נמצא שורש עלייתו ושגשוגו, ואם יתעלם מלעבוד דוקא במה שהוא לקוי הרי שמעל בתפקידו.

ב. ובחלק ה''עשה טוב'', יתבונן לְמה נפשו נוטה במיוחד, והוא לאחר שכבר מילא כריסו בש''ס ופוסקים ונתבגר בשכלו, יראה לְמה נוטה דרכו ולְמה מוכשר ונמשך הוא במיוחד, הרי שעליו לפתח תכונה זו, וכגון יתבונן למה נוטה לבו ובה יצליח ביותר, האם בלימוד העיון, או בלימוד הבקיאות, האם בתלמוד או בהלכה, האם בנגלה או בנסתר, וכן יראה במה לבו נוטה לעסוק במיוחד, האם בלימוד והתעלות עצמית או בזיכוי הרבים, וכן האם נוטה הוא לתפילה במיוחד, או לחסד במיוחד וכדומה. (וראה דברינו באריכות לעיל בפרשת חוקת - ב' מאמר עח)


ז. היאך להתמודד עם משבר הקינאה כאשר השניים שווים בנתונים בשאיפות ובכשרונות, ולא בהצלחות

ולגבי שאלה שניה, איך להתמודד בקינאה כשהיא באותו תפקיד של המקנא עם השני הנראה כמתחרה, שאז לכאורה - טענת המקנא טענה היא, מילא לו הייתי שואף לתפקיד אחר מחברי, הייתי מבין שעל כל אחד מוטל תפקיד שונה, וכשם שאני לא זוכה למה שזכה חברי, כן חברי לא זוכה למה שזכיתי אני, אולם כאשר השאיפה והתפקיד שווים, עדיין תקנן הקינאה בלב המקנא לומר: הרי שנינו הולכים לכיוון אותו תפקיד, אותה מגמה, לשנינו אותו רצון, למה אם כן חברי עולה עלי, מצליח ומשגשג, ואילו אני מפגר אחריו ואיני משיגו.

ובכן כאן נגלה סוד גדול.

אין שום אדם שעושה תפקיד בדומה לחבירו, לכל אחד ואחד יש תפקיד המוטל עליו בלבד, ואם הוא לא יעשהו אין בעולם מי שיעשהו, ואף שלנו נראה כאן שב' עושים אותו תפקיד, לשניהם אותה מגמה אותה שאיפה ורצון, לומדים אותו לימוד, נבחנים על אותו חומר, שואפים ללמוד באותה ישיבה אצל אותו ראש ישיבה, וכדומה, זהו מה שנראה כאן, אולם לכל אחד תפקיד לעצמו, כל אחד פועל פעולות שחבירו אינו יכול לפעול אותם כלל, ולכל אחד מוטל למלאות תפקידו, ואז יתוקן חלקו אם זה במערכת שלימותו הפרטית ואם זה במערכת הכוללת להשלים את ההכנה לקראת תיקון עולם במלכות ש-ד-י.

והדברים מבוארים בדברי הרב הרש''ש זצוק''ל, בספרו ''נהר שלום'', ונצטט לשונו (דף ג' ע''ב):

וע''י התפילות של ישראל... וכפי גודל כוונתם וזכותם ומעשיהם וזכות הזמן שבו נאמרה התפילה ההיא, כך גודל תיקונם להעלות ניצוצות רבים, אם בכמות ואם באיכות, ובכל יום מעלים ניצוצות חדשות מחדש, ואין יום דומה לחבירו, ואין בריה דומה לחברתה, ואין צדיק דומה לחבירו.

וזה גודל חיוב מצוות התפילות והמצוות, וכל אחד מתקן ומעלה כפי בחינה הראויה אליו, ותתקן החלבנה מה שלא תתקן הלבונה, ולכן הכל צריכים זו לזה, ולא יוכל שום אחד מישראל לעשות מה שיעשה חבירו.

עולה לנו מדברי הרש''ש זיע''א, שלכל יהודי ויהודי תפקיד משלו, ותתקן החלבנה מה שלא תתקן הלבונה, כלומר מה שפועל האיש הפשוט ואף שהינו בגדר חלבנה, לא יוכל לפעול גם הצדיק הגדול ביותר שהינו בגדר לבונה. אם כן לעולם ולכל אדם חייב שיגבה לבו בדרכי ה' מתוך מחשבה למה שאני זכיתי אף אחד לא זכה, ומה שאני יכול לפעול שום אחר לא יכול לפעול.

ובזה יש תשובה ניצחת ופתרון מופלא לבעיית הקינאה, גם באופן של שנים היושבים על כסא וספסל אחד עם אותה שאיפה, שומעים תורה מאותו מגיד שיעור, מתאמצים ומתייגעים לאותו הישג שווה בשווה, בעצם לכל אחד ישנו תפקיד בבריאה השונה לחלוטין מחבירו, ובמילא שטות היא לקנאות מתפקיד לתפקיד, שהרי מי יכול להשוות ולהעריך דרגת תפקיד זה מול תפקיד אחר.

ובדומה ממש, ראה כמה שורות נפלאות שכתב הגה''צ הרב שלמה וולבה שליט''א בספרו ''עלי שור'' (ח''א עמוד לז):

''מה מאד אני מרגיש אתך את צערך של הלימוד ש'אינו הולך'... בבואך לישיבה אולי היו לך דמיונות מופרזים על עצמך וכשרונותיך. אבל יום יום ראית יותר ויותר שכשרונות של אחרים - מגרעות אצלך... וביום אחד נתמלאה הסאה. הינך חש בעצמך כי אין לך כלום, לא כשרון ולא הצלחה ולא תקווה, רק אפיסות כח, עצבות, צער. הרגשה זו נקראת קינאה. ותהא זו נחמתך, ידידי, כי כל צעיר סובל מקינאה...

המכיר את עצמו ויודע תכונותיו, ויודע כי מה שחננו הבורא יתברך - מתנה גדולה היא, ואם רק ינצל את כוחותיו, יגיע לכל מעלה חמודה, וישיג בתורה הקדושה מה שבורא עולם רצה שהוא ישיג, ובאופן שהבורא עולם רצה שישיגהו - אדם זה אינו סובל עוד מקינאה. אבל הצעיר, אשר טרם מכיר את עצמו ותכונותיו הכרה מפוכחת וברורה - הינו מביט על עצמו בעינים לא לו. הוא מודד את עצמו בקנה המידה של חבירו, מה שהוא רואה אצל חבריו - זהו בעיניו הטוב, והוא רוצה להיות כמוהם. לכן, המגע עם החברים מעמיד אותו תמיד על גבולות שכלו וכשרונו, והוא רואה עצמו לא מתוך עצמו, אלא מהגבולות, ושם הוא רואה אצל עצמו יותר את השלילה. זוהי בחינה של ''רקב עצמות - קינאה'', הנגוע בקינאה הוא מזניח את הטוב והחיובי אשר חננו ה' עד כדי ''רקב עצמות'', ורק מעלותיהם של אחרים, חבריו וסביבתו, הן מעלות בעיניו...

הן הקדוש-ברוך-הוא, הבוחר בתורה, נתן לך כל הכוחות הדרושים כדי שתקבל חלקך בתורה. תוכל לברך בשמחה רבה בכל בוקר: ''ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, שעשה לי כל צרכי'' - גם בגשמיות וגם ברוחניות. כל מה שצריך לי בכדי למלאות תפקידי בעולם, כל הדרוש לי לזכות לחלקי בתורה - הכל הוא יתברך נתן לי!''.


ח. לכל עובד ה' תפקיד אחר מחבירו

והוא המבואר (במדרש סוף שמו''ר), בטענת אשת רבי שמעון בן חלפתא שלא רצתה רגל הזהב שירדה לבעלה מן השמים להתפרנס, בטענה: היאך יהא שולחן חבריך של ד' רגלים ושלנו של ג' רגלים, וכשבאה לפני רבי יהודה הנשיא והבטיחה שאם יחסר משולחנם לעתיד לבוא הוא ימלאנו משלו, טענה: והלא כל צדיק הולך לבית עולמו, לכל צדיק עולם משל עצמו. ולכאורה מה היתה כוונתה, בזה וכי רבי יהודה הנשיא לא ידע זאת? וביאר בזה הגה''צ רבי שמואל מסלנט זצ''ל, שטענה אשת רבי שמעון בן חלפתא לרבי כך: אתה לומד מתוך עושר וזה תפקידך בעולמך ולפי נתונים אלו אתה עוסק בתורה. ואילו בעלי לומד תורה מתוך עוני וזה תפקידו, ואם כן זהו גוון תורה אחר, ואין ביכולתך למלאות שולחנו של בעלי אחר שלכל אחד מכם תפקיד שונה, וחזינן שקיבל רבי טענתה.

הרי שלכל אחד יש למלאות תפקידו בהתאם לנתונים בו הוא נתון, ומה שתיקן רבי אליעזר בן דורדיא בשעה אחת לפני מותו, לא מתקן אחר בשבעים שנותיו.

וזהו מה שראה רבנו הקדוש בשעת מיתתו של רבי אליעזר בן דורדיא, שהיה מנאף גדול ולא הניח פרוצה שלא הלך אצלה, ועשה תשובה לפני מותו בלבד ויצאה נשמתו בתשובתו, בכה רבנו הקדוש ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בשבעים שנה, נתרגש רבנו הקדוש בראותו היאך יש לכל יהודי באשר הוא תפקיד משלו, והנה זה השלים את תפקידו בשעה אחת, ומכך תבע מעצמו, האם גם הוא משלים את תפקידו בהתאם לנתונים שהבורא הקציב לו לקנות עולמו בשבעים שנה?!

לכל אחד יש תפקיד שבו הוא צריך להשלים את תכלית ביאתו לעולם, יש העושה זאת בשעה אחת סמוך למותו, ויש הצריך לעשות זאת במשך כל שבעים שנות חייו.

יש מי שממלא תפקידו בדרך ''עשה טוב'', שלזה הוא מוכשר ויש לו כלים לכך, יצריו מתונים ומיושבים, אינו חם בטבעו, יכול הוא להשקיע בשבעים שנה תורה ויראה ומידות טובות בסבלנות, ובמידה זו שקנה הוא את עולמו בבחינת ''לבונה'', כמו כן חבירו שהוא בגדר ''חלבנה'' ויצריו חמים ובוערים - ב''סור מרע'' לבד קנה את עולמו, וכרבי אלעזר בן דורדיא, ומזומן הוא לחיי העולם הבא.

וכל דברינו אלו הינם להקל מעלינו את קושי מידת הקינאה בדרך של קרוב אל השכל, וזאת מלבד חומר האיסור שבדבר, ומלבד מידת הגאווה שהיא הסיבה למידה זו, שהרי העניו מודה ומשבח להקב''ה על מה שזכה, וגם במה שזכה רואה הוא זכות גדולה ואינו מעיז לדרוש אפילו בלבו שום מדריגה נוספת, אכן שואף הוא, מתחנן הוא, אולם מכאן ועד לבא בתביעה ועוד לקנאות במה שזכה חבירו - העניו באמת - רחוק מזה.

והוא שהיה אומר דוד המלך ע''ה: ''ואני ברוב חסדך אבוא ביתך'', כלומר כשאני בא לביתך - בית ה' - זהו מרוב חסדך, הרגיש וידע דוד המלך כמה חסדים ומליצים נצרכים כדי שיזכה האדם לבוא לבית ה', וכי זהו החסד הגדול והזכיה הגדולה ביותר שמתחסד ה' עם האדם ומביאו לביתו בית ה', ואם כן היאך יעלה על הדעת להרגיש מקופח וחסר סיפוק.


ט. מדבריו של הגה''צ ה''סטייפלר'' זצוק''ל, בענין משבר הקינאה אצל הבני תורה

ונסיים בדבריו המעודדים של הסטייפלר זצוק''ל:

פעם אחת נכנס בחור אצל הגאון ר' יעקב ישראל קנייבסקי זצ''ל. אותו בחור לא ראה סימן יפה בלימודו, והוא שקע בעצבות. הוא ביקש מהגאון הנ''ל עצה ותושיה. ענה לו הגאון: אתה יודע למה יש בחורים שפתאום מאבדים את החשק בלימוד, ונכנסים למשבר? - יש לזה סיבה אחת: מפני שבשעה שלומדים, חושבים על הכבוד, כי התלמיד רוצה שראש הישיבה יחזיק ממנו, ושיכבדו אותו, וכואב לו שחבירו יודע יותר ממנו, ושחבריו שואלים שאלות טובות בשיעור והוא איננו שואל, וכל זה גורם לו צער, והקינאה אוכלתו.

אבל דע לך, שהאמת היא שלומדים תורה רק בשביל דבר אחד ויחיד: שאחרי מאה ועשרים שנה באים לעולם האמת, עולם הנצח, ושם לא תופס שום חשיבות, שום ענין שבעולם, לא רכוש ולא נכסים, ולא שום דבר, רק דבר אחד ויחיד: תורה. ושם, כל המשא ומתן הוא רק בתורה, ושם יבחנו כל אחד ואחד על ידיעותיו בתורה, ויאמרו לו: עמוד וערוך מקרא שקרית ומשנה ששנית, וכל התורה שבן אדם לומד כל ימי חייו, צריך להיות רק לתכלית זה: שלא יבוש ולא יכלם לעולם ועד - בעולם האמת הנצחי.

וכאשר לומד לתכלית הזו בלבד - אז לא איכפת לו שום ענייני כבוד, ושום קינאה לא תעלה על לבו, ולא יהא איכפת לו אם מחזיקים ממנו כאן, ואם מכבדים אותו כאן, שום דבר לא איכפת לו, כי כל מחשבותיו נתונים רק להוסיף עוד ועוד תורה לעולם שכולו תורה, ואז אין לו משברים ותמיד הוא בשמחה... (תמצית לשון פניני רבינו הקהלות יעקב, עמ' ט).

הגאון ר' יעקב ישראל קנייבסקי זצ''ל גילה, שגם התורה הקדושה יכולה להיות נתפסת כקרדום לחפור בו ולהשיג עליונות חיצונית, חס ושלום. וכאשר נדמה לאדם שהוא לא הצליח להשיג אותו ''הישג'', הוא שוקע בעצבות.

הרב קנייבסקי זצ''ל מוסיף עוד נקודה ביסוד הנ''ל בספרו ''חיי עולם'' (פרקים י''א וי''ב). נעתיק מעט מדבריו המאירים:

רבים מהתלמידים חושבים, שעיקר ההצלחה בלימוד היא כשיכול לחדש חידושי תורה. אם להמציא קושיא ממקום למקום, או לתרץ איזו קושיא שהאחרונים זצ''ל נשארו בצריך עיון. וכשאין זה עולה בידו, חושב עצמו לבלתי מצליח, ולבו עליו כואב. [וכל זה בא בעבור שהחברה רוחשת כבוד בעיקר למי שיותר חריף ויותר מפולפל, ויכול לחדש חידושי תורה]. ובאמת זו טעות - כי לחדש חידוש או סברא ישרה, אינו אלא סעיף אחד מכשרון הלימוד, ועיקר הצלחה בתורה היא הבנת הסוגיא היטב, לכל פרטיה וטעמיה. זה נקרא תלמיד חכם מופלג וראוי לעלות לגאון ולתפארת. וכתב בספר שאילתות (בשם מרן הגר''ח מוואלוז'ין): חידושי תורה נקרא - כל מה שלומד יותר ומתבררים הדברים ומתחוורים אצלו, וכשחוזר יותר, נתבארו טעמים ופירושים, וזה אצלו חידושים.


י. השקר - מתעתע ואוחז את עיני בני האדם

ולסיכום, כל אחד שואף להיות גאון, רק נתבונן! וכי רק גאון בתורה נקרא גאון, גאון במידות אינו נקרא גאון?! גאון במוסר ובדרכי עבודת ה' בעיון אינו נקרא גאון?! והלא המסילת ישרים בהקדמה כתב ''הן יראת ה' היא חכמה'', ובלשון יווני ''הן'' היינו ''אחת''. דהיינו שהחכמה היחידה היא ההתמודדות עם היצר בתיקון התאוות והמידות. למה אם כן לא לשאוף להיות גאון בעבודת ה', להיות אלוף במידת הענווה, אלוף במידת הסבלנות, אלוף בשבירת התאוות: אכילה, ממון, עריות וכדומה. וכי בשביל שאצל בני אדם אין נחשב אחד שכזה לגאון, נסחף אנו לזרם הקלוקל אצל בני אדם?!

והלא אצל הקב''ה אתה נחשב לאלוף, לגאון, לעובד אמיתי, וכי לא כדאי יותר להתחשבן עם הקב''ה מאשר להתחשבן עם בני אדם שאצלם החנופה והכבוד המה המדברים. מה יתן לך האדם, הרי כל האדם כוזב.

צא וראה בחוש!

יתכן תלמיד חכם מופלג ידען ועמקן בתורה להפליא, אלא שאין לו שום מישרה ציבורית, וגם יחוס אבות אין לו, ולא ''זכה'' לשום מעמד בציבור, יושב הוא בענווה ובפשטות בד' אמות שלו ללא איצטלא דרבנן ועוסק יום ולילה בתורה, ולעומתו צורב צעיר ש''זכה'' ב''דמי ימיו'' למישרה מכובדת כראש ישיבה או רב עיר, וכבר מתהדר הוא לו באיצטלא מכובדת בהתאם לתפקידו, המטילה אימה על כל רואהו.

ובכן, מדרך העולם להתרגש ולהתפעל ולדבר במורא ופחד מזה האחרון, ואילו מהראשון, אף שמגיע לו כל כבוד שבעולם, אין אימה ממנו, ויוכלו בני אדם להרשות לעצמם לדבר עמו בחופשיות וגם קצת בדרך צחוק, אם כן הרי שייחסם של בני אדם הוא שיקרי ואינו אמיתי כלל, בני אדם מתפעלים מהחיצוניות, אין להם ערך מספיק לפנימיות. ובפרט בדורנו שהשקר מכסה ארץ והבלבול הוא גדול, חכמת ''הפלפול'' כבשה עולם, והיא המודדת להקטין את הגדולים ולהגדיל את הקטנים, ואין כאן המקום להאריך, ואף שנצרך להאריך בזה לצערנו. (והארכתי בזה בקונטרסי ''לולי תורתך'' - קונטרס לבני תורה).

ואילו אצל הקב''ה אין שום ערך לחיצוניות, אדרבא רק גורעת החיצוניות המהודרת והשחצנית, וכל הסתכלותו של הקב''ה הוא על הלב - ''קוב''ה ליבא בעי'' (סנהדרין ק''ו ע''ב).

אם כן, למה לא נקדיש את מרצנו ועמלנו למצוא חן אך ורק בעיני ה', שרק היא שתעמוד לנו בב' עולמות להיות אהובים למעלה ונחמדים למטה באמת.




פרשת דברים ב' - מאמר פח - בעיות הנפש - א'


הקדמה

אחת מקללות הגלות הנוראה, הוא העדר הנביאות ורוח הקודש שהיתה שורה בזמן המקדש, מכך גבר החושך וההסתר ובני אדם מגששים באפילה למצוא נקודת אור ואין.

בשיחה זו נתייחס לתופעה המצויה היום בימינו ששורשה העדר בהירות האמונה, והוא מה שנתקפים בני אדם בהעדר השמחה והסיפוק ולפעמים עד כדי חרדות ודאגות שווא, בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב מי יתן בוקר, ואפשר לומר שהיא מהקשיים הגדולים של השלכות סוף גלותינו, ונראה בעז''ה כמה עצות לזה להיות האדם סמוך ובטוח ולבו כלב הארי בשלווה ורוגע מתוך בטחונו בה', שזהו בעצם עיקר סימן הביטחון (כמבואר ב''חובת הלבבות'' שער הביטחון) - השלווה והרוגע מתוך השלכת כל אשר לו גופו וממונו ביד ה'.

שואל ה''אבן עזרא'' (פרשת יתרו), הכיצד תצוה תורה לאדם שלא לחמוד ושלא להתאוות, וכי שליט האדם ברוחו מלהתאוות את אשר לרעהו והוא חסר מאותו דבר, הלא זה טבע אנוש, ולא מבעיא הלאו ד''לא תתאווה'' שהוא מיד שמעלה בלבו תאוות חפץ חבירו ומחשב בדעתו כיצד יקנהו ממנו, וכי אפשר שלא להתאוות, אלא אפילו לגבי ''לא תחמוד'' - הגם שהאיסור מהתורה הוא כאשר קנהו בחמדתו, זהו לענין מלקות לפי שאין לוקין רק על לאו שיש בו מעשה, אולם פשוט הוא שגם בחמדה לבד מסתמא ישנו סרך איסור, שהרי סוף סוף חומד הוא דבר שאסור לו לקנותו מחמת איסור התורה.

ומתרץ, למה הדבר דומה? לכפרי עובד אדמה שאין בו מן ההשכלה כלום, וראה לנסיכה בת המלך שנישאת לנסיך חכם בן מלכים, התעלה קינאה בלבו על אותו נסיך לאמר: מדוע זכה נסיך זה בבת המלך ואילו הוא - אותו כפרי - לא זכה? הלא לטפשות תחשב אותה קינאה, אחר שרחוק הוא מזרח ממערב מלהיות לו סיכוי אפילו לראות את בת המלך, ועל אחת כמה וכמה לשאתה לאשה.

כן הוא הדבר, אחר שגזירת א-ל עליון להקציב לכל אדם את אשר יוקצב לו, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו במאומה, אם כן גזירת א-ל עליון חוצצת בין אשר לחברך מלהיות שלך, וחציצה זו היא ממש כמו החציצה העומדת בין הנסיכה לאותו כפרי, ואף שלאדם נדמה כי קרוב אליו הדבר אשר לחבירו ולכך חומד ומתאווה, אמנם יאמין שבגלל הגזירה שגוזר ה' לכל אחד את אשר יהיה לו, זהו עצמו סיבה יותר מכל סיבה להרחיק מלהיות קרוב אדם לאשר שייך לחבירו, ואף שלכאורה הדבר בהישג ידו.

עם רעיון נפלא זה נבוא גם לנושא דאגות וחרדות שווא התוקפים את בני האדם מסיבות שונות, והוא דיש לדעת המרחק עצום בין הפחד והדאגה לבין המציאות שהינך פוחד וחרד ממנה, ואף שלך נדמה שאת אשר יגורת הנה הוא בא, ולפי דרך הטבע עלול לקרות לי מקרה כזה או כזה, עליך להאמין שהינך רחוק מלבוא עליך אותו דבר אשר אתה חרד ממנו, ממש כמו שרחוק הדבר מלבוא עליך קודם שחרדת ממנו, או כמו כן רחוק הדבר מלבוא עליך כמו שנדמה לך שרחוק הוא מלבוא על חבריך שאינם חרדים מחרדתך, ואולי אף עלולים אחרים הרבה יותר ממך שיבוא עליהם אותו דבר חלילה שהינך חרד ממנו, על אף שהם אינם חרדים כלל מאותו דבר, היות וא-ל עליון הוא הגוזר לאשר יֵעָשֶׂה ואין מי שיזרזו או יעכבו מלעשות רצונו, ואף כשנראה הדבר קרוב יתכן ורחוק הוא מאד מאד, או להיפך.

ואל תקשה מהפסוק ''את אשר יגורתי בא לי'', דמשמע שעלול לבוא על האדם את אשר הוא ירא ממנו, דזה נאמר לאדם שארע לו איזו עלילה שהעלילו עליו, או חשש הפסד, או חשש חולי, והינו חרד ודואג על גורלו, אולם אדם שנתקף בחרדות של שווא ללא סיבה טבעית, ודאגה גוררת אצלו דאגה, וחרד הוא כל היום מפורענויות העולם ומחשבותיו מתרוצצות כל היום בבלבול הדעת, ועד שסותר הוא דאגה זו באה לו דאגה אחרת, וכשמשיב הוא לעצמו שאין מה להחרד מדבר זה, צומחת לו דאגה אחרת, על זה לא נאמר: ''אשר יגורתי בא לי'', דהוא דומה לאדם שחשב כל היום על דבר וחלם עליו בלילה, דאז אין החלום מורה על משהו כנבואה אחר שחשב על כך ביום, כמבואר בגמרא, כן בדומה לזה אדם שזה שיחו ושיגו כל היום להיות עסוק ומפלפל בחרדותיו ודאגותיו, ונהפך זאת אצלו כמין חולי וכמו שאמרו במדרש (ילקו''ש עקב - תתמט) על הפסוק: ''והסיר ה' ממך כל חולי'' - זהו חולי המרה, דהיינו הדאגה. בודאי שאין נאמר עליו (איוב ג, כה): ''ואשר יגרתי יבא לי'', אחר שהוא מונח כל היום במחשבות אלו.

בפרשיות דלהלן: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, במאמר השני שבכל פרשה מהם, נקדיש שיחות מיוחדות לבעיות נפש שונות עם פתרונות ועצות ליישוב הדעת בדרכה של תורה.


א. בהירות הדעת לנתקף מחרדות ודאגות שווא

כאמור, רבים הם המיוסרים בחרדות ודאגות שווא ובכל מיני פחדים למיניהם, וכידוע שכהיום בעיות הנפש היום רבות ומגוונות הרבה יותר מבעבר.

בס''ד זכינו להוציא ספר הנקרא בשם ''ישועת ישראל'' בנושא זה, ובכאן נוסיף עוד כמה עצות להקל סבל נורא זה, שתוך כדי ניסיון של פניות רבות שפנו אלי בעקבות הוצאת ספרי הנ''ל לפני מספר שנים, התחדשו והובררו עוד דרכים להקל סבלם של אלו, שבעיקר בעייתם היא איבוד יישוב הדעת מהחרדה והדאגה או מהפחד והדיכאון, ונלאו למצוא הפתח להשיב נפשם אליהם, וכנאמר: ''שובי נפשי למנוחייכי''.

כי זאת חשוב מאוד לדעת, שגם לבעיה זו יש לגשת ביישוב הדעת ככל האפשר, וכמו שלכל בעיות החיים הגישה ביישוב הדעת ובסבלנות היא הדרך המובילה לפתרון, כן בבעיות מסוג זה, ואף שבבעיות הנפש זו עצמה הבעיה - חוסר יישוב הדעת, אולם עם כל זה כשניגשים ביישוב הדעת במידה האפשרית אפשר להקל הרבה מסבל זה, כי כוח השכל חזק הרבה מכוח הרגש (וכמו שהארכנו בזה בפרשת ''בראשית'' מאמר א'), ואפשר להגביר את השכל על הרגש בעבודה על ''יישוב הדעת''.

ולא יחידים היכרתי וראיתי שיצאו מבעיות הנפש כליל, כי פשוט זו בעיה שאפשר לצאת ממנה עם סבלנות ואמונה.

בנושא זה נביא מספר תגובות של כאלה אשר התמודדו בסבל זה, כיצד ראו לעזור לעצמם באופנים שהועילו להם בצורה משמעותית, ולחלק מהם אף הועילו עצות אלו עד כדי כמעט העלם הבעיה לגמרי.

אולם ראשית נקדים, שכל הפתרונות והעצות שנביא כולם מבוססים ומיוסדים על פי דברי רבותינו ז''ל, שאין לך דבר בעולם שאין לו פתרון בתורה, חכמי ישראל - מי כמוהם שהיו חכמים בחכמת הנפש לדעת את כוחותיה, חולייה ובריאותה.

וכמו שנאמר במדרש (ילקוט שמעוני שופטים ז' פ' מג): ''לכל הרגשה והרגשה נתן הקב''ה תורה''.

דהיינו לומר שתורתנו הקדושה בעצם חודרת לנבכי וסיבוכי הנפש עד החדרים העמוקים ביותר של בעיותיה ותחלואיה, ועל כל רגש ורגש יש תורה כיצד להגיע דרכה לפתרון, בניגוד לדרך הפסיכולוגיה שאינה בדרכה של תורה.

וכך מובא בספר ''אוצר המחשבה'' על מאמרי רבי צדוק הכהן מלובלין:

''רבותינו חדרו למקור אצילותה של הנפש ולמקור מחצבתה האלקי, ועל פי זה הגישו לנו פתרונות, בניגוד לתאוריות המעוותות והשטחיות של הפסיכולוגיה היונקת מאפלוליות החיים, מיוהרא אמביציונית של גאווה מדעית המנגדת לאמת ולמהות נפש האדם.

ויצויין שהבעיה הרווחת כיום באסכולות שונות היא שהפסיכולוגיה אינה עוסקת כלל במדע מהות הנפש של האדם, כל עיסוקה גישושים בתחום השכלי המובהק והניסיוני שבאדם, ואין לה כלום עם הנפשיות שלו, ובוודאי לא במשמעות המהותית הפנימית, לכל היותר עוסקת היא ברבדים העליונים והשטחיים שבנפש, אך מהות האדם והאמת שבו אינה כלל בתפישתם.

לדאבוננו רבים המה הסובלים מייסורי הנפש, כולל מהאיש הפשוט וההמוני ועד המוכשר והבעל דעה, הפסיכולוגים מלאים בעבודה מהפניות הרבות של הזועקים לעזרה, אולם כאמור כל שיטותיהם אינם אלא על פי תיאוריות שונות וניסיונות כפי שרגילים המה לפעול ברפואות הגוף, ואינם טיפולי שורש לעקור הבעיה משורשה.

אולם זה עדיין לא הנורא, האסון הגדול הוא בכך שפעמים רבות עצותיהם ותרופותיהם נוגדים את דעת תורה, וכמו למשל, לדעתם של רבים מרופאי הנפש כדי לשמח את הנפש המדוכאת אפשרי וכדאי על ידי הנאות האסורות לנו על פי תורתנו, והרי באים כאן לרפאות את המחלה בסיבת המחלה, שהרי מה מַחֲלֶה את הנפש כאיסורי עריות וטומאתם המטמאים את הנפש וגורמים לה התלבשויות של רוחות טומאה לבלבלה, אם כן וכי בזה תהא רפואתה, והלוא המה היו סיבות תחלואיה.

אין בכוונתנו לפסול או לאסור את ההליכה אצלם, רק יש להזהיר שכל ההולך להטפל אצלם, שיהא בתיאום עם דעת תורה ולא לקחת את דבריהם כדברי האורים, כדי שלא יהא הנזק יותר מאשר התועלת.


ב. הדאגה איננה חולי אלא תופעת חסרון אמונה

ואם ימשך כל אדם אחר מחשבת לבו, נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו (רמב''ם הלכות ע''ז פ''ב ה''ג).

ראשית הכל חייב אתה לדעת שגם על בעיות הנפש אפשר להתגבר, ויש רפואה למכות אלו, ולפחות אפשר להקל בהרבה את הסבל הנורא ולהוריד את כובדו מהנפש המיוסרת.

על האדם להאמין שתורתנו הקדושה שנקראת מרפא, וכנא': ''ולכל בשרו מרפא'', יש בה סם חיים הן לחולי הגוף ועל אחת כמה וכמה לחולי הנפש, ואדרבא, לפי שהתורה היא ענין רוחני בודאי שיש בכוחה ביותר לרפאות את בעיית הנפש שהוא ענין רוחני, אלא שחכמים גילו לנו שאף את המיחושים החיצוניים, כגון חש בראשו חש בכל גופו, גם למיחושים אלו התורה מרפא, אולם פשיטא שהתורה מרפא לבעיות הנפש להביאה לשמחה אמיתית, וכנאמר: ''פקודי ה' ישרים משמחי לב''.

אם לא יאמין האדם שישנה אפשרות לפתור את בעיות הנפש, הרי שהיאוש יכרסם בו עד כלות הנפש רחמנא לצלן.

בכל יום אומרים אנו בתפילה: ''הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם'', הנה אם כן החושב שלחולי שכזה אין תרופה - הכתוב מכחישו, אתה הלוקה בבעיות נפשיות עצבות, חוסר סיפוק עד כדי דכאון, נדמה לך שהינך בבעיה שאין שום אדם יכול לפתור אותה, ובפרט כאשר ניסית להיעזר בבני אדם והתוצאות היו מאכזבות, והסיבה לכך - בין היתר היא - ''עקשנות''.

הינך מתעקש להיצמד לפחד, לחרדה והדאגה, או לעצבות שנתקפת בה, ואינך מוכן להשתכנע שאינך צודק.

וכידוע המעשה באדם שנסע ברכבו וקרה לו פנצ'ר בגלגל אחד, והלך לו הגלגל עם הברגים, גלגל רזרבה אמנם היה לו, אולם ברגים לגלגל לא היו לו, נתקע הוא ליד גדר של בית חולי נפש, ועמד שם אחד מחולי הנפש המאושפזים במקום, ראהו אותו חולה מתלבט ואובד עצות, קלט הוא את בעייתו, ותיכף שאל לו אותו חולה נפש לנהג ואמר לו: האם מועיל 3 ברגים לגלגל במקום 4, ענה לו הנהג זמנית זה מועיל. אמר לו אותו חולה: אם כן יש לי עצה בשבילך, הרי יש לך 3 גלגלים עם 4 ברגים לכל גלגל, תוציא בורג אחד מכל גלגל ותחבר את הגלגל הרביעי, ויהא לכל גלגל 3 ברגים, ובהחלט אפשר לנסוע כך עד שתגיע למוסך. נדהם הנהג מעצה פשוטה והגיונית זו והתפלא על עצמו שלא חשב על כך. אולם התפלא יותר, שהרי איש זה מאושפז בבית חולים לחולי נפש, ומה לאיש חכם כזה במקום כזה, ולא נמנע מלשאול את האיש מבעד לגדר: ''סליחה, איש חכם כמוך מה עושה במקום זה בפנים''? ענהו אותו חולה: ''כמו כן איני מבין מה אתה עושה בחוץ''...

איך אפשר אם כן לרפאות אחד שכזה שבטוח שהוא נורמלי, וכולם שמחוץ לבית חולים - לא נורמלים.

אם היה אותו חולה יורד מעקשנותו, ומתבטל לדעת אחרים, ומאמין שהוא טועה, בוודאי שהיה לו סיכוי להירפא, כמובן שזו דוגמא קיצונית היכולה להיות קיימת אצל מחוסרי אמונה, אולם העיקרון שווה לכל בעיות הנפש שאתה מחליט לדאוג או לפחד וקשה לך להשתכנע שאתה לא צודק ולהפוך דעתך אל האמת: אין ממה לדאוג, אין ממה לפחד ואין ממה להתעצב.

ובכאן נבוא ליהודי המאמין להתבונן, כי יתרון המאמין על החסר אמונה כיתרון האור מן החושך.

אדם חסר אמונה, טוען ובצדק: למה שאני אשתכנע לדעת אחרים, הלא אני מבין שיש לי ממה לדאוג, להחרד, להתדכאות, אז מה אם אחרים לא מבינים כך, מי אמר שהם צודקים ואני טועה, הלא אפשר שאני צודק והם טועים. ועוד יכול הוא לומר, שהחכמים תמיד הם מועטים והוא אחד מהם ואין לו להבטל לרוב. ובפרט שיש מה להצדיק אותו בדברים מסויימים, כגון: וכי אין לדאוג שפתאום יבוא על האדם חולי מסויים, וכי אין לדאוג מכל מיחוש שמא יש בו תחילת חולי מסוכן, הרי האסונות הינם מפתיעים. וכי אין ממה לפחד שמא יקרה כך או כך, וכי חסר על מה להתעצב ולהתדכאות היום בתנאי המצבים המאכזבים, לא על מעט בני אדם יש להתפלאות היום כיצד מחזיקים המה מעמד ולא מתמוטטים ממצב חייהם הקשה בפרנסה, בילדים חולים, חשוכי בנים, כמה בתים יש היום שאין בהם טיפת שמחה, ובעצם לא חסר סיבות שיכול אדם להביא סיוע לעצמו להצדיק את הסיבות לפחד ודאגה.

אולם כל זה לחסר אמונה, למאמין חייבת להיות הסתכלות אחרת.

אולם אתה - יהודי מאמין בתורה ובחכמיה, מאמין בגזירות התורה ובציווי חכמי התורה, בין אם הינך מבין ובין אינך מבין. והרי מקיים אתה איסור בשר בחלב, שעטנז, מאכלות אסורות ועוד הרבה מצוות שאינך מבין טעמן, וזאת מתוך אמונה שאתה מאמין בתורת משה רבנו ע''ה וחכמי ישראל שבכל דור ודור, אם כן לָמוּד אתה להיות מבטל דעתך גם כשהינך מבין אחרת, ויודע אתה את מלאכת ההתבטלות היפך העקשנות - מתוך אמונה שחכמי התורה המה החכמים האמיתיים, ואני בער ולא אדע לעומתם כלום, ויודע אתה היטב ולפחות מבין אתה את נחיצותה של המלחמה על האמונה לעומת הכפירה, ועד כמה היא בנפשך, וכי כל עתידך בב' עולמות תלוי בה.

כי הינך מבין היטב, שאם תימשך אחר מחשבת לבך, הרי שבכך תבגוד בתורת ה', ולכן החלטת שהינך חייב להתבטל לתורה ולחכמיה.

למה אם כן למה לא תבין שכשהינך נתקף במחשבות מציקות וטורדות של חרדות ודאגות שווא, כמו כן עליך להתבטל לדעת התורה, שכל מחשבות אלו הם מצד השקר והרע ויש לדחותם ולא להצמד אליהם, כמו כל מחשבות איסור הטורדות את האדם, ופשוט אסור לחשוב מחשבות דאגה אלא לבטוח בה' ולהשליך את עצמך לגזירותיו. ואף שתוקפים המה בכוח את מוחך, לא יהיו אחרת ממחשבות מינות ואפיקורסות שתוקפים לאדם וצריך לחפש עצות להסירם, וכמו שברור לך שמחשבות מינות יש לבטלם בין אם יש לך תירוץ על הקושיות הצצות במוחך ובין אם התירוצים אינם מספקים את קושיותיך, נחרץ אצלך שיש לבטלם כי הם שקר גמור, כמו כן מחשבות דאגה ופחד הנובעים מחוסר אמונה והתבטלות לגזירת שמים יש להסירם, וברור שאין לייחס את אותה הגדרה של מחשבות מינות למחשבות הדאגה, וכמו שיתבאר להלן שהגדרתם שונה, דאילו מחשבות מינות הינם בגדר איסור, והעובדה שאדם נענש עליהם, ואילו מחשבות דאגה הינן בגדר עונש ויסורים, ואף אם לא נענש אדם עליהם אולם בודאי שלפחות לָאָחוּז בהם ישנו הפסד ואיבוד חלק משכר עולם הבא אחר שאינו משתדל להסיח דעתו מהם, אלא אם כן הדבר בגדר חולי כזה שאין לאדם שום שליטה, שאז נחשב הדבר ליסורים המכפרים עוון, וכמו שיבואר להלן.

והסיבה שאינך מתייחס למחשבות החרדה והדאגה כמחשבות מינות היא פשוטה, לפי שכשהיצר בא אליך במחשבת מינות הנוגדת את עיקרי ויסודי האמונה, הינך מבין שזהו השטן והיצר הרע המסית להדיח ולקרר את האמונה, וכשהינך נתקף בפחדים ודיכאונות חושב אתה שזה חולי, ואין לזה שייכות עם יצר הרע אלא זהו חולי ככל החוליים הגופניים שאדם חייב לסבול מהם ואין מה לעשות כנגדם.

וזו טעות חמורה שגורר אותך היצר להסתבך בה.

כי לאמיתו של דבר העניין הוא כך: כל אדם נורמלי יכול להיות צודק בהיותו דואג, ואינה תופעת חולי מצד ההיגיון שבה, אלא שהקב''ה יצר את האדם בחכמה ונטע בקרבו מה שנקרא בשם ''ביטחון עצמי'', לכל אדם יש ביטחון עצמי לצרכים המינימליים שהוא נצרך להם, ואף שמצד ההיגיון הדאגה היתה צריכה ללוות את האדם על כל צעד בעולם נווה התלאות שאנו בו, אולם אם הייתה דאגה זו מצויה בתכיפות לא היינו יכולים להתקיים, לפי שהיינו מפחדים לצאת מבתינו, דואגים יום ולילה פן יקראנו אסון או חולי, לא היינו נוסעים בדרכים באויר בים או ביבשה פן תקראנו תאונת דרכים, כמעט מרוב המאכלים היינו נמנעים מחששות בריאות, כך שלא היינו יכולים לתפקד כלל, לכך לכל אדם יש לו מינימום של ''ביטחון עצמי'' שנטע בו הקב''ה לצורך תיפקודו שלא יצטרך לביטחון בה' על כל דבר, כי רוב בני האדם אינם במדריגת הביטחון כראוי, והעולם יהא שמם לוּ לא יתפקדו בני אדם בכלום מבלעדי הביטחון.

טעם זה לנחיצות הביטחון העצמי שהזכרנו, הוא מצד טבעיות הדברים השייך גם באומות העולם, אלא שבעם ישראל ישנו טעם עיקרי נוסף לביטחון העצמי שנברא באדם, והוא לצורך המבחן והנסיון האם עינו תטעהו לחשוב שהוא העושה והפועל, והאם יסמוך על עצמו בהיותו בעל יכולת, או ישליך כל ענייניו על ה'.

עבודתו של האיש היהודי כאן בעולם - במה שיותר פרטים - לנתק עצמו מהביטחון העצמי ולבטוח בה', וכמה שיצליח האדם עד הפרטים הקטנים - שהינם בהישג אנוש - גם מהם לנתק עצמו מביטחון עצמו ויעתיק עצמו לביטחון בה' - זה האדם המושלם, וכפי זה נקבעים מדריגות בני אדם עד כמה מצליחים המה גם בחיי היום יום שלהם, להתנתק מבטחונם העצמי ולהעתיקו לביטחון בה'.

אם כן זה שנחלה בחולי הדאגה, אכן זהו חולי, וכמו שהזכרנו לעיל מהמדרש: ''והסיר ה' ממך כל חולי'' - זה חולי הדאגה, קראו לזה חולי מבחינת שינוי הנורמה של הדואג בייחס לשאר בני אדם שיש בהם את טבע הבריאה ''בביטחון העצמי'' כאמור, אולם מה שנעשה בבן אדם הלוקה בחולי הדאגה, הוא בכך שהוסר ממנו ''הביטחון העצמי'', ונשאר לו להיות תלוי בביטחון בה' גם בצרכים המינימליים שלו, ומשום כך אינו יכול לתפקד כלל מבלי לבטוח בה' בכל פרט.

כך שאי אפשר לקרוא לזה כל כך חולי, כמו שיותר נכון לקרוא לזה חוסר אמונה, שהרי באמונה בשלימות משלים הוא לעצמו את החסר, ושכרו אתו לזכותו בזכות נפלאה, שבמה שאחרים קיבלו למען הנסיון וההטעיה - ביטחון עצמי, ואינם דואגים ממיתה או מחולי או משאר אסונות שאין להם על כך שום שכר על כך שאינם דואגים, לפי שאין זה אצלם מביטחון בה' אלא מביטחון בעצמם, וזה לצורך המבחן והנסיון, נזקק הוא שנפל בחולי הדאגה ונלקח ממנו הביטחון העצמי לעבוד על כך בעשר אצבעותיו ובעמל רב לטרוח להשיג את חסרונו בביטחון עצמו, ולהתקיים אף בדברים המינימליים ביותר בביטחון בה' אלוקיו, אשריו ואשרי חלקו, כי בעצם זו עבודת כל אדם ואדם להגיע לכך להתנתק מביטחון עצמו לביטחון בה', אלא שעל הסובל מחולי הדאגה נכפתה עבודה זו בעל כורחו, לא מפני זה נחות הוא ממי שלא זכה כלל להתמודד בעבודה מחוייבת זו, ואדרבא, מזורז הוא להיות עובד על אמונתו על מנת להישרד ולא להתמוטט מדאגתו להגיע לתוצאות ביטחון, שהם בעצם נדרשים מכל אחד באשר הוא.

וכיון שלוקה הוא בחוסר ביטחון עצמי ונתקף במחשבות דאגה שאינם מחשבות של אמונה, כי האמונה מחייבת שיש להשליך על ה' את כל ענייניו ודאגתו לא תוסיף ולא תחסיר לו כלום, לכך להינצל ממחשבות אלו תועיל אך ורק אמונה שהיא כמו כן למעלה מן השכל, שהרי האמונה היא בדבר שהשכל חסום ומוגבל, ואז באה האמונה ומאמתת את מה שהשכל אינו יכול לאמתו ולהצדיקו, ולכך מחשבות אוילות וטפשות או מחשבות של דאגות שווא שאינם מהגיון השכל - אי אפשר לבוא בשכל ולעוקרם כיון שהם למטה מן השכל, ולכך נצרך אופן שהוא למעלה מן השכל, שכמו כן אינן שכל, והוא האמונה כדי לעקור מחשבות שאינם מצד השכל כהרהורי שטות ודאגה.


ג. הדאגה והחרדה אין מי שניצול ממנה

''מי בז ליום קטנות'', מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא - קטנות אמונה שהיתה בהם. (סוטה מח)

מבחן האמונה הינו מבחן דק ומסובך, וכל אחד נבחן בו לפי מדריגתו, מבחן זה תוקף את האדם באופנים רבים ומגוונים השונים זה מזה, וכמעט שאין לך אדם שיצרו שלו דומה לשל חבירו.

תכלית האדם הוא להיות נבחן בניסיונות האמונה היאך הוא עובר אותם, והם דברי חבקוק הנביא שכלל את כל התורה כולה על כלל אחד, וכנאמר בגמרא (מכות כד): בא חבקוק והעמידן על אחת - ''וצדיק באמונתו יחיה''.

כלומר, גם לאחר שיגיע האדם למדריגת צדיק, סר מרע ועושה טוב, וכל הליכותיו והנהגותיו על פי התורה לא יסור ממנה, עדיין קיומו תלוי בסכנה, ובעקבתא דמשיחא הנסיונות יהיו כל כך תקיפים שרק עם האמונה יש לו סיכוי לחיות ולא להיאבד מן העולם. והם דברי הגמרא בסוטה (מח): מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא - קטנות אמונה שהיתה בהם. יכול להיות צדיק בפועל, אולם גם אצל אותו צדיק יתכן ותפול הטעיה בשלימות האמונה, וכאמור על אחת כמה וכמה בעקבתא דמשיחא.

ומבארת לנו שם הגמרא דוגמא לקטנות אמנה, כי הא דאמר רבי אלעזר: ''מי שיש לו פת בסלו היום ואומר מה אוכל למחר, הרי זה קטן אמנה''.

הראת לדעת, שתפסה הגמרא דוגמא של דאגה פשוטה ומציאותית בהחלט, אדם שתלויים בו תינוקות לפרנסם ואין לו ממה לפרנס את עצמו, שהרי הגמרא דיברה בכל אופן, גם באופן שבאמת האדם אובד עצות מהיכן יביא פת לבני ביתו מחר, אם היום יש לו מה להאכילם ודואג מה יהא מחר, חורצת הגמרא את מדריגתו באמונה - כקטן אמונה, ולא תאמר, שאדם כזה רק חסרון מדריגה יש בו ואין שום תביעה עליו, שהרי עונשו שיתבזבז שולחנו על כך לעתיד לבוא.

ואכן נדייק בדברי הגמרא, שלא תפסה לשון ענישה לצדיק שאינו מושלם לגמרי באמונתו, אלא רק חיסרון ופגם בשכרו לעולם הבא.

ונראה הטעם פשוט, כיון שאין הקב''ה בא בטרוניא עם בריותיו, ולא כל אדם ואפילו לא כל צדיק יכול להגיע למדריגה זו שלא לדאוג כלל, לכן אף אם אמנם אין מגיע לו להיות נענש, אולם היות וסוף סוף חסר אמונה הוא, נפגם שולחנו לעתיד לבוא, אלא אם כן האדם במדריגה גדולה כיוסף הצדיק שאף נענש על שהשתדל להיעזר בשר המשקים, לפי שהיה במדריגת ביטחון גבוהה, עד שצעד כזה היה מיותר לגביו.

ונתבונן, מדוע ההיבט הוא על האומר מה אוכל למחר, שנחסר משולחנו לעתיד, והלא לכאורה בעל יסורים הוא - יסורי עניות, שהרי אין לו מה לאכול, ויסורים מכפרים עוונותיו של אדם, ואם כן אדרבא מעלה ישנה לגביו, אלא הביאור הוא דשניהם אמת, אכן מצד אחד בודאי מתכפרים עוונותיו ביסורים אלו, אלא שזו דרגה ראשונה פחותה לעומת מדריגה עליונה מעליה שלא לדאוג כלל, ולכך אומנם מתכפרים עוונותיו, אולם שולחנו חסר, ואין סתירה בין הדברים.

ובכלל זה עצם הסבל שסובל האדם בעולם הזה בסוג סבל זה להיותו דואג, שזה עינוי נפש נורא, ואף אם לא יגיע לאדם עונש על כך, ומסתמא אף יתכפרו עוונותיו בשל יסורים אלו, מכל מקום העדיף ביותר הוא שיתעצם האדם לחסוך יסורים אלו ממנו בהיותו מתחזק בביטחון בה' ומשליך עצמו להליכות הגוזר, ויודע כי הגזירה אמת והחריצות שקר כלשון החובת הלבבות, ואז היה מרוויח חיים נוחים ושקטים שלווים ורגועים, שזהו בעצם מהות הביטחון ועיקר מצוותו, ובנוסף לכך ששולחנו לעתיד לבוא יהא ממולא מכל טוב להיותו שלם באמונה, מה שאין כן לחסר אמונה והדאגה משתלטת בו, אכן הינו בעל יסורים בכך ומתמרקים עוונותיו, אולם כיון שלא השתלם בשלימות זו להרחיק הדאגות - מתמעט שולחנו.

הרי שבעצם חולי הדאגה הינו נחלת הכלל, ופוגע הוא אף בצדיקים, אם כן בהכרח שיש בו איזשהו אתגר להביא ממנו תועלת. את תועלתו של חולי זה ונחיצותו, נבאר בקטע הבא.


ד. הדאגה והפחד - להביא לתלות בהקב''ה

אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: מי שהקב''ה חפץ בו - מדכאו בייסורים שנאמר: ''וה' חפץ - דכאו'' (ישעי' נג, י) (ברכות ה').

מובא בגמרא (יומא עו ע''א): שאלו תלמידיו של רשב''י את רשב''י: מפני מה היה המן יורד לישראל בכל יום ולא פעם בשבוע? והשיב להם: משל למלך שהיה קובע פרנסה לבנו בכל יום, והיה בנו מקבל פניו בכל יום, החל אביו לקבוע פרנסתו אחת לשבוע והחל הבן להקביל פני אביו פעם בשבוע, כשראה אביו כך, חזר לקבוע פרנסת בנו בכל יום כדי שיהא מקביל פניו בכל יום.

הרי לנו לראות, שדווקא להיות הבן אהובו של אביו ורצונו לראותו בכל יום, מצמצם לו את פרנסתו ליום אחד בלבד כדי לגרור אותו לתלות בו בכל יום.

תועלת גדולה יכול למצוא המותקף בדאגות וחרדות, כי בכך שניטל ממנו הביטחון העצמי שהוא כשלעצמו שקר וכאמור, דהביטחון העצמי שניתן לבני אדם ניתן לצורך קיום העולם ולצורך הבחירה והנסיון, וכשניטל מהאדם בטחונו העצמי בסבל זה, נאלץ הוא להיתלות בבוראו בכל עת, ועיניו למרום שיושיעו על צרכיו המינימליים ביותר, הרי שבכך דביקותו בבוראו תמידית.

וכמו שסיפר לי אחד מהסובלים בסבל זה: ''אנשים נזכרים לבטוח בה' ולתלות עיניהם אליו לפני ניתוח או לפני איזו נסיעה לחו''ל הכרוכה בסכנה, ואילו אני נזקק לתלות עיניי להקב''ה כדי ללכת מרחוב זה לרחוב השני''.

וממשיך ואומר לי: ''לפעמים שואל אני את עצמי: האם סבל זה של החרדות והפחדים שנתקף אני בהם זו ברכה או קללה - קשה לי להחליט''.

ובאמת ליהודי המאמין שרואה את ה''גם זו לטובה'' בכל דבר, אין ספק שיש לו להיות מאושר בסבלו ולראות את אהבת ה' אליו, והיאך יש לו להקב''ה נחת בהרמת עיניו אליו, ועובדה שלחצו הקב''ה לפינה דחוקה הגורמת לשעשועים שמשתעשע בו הבורא בנשיאת עיניו לבוראו, דאילו לא היה להקב''ה נחת מנדנודיו של זה, היה מספק לו צרכיו כדי שלא לשמוע קולו, וכדמצינו בקללת הנחש: ''ועפר תאכל כל ימי חייך'', ומפורסם הביאור, דהקללה בזה דדוקא בכך שמזונותיו מצויים לו בכל עת ובכל מקום, נשללה ממנו הסיבה לשאת תפילה למרום מאי החפץ לשמוע קולו, וזו הקללה הקשה ביותר להיות במצב המחייב ניתוק מוחלט מהבורא שישנו אף אצל בעלי חיים, וכנאמר: ''הכפירים שואגים לטרף ולבקש מא-ל אוכלם''. אם כן, סימן מובהק יש ביד המאמין לראות הכיצד חפץ ה' בו, וכנאמר: ''וה' חפץ - דכאו'' (ישעיה נג, י), ומזה דרשו חז''ל: מי שהקב''ה חפץ בו מדכאו בייסורים, וראה לשון חז''ל ''מדכאו בייסורים'', כלומר לא סתם ייסורים, אלא ייסורים המדכאים את הנפש.

שהרי רואים אנו הרבה מיוסרים בכל מיני ייסורים, ועם כל זה לא מביאים אותם ייסוריהם לתלות עיניהם בהקב''ה, והטעם לפי שיש הבדל גדול בין ייסורי הגוף לייסורי הנפש, בייסורי הגוף תולה האדם את עצמו בתרופות שונות וברופאים שונים שיש להם ידע בחולי הגוף, אולם בחולי הנפש שהצלחתם של הרופאים דלה מאוד, ופעמים רבות שמקלקלים הרבה יותר ממה שמתקנים, כאן עומד האדם בעיניים מורמות למרום בלבד. וזה ''מדכאו בייסורים'', לפי שחפץ ה' בו, ומתענג כביכול על תפילותיו, והטרדותיו של סובל זה לעונג הם אצל ה', ואינו מואס בהם כלל, לכן מאלצו למצב שכזה, להיות בבוקר עיניו למרום שיעבור היום בהצלחה ורגיעה, ובערב מודה הוא על הבוקר וצווח על הלילה, וכן חוזר חלילה, וכן לפני כל פרט ופרט שעומד לעשות, מקדים תפילה, שבעצם דבר זה צריך כל יהודי ויהודי באשר הוא לעשותו, אלא מי ומי זוכה לקיים זאת, ואילו הוא, אמנם בעל כורחו, אבל עם כל זה זוכה להיות מקושר עם הבורא בכל עת ובכל רגע, בהסתובבו בביתו, בהליכתו בדרך, שפתיו רוחשות תפילה ולבו לה' יצעק להושיעו ולהצילו, היש רווח גדול מזה?!


ה. ייסורי הנפש - סיוע לתיקון המידות והתאוות

העולם מהתל בבני אדם, אנשים רצים להבלי העולם, מתגלגלים בחובות לרדוף ולהשיג את הערכים הנפסדים, ושוכחים את הערכים היקרים שהמה תורה ומצוות.

כמה קשה לאדם להיבדל מחומריות עולם הזה ולהבין את אפסיותם ולא לתת להם כל ערך, הרי זו מלחמה קשה לכל החיים, אם זה לחימה על צבירת הון לאסוף ולאסוף, עוד עסק ועוד עסק, עוד שעות עבודה בשביל להרוויח יותר וכדומה, ובפרט כשזה מסתבך עם אי יושר במשא ומתן, שאז נכשל האדם בגזל ואונאה על פי כל מיני היתרים למיניהם שממציא הוא לעצמו, מלבד הביטול תורה ותפילה וביטול יתר שאר מצוות חשובות שיורדות מקיומם מסיבת הרדיפה אחר הממון שגוררת קינאה תאווה וחמדה, רדיפת הלוקסוס והמותרות שאין להם סוף.

ואם זו מלחמה אחר חומריות הנאות העולם בטיולים, ובילויים, ריבוי אכילה ושתייה, שחוק וקלות ראש המרגילים לעריות, פגם העיניים ולשון הרע, דברים בטלים ללא כל נקיפת מצפון על הזמן שנשרף, מה להאריך בדברים ידועים אשר כל אחד יודע מרת נפשו וליקויו בהתדביקות בחומריות העולם, המסיחה דעתו מתורה ותפילה, וכל קיום המצוות אצלו כמצוות אנשים מלומדה.

וכמו כן מי ניצל ממידות רעות כגאווה וגסות רוח והתנשאות על בני האדם, המתבטא בהקפדות וכעס על שטויות והבלים, מי מצליח להבין שהעולם הזה על כל פרטיו אינו שווה לכעוס ולהתרגז בשבילו, כמה עמל דרוש לאדם הרוצה בטובת נפשו כדי להשתלם במידה אחת, וכידוע בשם הגר''א, שתכלית ביאת האדם לעולם הוא על מנת לתקן את מידותיו, המידות אינם עוזבים את האדם עד זקנה ושיבה, עד יציאת הנשמה מסוכן האדם ליפול בגאווה וכעס ובייתר מידות רעות.

המתייסר בנפשו כשהינו חזק באמונה, הרי הוא כמי שהתבגר בשכלו והתעלה מעל כל שטותי והבלי העולם, מיד מבין הוא את אפסיות ערכי עולם הזה הכיצד אין להם שום ערך, לא לממון, לא לאכילה ושתייה, שחוק וקלות ראש בכלל לא במושגים שלו, כל קנאתו במי שיש לו קצת יישוב דעת ורצון בחיים ותו לא, אינו חפץ בשום דבר אחר מלבד קצת רגיעות ושלווה, מתפלל הוא על פיתו החרבה שיאכלנה בתיאבון ובשמחה ולא יותר, אינו מצפה וחומד להגיע לשום מעמד בעולם הזה, והכל שטות והבל בעיניו. אם כן המאמין מנצל את דיכאונו וחרדתו לבוז לענייני עולם הזה, דבר שקשה מנשוא לכל אדם ואצלו נקנה זאת בקלות, תופס הוא ספרי מוסר ורואה את עצמו מתאים מאוד למוסרים הכתובים שם, אמנם זה אצלו בא בכפייה שלא מרצונו, אולם כמה מאושר אדם זה בראותו את עצמו שלם לגבי הרבה בני אדם החסרים, ברור שאין הוא מאשים אותם על חסרונם כמו שכן היה הוא עצמו באותו חסרון קודם שיד ה' נגעה בו, וכמו כן מבין הוא שאין להצדיק כבוד לעצמו על היותו מושלם יותר אחר שאצלו זהו מצד ההכרח, אבל עם כל זה יש לו על מה לראות את עצמו מאושר בכך שאין הוא לקוי בליקוייהם של בני אדם.

וכמה קל לאדם המאמין הזה, אחר שבז הוא לחומריות העולם להכיר בערכים הרוחניים של כל מצוה ומצוה, כל ברכה וברכה, כל אמן ואמן, כל קדיש וכל קדושה, כל צדקה וחסד, בהיותו מנותק מחיי החומר ואין אצלו את המחיצה העבה של החומר שהיא היא הגורמת לנתק את האדם מערכי עולם הבא וקנייניו, אצלו היא אינה קיימת.

וכמו שגם בנושא זה התבטא אצלי פעם אחד הסובלים מדיכאון: ''קשה לי סבלי מאוד, אולם סבלי מסייע לי בבחירה, ואם אצל אחרים הבחירה חופשית ומתוסכלים המה בהחלטה, אצלי ישנה מעין ''כפייתיות'' לבחור בטוב, ובתור יהודי מאמין מקבל אני זאת בשמחה ורואה זאת כסיוע מן השמים''.

כמה אמיתיים דברים אלו, וכמה בכוחם להוות מרגוע לנפש בעלת אמונה.


ו. יסורי הנפש - יסורים הממרקים

גודל התועלת שבתיקון יסורי הנפש לעוונות, שיסורי הנפש המה בעצם תיקון שורש ממש, לתקן את העוון משורשו ומפנימיותו, והטיפול הינו טיפול שורש ולא חיצוני בלבד, ובפרט בזמן זה של עקבתא דמשיחא, המסומן בחז''ל כדור שיתרבו בו היסורים, לא לחינם נתרבו בו תופעות שכאלה של יסורי נפש, המובאים בסוף הקללות - ''בערב תאמר מי יתן בקר ובבקר תאמר מי יתן ערב מפחד לבבך'' וגו', וכידוע בחז''ל שהקללות המבוארות האחרונות קשות מהראשונות, וקללה זו של פחד הלב היא האחרונה שבקללות, הרי שהיא הקשה מכולם, ואפשר שהיא כמו כן אחרונה שבזמן הגלויות דהיינו לזמן עקבתא דמשיחא זמן האחרון שקודם הגאולה, אז מתחזקת האחרונה שבקללות שהיא הקשה שבקללות.

יש לראות כל התקפה של טרדת מחשבות, ודיכאון, פחד, חרדה - כיסורים, וכמו שכל אחד מבין שיסורים כשבירת יד או רגל או שאר יסורי גוף, ממרקים עוונותיו של אדם, וכן יסורי הפסד ממון, בזיונות וכדומה המה יסורים המכפרים, כן בייתר שאת ופי כמה וכמה ייסורי נפש של פחד חרדה ודיכאון, מנקים את נשמת האדם בייתר שאת.

ולא כמו שטועים הרבה בחושבם שאין זה בכלל היסורים, ורואים בעיה זו שאינה אלא תופעת לחץ כתוצאה ממקרי החיים המאכזבים, חלילה, אין שום מקרה בעולם, ואם נקלעת למצב שאתה נתון בו וסובל ממנו אין תיקון נפלא יותר מזה, ולכן מה שעליך להתבונן כדי לנצל את יסוריך הוא להרהר בתשובה, ובכל פעם שהינך נתקף ביסורי נפש להבין שכעת מתחולל בקרבך בהשגחה עליונה ניקוי וכביסה לכתמי עוונות הנפש, ובסבל נורא זה הינך מתקן ומטהר את נשמתך, לכן קבל זאת ברגיעה ובאמונה, ובנשיאת עיניים למרום תרחש תפילה בשפתותיך, שיהיו יסוריך אלו לכפרת עוונות.

וכאמור ביסורי הנפש נתקן הרע משורשו עמוק עמוק, וכמו שכותב החיד''א באחד המקומות, שבעבירה שעובר האדם נפעלות ב' פעולות, א' טומאה חיצונית באיבריו, והב' טומאה פנימית בנפשו. ואותה טומאה בפנימיות שבנפשו, קשה מאוד לתקנה, וביסורי הנפש שהם יסורים ומכות לפנימיות הנפש, הרי שאז נעשה תיקון נפלא לפנימיות שורש הנפש לזככה מטומאתה.

ונתבונן עוד, עד כמה יסורים אלו מתקנים באופן נפלא, יותר מיסורי הגוף, שהרי הגיהינום שהוא יסורי נפש החוטאת אינו לגוף ולעצמות היבשות שבקבר, אלא המה יסורים לנפש האדם, וכנודע יסורי הגיהינום קשים פי כמה וכמה מכל יסורי עולם הזה, אם כן אדם שיתייסר בנפשו בעולם הזה בייסורי נפש, הרי שיסורין אלו המה ממש מעין יסורי הגיהינום.

באחת השיחות שלי עם מיוסר אחד בנפשו, אמר לי: ''שאנשים שלא מתייסרים בנפשם אינם מבינים מה זה יסורי נפש, והסביר לי שקרוביו וידידיו לא פעם כשבאו לעודדו ולחזקו, אמרו לו: תן תודה לה' שאתה בריא ואין לך שום מחלה, איבריך שלמים, אינך נכה, אינך עיוור או חרש וכדומה, ואינם מבינים שהייתי מוכן לסבול הכול רק לא את ייסורי הנפש, ואני אכן ''נכה רוח'' שהוא קשה הרבה מ''נכה רגל''.

והוא כאמור שיסורי עולם הבא קשים לנפש האדם לאין שיעור בייחס ליסורי עולם הזה, וכמו שהעונגים לעולם הבא אין להם יחס לעונגי עולם הזה כי אלו עונגי גוף שאינם כלום לעומת עונגי נפש, כן הוא בעונשי עוה''ב ועונשי עוה''ז, וכמו כן בעולם הזה גופא אין שום יחס בין יסורי הגוף ליסורי הנפש בעולם הזה עצמו, שיסורי הנפש המה מעין יסורי הגיהינום לנפש החוטאת.

וזהו תיקון הזריז ביותר שנעשה היום, וראה בספרי ''ישועת ישראל'' פרק ח', דברים נפלאים הכיצד בחר לו הקב''ה בדור האחרון - דור המסיים - דווקא במכות מסוג זה שנחשבים לפירעון במזומן, אחר שאין זמן לפרוע היום לחטאים בהקפה, וכמו שהיה ה''חפץ חיים'' מנמק את סיבת ריבוי היסורים בימינו בכמות ובאיכות, והוא לטעם כי העולם טרם סגירת חשבון, הגיע זמן תיקון עולם במלכות ש-ד-י, והפירעון נעשה במזומן וזריז, ולכן עונשי הנפש היום רבים וקשים, כי המה הממרקים במעט זמן כמו יסורי הגוף של זמן רב. ואלו המה יסורים מתומצתים ואיכותיים בריכוז גבוה, שמעט מהם שקול כנגד הרבה מיסורי הגוף, וזה נצרך בימינו כדי למהר ולזרז תיקונם של ישראל כתחליף לעונשי הגיהינום והגלגולים וייתר יסורי הנפש למיניהם, שלא נותר זמן יותר להקיף ולמשוך ביסורים אלו.




פרשת ואתחנן א' - מאמר פט - נחיצות התפילה בעקבות משיחא

''ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר'' (ג, כג)


א. מעיקרי האמונה - אמונת ''מלא כל הארץ כבודו''

מעיקרי האמונה, היא אמונת ''מלא כל הארץ כבודו'', כלומר דמלבד אמונת מציאותו והשגחתו, יש לנו להאמין דמלא כל הארץ כבודו, ויתר על כן - ''לא העולם מקומו של הקב''ה אלא הקב''ה מקומו של עולם'' (ב''ר סח, י). לימדונו חז''ל באימרה זו, שאין מציאות בעולם יכולה להיות קיימת מצד עצמה, אלא אך ורק מכך שהקב''ה שהוא המציאות האמיתית מהווה את כל המציאויות כולם.

ואם כן הדבר מחייב להאמין, דהאדם בשעת תפילתו עומד בפני המלך מלכו של עולם ממש כפשוטו. אמונה זו קשה אצל רבים מאיתנו מלהיות מוחשית אצלם. ואף אם אמונה זו תתחזק אצלנו, עדיין יהא קשה לנו מאד להאמין מהנפקא מינה מכך לדידן, דהיינו אמת ויציב שהקב''ה מלא כל הארץ כבודו, אולם חושב האדם: היתכן שלאחד כמוני יאזין הקב''ה לכל מוצא פי וישמעני כאשר ישמע איש את רעהו?! ואולי נדון את עצמנו לכף זכות, דהדבר נובע מצד ענוותנותו של האדם שאינו מסוגל לראות עצמו כחשוב כל כך שהקב''ה עומד למולו ומאזין לכל מוצא פיו, וחושב הוא דענין זה שייך גבי רבי חנינא בן דוסא וכיוצא, אולם מי אני ומה אני שתפילתי מיד תעלה לאוזניו של הבורא וישמעני, ומי אמר בכלל שרצונו לשמוע תפילתי, ואולי הנחת הגדול שיהא לו ממני זהו כאשר אשתוק ולא אשמיע קולי שאולי מטרידו אני, מאחר ואין בי מעשים, ובפרט כשאדם שרוי בחטא עלול מאד שיאבד בטחונו בתפילתו, ואף יהרהר בלבו שמא על אחד כמוני נאמר: ''גם כי תרבו תפילה אינני שומע'' (ישעיה א, טו).

טענה שכזו, מלבד שאינה נכונה לעולם, אולם עוד היה מקום לטעות בה בדורו של רבי חנינא בן דוסא, אולם בדורנו דור עקבות משיחא, יש לנו להתבונן על ענין התפילה במבט אחר השולל טעות זו לגמרי.


ב. הבטחת דוד המלך לדור האחרון שתתקבל תפילתם בכל מצב

בדברי דוד המלך נאמר:

''פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם - תכתב זאת לדור אחרון'' (תהלים קב, יח-יט).

יש להתבונן, מה מבשר כאן דוד המלך עליו השלום לדור האחרון דוקא, הרי לכאורה אין בכאן שום חידוש מהמקובל לנו משך כל הדורות כולם, שאכן הקדוש ברוך הוא פונה לתפילתם של עמו ישראל ואינו בוזה את תפילתם, ומה המיוחד אם כן שיש בפסוק זה מסר מיוחד לדור אחרון ולא לקודמיו.

כמו כן מובא באיגרות שומר אמונים שכן איתא ב''פרי עץ חיים'' למהרח''ו זצוק''ל בשם מורו רבנו האר''י הקדוש, שהדור האחרון יהא כוחו וקיומו בתפילה יותר מכל דבר אחר, ומקור דבריו מהפסוק הנ''ל, וכן מפורש הדבר בסוף ''שער הגלגולים'' למהרח''ו בשם רבו, דעיקר העבודה בדורות האחרונים היא התפילה. אלא שזה צריך לדעת, שמבלי תורה שמקדשת ומרוממת את האדם גם התפילה לא תתקיים בידו.

ויש להבין, מה ישתנה הדור האחרון שיצטרך להחזיק בעמוד התפילה במיוחד.

ברור שהתשובה לכך היא אחת:

ידוע ידע הקדוש ברוך הוא שיפלות וירידת הדור המסיים את הגלות, וכפי שמסומן הוא בדברי חז''ל: ''דור שבן דוד בא חוצפא יסגי, בן קם באביו וכו' יראי ה' ימאסו'' ועוד.

אם כן, מאחר וגלוי וידוע לפניו - יתברך - הנסיונות התקיפים שיפקדו את הדור האחרון, וכמובא ב''אור החיים'' הקדוש שבסוף הימים ינתן הורמנא (רשות) לכח שער החמישים של הטומאה לשחרר את כוחותיו למלחמת קיומו - במרכבה הקדושה, ומה שלא ניתן לכוחות רשע אלו רשות להשתולל מקודם, תנתן להם רשות בסוף הימים להצטייד עם מיטב כוחותיהם לרדוף ולהקיף כל ירא ה', ואת כל המתקרב לה' ולתורתו, ולהגביר עליו נסיונות מכל צד, פיתויים וגרויים שממש צריך נס לעמוד כנגדם, ולכל אלו שרק ירצו להתחזק ולהתקדם בקדושה, תיכף יצאו לעומתם כוחות הרע במניעות גדולות.

השאלה הנשאלת היא, מה העצה?

אמת, הנסיונות, הקימות מהנפילות, הקשיים, מרוממים את השב ואת המתקרב, אבל השאלה הנשאלת, מנין, ובאיזה דרך יקח האדם לעצמו כוחות להיות מבוסס ויציב לרוחות הסערה המקיפים אותו מכל עבר.

ובכן העצה היא - תפילה, בכח התפילה והתחינה שיבקש אדם על עצמו יום יום, יצליח לשאוב כוחות נפש מחודשים לצאת למלחמה כל יום מחדש על אף המעידות הרבות.

וכאן שלוחה לנו בשורה מיוחדת לדור האחרון - ''פנה אל תפילת הערער'', ופירש''י שם (תהילים קב, יח): ''נשחת ונהרס'', לומר לנו: גלוי וידוע לפני האלקים שיפלות וירידת הדור האחרון, ועד כמה יהיו מכשלותיו - עד כדי בחינת - ''נשחת ונהרס'', עם כל זה לא יבזה ה' תפילתם, אלא יפנה אליה. ואף אם יזעק אליו האדם מתוך הרע ומתוך הטומאה שמעד אליה, וממנה - יצעק להקדוש ברוך הוא להצילו להבא - לא בזה האלקים את תפילתו.

ובזה צריך האדם להיות ''אומן'' הנושא כלי אומנותו עמו שהוא התפילה, וענין נחיצות התפילה הוא בעצם יותר מאשר אומן וכלי אומנותו, דיותר דומה הוא ללוחם החייב להצטייד עם נשקו, וכמו שמתרגם התרגום על הפסוק: ''אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי'' - בצלותי ובבעותי, התפילה והבקשה הם החרב והקשת של האיש הישראלי, ועל זה צריך האדם להתרגל להיות למוד לשוחח עם קונו בלשון שלו, ורגיל בתפילה ובקשר אמיץ וחזק עם הבורא. עולמנו מועד לפורענויות המתרגשות לבוא על בני אדם, ואבוי אם תפגע הרעה את האדם ולא ימצא מוכן בכלי מלחמתו שזו התפילה. מה יעשה אדם בזמן זה שהרעה עלולה למוטט אותו, אנה ינוס וממי יבקש עזרה, מי יתן לו תקווה ונחמה, אם לא התפילה שרק היא תסיר ממנו את הדאגה.

נתבשרנו, הגם שניפול לשיפלות גדולה ולירידות, עם כל זה תהא לנו הזכות עדיין לפנות בתפילה לה' להצילנו. ומובטחים אנו שיפנה האלקים לתפילתנו ולא ימאסנו. ''תכתב זאת לדור אחרון'', דור אחרון שמעידותיו יהיו רבות ועמוקות נכתב לו לאמר: ''פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם'', וזאת בהתחשב בריבוי הנסיונות והמשברים, ובהצטרף אליהם היסורים הנוראים שיושפע בהם דורו של משיח המוסיפים על דכדוך הנפש, ולכן הבטחה מיוחדת לדור האחרון, שבכל עת שיפנה מעומק לבו לה' - יפנה ה' לתפילתו בכל מצב שהוא נמצא.

והנה מצינו במצרים שהיו ישראל שקועים במ''ט שערי טומאה ועובדי ע''ז, ועלתה שוועתם אל האלקים מן העבודה. ונתבונן מה צעקה יותר יפה ישנה מאשר לצעוק לה' שיצילנו מהיצר הרע ומן החטא והעוונות, הכי יש תפילה יותר יפה מזו?! וכי לא עדיף לו להקב''ה לשמוע צעקה על רצון להינתק מהרע ולהידבק בו, מאשר לשמוע צעקה על ממון או יתר ענייני הגוף והחומר, בודאי שצריך להתפלל על הכל, וכמו שיבואר להלן, אולם היאך יעלה על דעת זה שמעד ברוחניות ונפל בעבירה, שדוקא הוא אין לו פנים להתפלל לפני ה', הלא הקב''ה מתאווה לתפילה שכזו שיצעק האדם לה' שיצילו מיצר הרע, ואין בזה סתירה לבחירה, אחר שזהו גופא שמתפלל לה' שיצילהו מהחטא זהו בחירתו בטוב.

ובפרט בדורנו, שאנו בשער הנו''ן של הטומאה, כמבואר באוה''ח הקדוש, וא''כ יעלה על הדעת שאין רצון ה' בצעקותינו במצב שכזה, וכי יש לנו עצה אחרת?!

אדרבא, שעשוע גדול הוא לפני השי''ת בזמן ובמצב שכזה, כשקם אחד וזועק במר נפשו לה' שיצילהו מהעבירה, כי נמאס לו כל חייו מלחיות במצב של חטא, ואף ששוב חוטא ורואה שתחינתו לא התקבלה, מיד ירוץ שוב להתחנן על נפשו, ומשעשע הוא את הבורא בתפילתו, וכי איך לא יערב לאב כאשר בנו שפשע נגדו - תחינתו של אותו בן לאביו שיעזרהו להיות בן טוב ורצוי, הלא יכמרו רחמי האב על הבן ביותר בבקשה שכזאת.

ולכך, כמה נואלו בטעות נוראה אלו הנופלים בחטא ונמנעים מלבא ולהתחנן על נפשם, באומרם: בודאי לא יחפוץ הא-ל בתפילתי לאחר חטא שכזה, או לא יחפוץ בתורתי ומצוותי לאחר שנמאסתי בעיניו, החושב כן הלא איבד כל תקווה, מלבד שבזה סותר הוא את כל יסוד אמונתנו שמעיקריה הוא אמונת התשובה, וכמו שהארכנו בזה לקמן פרשת ''שופטים'' (מאמר צה), לסתור כל מיני טענות העולים בדעת החוטא להתייאש מהתשובה ומהקירבה לה', ואפילו מתוך מצבו הירוד והשפל ביותר.

ומה שנופלים בדעתם החוטאים מכח הפסוק: ''ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי'', או ממה שמוצאים בזוה''ק, שהחוטא, כל מצוותיו ותפילותיו הולכים לסט''א, זה מדובר ברשע המשלים במצבו, ואינו חפץ בתיקון עצמו, ועושה מצוות בלי נקיפת מצפון מעוונו, זהו רשע שאין לה' חפץ בו, אולם החוטא שנקרא אומנם רשע בשעת החטא, אלא שמיד מתחרט וקץ בחייו על מעשה מאוס זה שעשה, ולא עוד אלא גם בשעה שחטא בפועל היה זה מתוך צער - היאך ממרה הוא את פי ה', בזה בודאי לא נאמרו דברי הזוהר הנ''ל. אלא מיד יעשה תשובה וירוץ לחדרי תורה ותפילה, ואם לאו אדרבא, כאן תהא מפלתו, אם יתמהמה מתורה ותפילה וכי לְמה יחכה? לְמה ימתין? הלא מבלי תורה ותפילה מחר שוב יפול בחטא, וכי איזה סיכוי יהא לאחד שכזה לקום מנפילתו ללא תורה ותפילה?

ולכך יש לחזק כהיום במיוחד את נושא התפילה - שהיא סם החיים בימינו. הלבבות בין כה שבורים, הדמעות בין כה נשפכות מכל מיני צרות וסיבות, עלינו לעורר את עצמנו לנצל את שברון הלב ואת דמעות העינים לכתובת הנכונה - לאלקים, ''שפכי כמים לבך נוכח פני ה''' (איכה ב, יט), בא הפסוק לומר לנו, נוכח פני ה' - לכיוון פני ה' - לא לכווין את שברון הלב ודמעות העינים למי שאין בו תועלת - שווא תשועת אדם, אלא לכווין אותם לנוכח פני ה' שהוא ורק הוא המושיע האמיתי.


ג. על מה להתפלל?

יותר נכון לשאול: על מה לא להתפלל?!

אדם חייב להתפלל ולבקש על כל פרט ופרט בגדול החל ובקטון כלה, אין דבר שלא צריך תפילה, הן בגשמיות והן ברוחניות, מתחיל הדבר בבקשת רחמים על נפשו לעמוד בכל הנסיונות התכופים, והוא פשוט, שהרי לוּ היו הסכנות סכנות מלחמה המאיימים על מיתת או פציעת הגוף, כמה היה מובן שיש להתפלל רגע רגע, על אחת כמה וכמה כשהסכנה סכנת מיתת או פציעת הנשמה, וכמו כן על בנינו ובנותינו הנתונים בסכנת שמד נורא רחמנא ליצלן. היום לדאבוננו המצב הוא, בן או בת יוצאים מן הבית - כמה רחמי שמים דרוש שיחזרו בריאים בנפשם כלעומת שיצאו, ללא רוח זרה בקרבם, ללא רוח רעה מאיזה מסית ומדיח שאפשר שפגשם ושינה את כל הלך רוחם. על זה צריך לבכות יום יום - ההורים על בניהם ובנותיהם, כמובא ב''משנה ברורה'', שיש להורים לשאת תפילה בכל עת על בניהם ובנותיהם שלא יסטו מדרך ה'.

כמו כן בקשת הרחמים צריכה להיות עד הפרט הקטן ביותר, כיוסף הצדיק שעל כל שרות ושרות שהיה משרת לאדונו, היה מקדים תפילה כמובא במדרש. אב או אם כשרים בישראל, קמים בבוקר ליום חדש, עליהם לבקש שהיום יעבור בנחת ובשלום, הילדים יהיו רגועים התבשילים יהיו כראוי. הלא כמה פעמים קורה והאם קמה בבוקר במרץ ובשמחה ליום חדש, מעירה את הילדים לתלמוד תורה, והנה הבגד שהרגע הוחלף נשפך עליו משקה, הילד הפסיד את ההסעה, הילדים קמו במצב רוח עגום, מריבות ומחלוקת ביניהם. ואם גם זה עבר בשלום, אפשר שתקרה תקלה בבישול, האוכל על האש - פתאום שיחת טלפון ומהסח הדעת נשרף האוכל, מה אוכלים היום - סנדויצ'ים, נהרס היום!

סיפר לי תלמיד חכם חשוב מירושלים, על סבתו שכך היה מנהגה, כל ערב שבת כשהיתה גומרת להטמין את החמין לצורך בוקרו של שבת קודש, היתה מניחה שתי ידיה על התבשיל המוטמן ואומרת: רבונו של עולם, אני עשיתי את המוטל עלי בהכנת החמין, מעתה עשה אתה את שלך שיהיה אוכל זה מוצלח לכל בני המשפחה.

על מהלא להתפלל, אין פרט שיש לפסוח מלהתפלל עליו.

הולכים לקנות נעליים, בגד מסויים, כמה פעמים קורה שבחנות הבגד או הנעל נראים מתאימים - יוצאים משם והנה לא נוח, לא יפה, איזה חבר אומר לך זה לא מתאים לך, הכסף הלך לאיבוד, המצב רוח הלך, וגורר אחריו עצבנות ומתח שמתבטא על חשבון הבית והילדים.

וכבר אמר לי פעם מישהו, שלעולם אין הוא מצליח בקניותיו בקניה הראשונה, תמיד מוכרח הוא להתאכזב ולחזור ולשנות ואפילו לשלש את אותה קניה, או להחליף מה שקנה כבר באחר, או שבכלל לקנות משהו אחר עם הפסד ועוגמת נפש, זוהי התוצאה של מי שלא מתפלל, כי אז אין לו סייעתא דשמיא. וכשאין ס''ד אפילו דברים קטנים ופשוטים יכולים להסתבך לאדם עם הרבה עוגמת נפש צער והפסד.

צריכים לסדר איזהו סידור מסויים במשרד או בבנק. נדמה והדבר בהישג יד ודבר של מה בכך, והנה שלא כמצופה - או בדיוק סגרו את המשרד, או שכחת תעודת זהות או איזה מסמך אחר שגורם לך עוגמת נפש גדולה.

ולו ישכילו בני האדם, הלא בהקדים תפילה מהלב כל בוקר ולפני כל פעולה, היו חוסכים הרבה מאד עוגמת נפש מעצמם, לפי שתפילה מושכת סייעתא דשמיא.

ולכך כל אדם זה יהא מעשהו בכל יום ובכל שעה, להקדים תפילה לפני כל פעולה, ומובטח הוא שהסייעתא דשמיא תלווהו בדרכו וה' עמו.

וכמובא בזוה''ק (פרשת בשלח ס''ב ע''ב), שרבי ייסא סבא לא היה מתקין סעודתו ומכינה, עד שהיה מקדים להתפלל קודם על מזונו, ואף שמזונו היה לו בתוך ביתו. וקצת היה תמוה בעיני מה צורך להתפלל לה' גם כשמזונו לפניו, עד שהיה מעשה שקרה עימי, ואז הבנתי היטב דברי הזוה''ק. והוא, שפעם אחת הכנתי לעצמי כוס שתיה חמה, והייתי בביתי שלכאורה מי ימנע ממני מלשתות כוס זה שכבר מוכן הוא בידי לשתותו, והנה באה במירוץ בתי, ובריצתה דחפה הכוס מידי ונפל נשבר ונשפך, אז הבנתי כמה נפלאים דברי הזוהר כפשוטם, מלבד הסודות שיש בדבר, עד כמה צריך האדם להתפלל על כל פרט ממש כיוסף הצדיק שהיה ממלמל תפילה על כל שירות ושירות שהיה משרת לאדונו.


ד. המתפלל לה', אף אם לא נתמלא מבוקשו עדיין, רווח גדול יש לו בתפילתו שאדוק קשרו עם בוראו

וגם אם למראה עיניו לא צלחה דרכו, יזכה שעל ה' לא יזעף לבו, כיון שקשור הוא בהנהגת בוראו ומקדים תפילה לפני כל מעשיו, כך שבטחונו לא יסור לעולם מאלקיו, ובכל מקרה אשר יקרהו ישלים עמו בלב-תמים, מה שאין כן מי שלא מורגל בתפילה המקנה ביטחון, כשלא יצא מעשהו כרצונו, הרי שלא תוכל רוחו שאת את סבלו, ועל ה' יזעף לבו, ונמצא מפסיד את יציבותו ואת אמונתו. רק הדבק בתפילה הוא האיתן והיציב שאינו זז ממקומו מפני שום רוחות שבעולם, השמחה והתקווה מלוים אותו תמיד, ובכל מקרה אשר יקרהו לא תסור שמחתו ומאור פניו ממנו.

כי זאת צריך האדם לדעת, שתכלית בריאתו בעולם הוא לחשוף את מעטה הטבע הפרוש על הבריאה, ולגלות בדעתו את אורו יתברך שהוא השליט הבלעדי בבריאה ואין עוד מלבדו, וכל רגע ורגע שהאדם מצליח להתנתק מכבלי החומר והטבע, זהו רגע תכליתי בחיי האדם, ורגע לרגע מצטרף לחשבון, ויתכן האדם שחי שמונים שנה, ואין לו מכל חייו אלא שנה אחת שהיתה תכליתית, דהיינו בצירוף כל הרגעים שבהם השליט את דעתו באמת לאמיתות האמונה שאין עוד מלבדו. ואימתי הוא העת המופלא ביותר בו האדם מבצע את תכליתו זאת? הלא בשעת התפילה שאז האדם עומד ותולה את עצמו בבורא מתוך אמונה שאין עוד מלבדו, וברגעים אלו בונה הוא את עולמו, וא''כ זהו כבר רווח לעצמו.

ובפרט שגם בזה ממשיך על עצמו חסד, כי התפילה שהיא השלכת ענייניו על ה' זהו בעצם הביטחון בה', ובכך ממשיך על עצמו סגולת החסד, הנמשכת על הבוטח בה'.

ועוד יתבונן, כמה מצוות עשה חשובות מקיים הוא בשעת תפילתו, מצות אמונה במציאות ה', מצות יחוד ה', מצוה לאהבה את ה', מצוה ליראה את ה', וראה בזה בהרחבה בביאור הלכה בסימן ראשון בשו''ע או''ח, שאלו הם מצוות יקרות שמרוויח בתפילתו, השוות פי כמה וכמה מעצם זה שיתמלא חפצו בפרנסה או ברפואה, כך שגם אם לא נתמלא חפצו הרי הרוויח הרבה יותר, ובפרט שכאמור רק בדרך התפילה זוכה האדם לחסד ה' שימשך עליו לתת לו משאלות לבו לטובה כחפצו ורצונו באם יתמיד בתפילתו.


ה. כל תפילה מצטרפת למנין וסכום שנצרך למילוי סכום התפילות

ועוד נקודה חשובה יש לנו לראות מפרשתנו, ממה שדרשו חכמים: תקט''ו תפילות התפלל משה, ואם היה מתפלל עוד היה נענה, עד שעצרו הקב''ה שנאמר: ''רב לך''.

נקדים לכך את דברי המדרש, וממנו נשאב רוח להתפלל ולחזור ולהתפלל ללא יאוש כלל.

כך מצינו במדרש (רבה ואתחנן) שערי תפילה אינם ננעלים לעולם, יש תפילה שנענית לארבעים יום, ממי אתה למד? ממשה, דכתיב: ואתנפל לפני ה' ארבעים יום, ויש תפילה שנענית לעשרים יום , ממי אתה למד? מדניאל, דכתיב: לחם חמודות לא אכלתי עד מלאת שלושת שבועים ימים ואחר כך אמר ה' שמעה ה' סלחה וכו'. ויש תפילה שנענית לשלושה ימים, ממי אתה למד? מיונה, דכתיב: ויהי יונה במעי הדג שלושה ימים ויתפלל יונה אל אלקיו ממעי הדגה. ויש תפילה שנענית ליום אחד, ממי אתה למד? מאליהו וכו'. ויש תפילה שנענית לעונה אחת, ממי אתה למד? מדוד, דכתיב: ואני תפילתי לך ה' עת רצון. ויש תפילה שעד שלא יתפלל אותה מפיו מיד הוא נענה, שנאמר: והיה טרם יקראו ואני אענה. אמר ר' חייא רבה - כתיב: קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה', הוי מתפלל וחוזר ומתפלל ויש שעה שיתנו לך.

הרי לנו מכאן שכבר מראש נקבע לאדם כמה ימי תפילה יצטרך כדי שיוושע.

במדרש זה ראינו בעיקר כמה ימי המתנה נגזרים מראש עד לקבלת התפילה. במדרש אחר ראינו, שיתכן ונקבע מראש כמה מספר תפילות יצטרך האדם להתפלל כדי שיוושע. והוא המדרש המפורסם שהבאנו לעיל במשה רבינו עליו השלום, שהתפלל תקט''ו (515) תפילות כדי שיכנס לארץ, ואלמלי היה מתפלל תפילה נוספת היה נענה, ולכך הוצרך הקדוש ברוך הוא לומר לו: ''רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה'', כי רצון ההשגחה היה שלא יכנס משה רבנו לארץ ישראל כידוע.


ו. משל נמרץ שאין להתייאש מלחזור ולהתפלל

ובמשל נמרץ נמשיל את ענין סכום התפילות לצורך הישועה, לאדם שהיה בתכניתו לשבור קיר שעוביו מטר אחד על מנת לפתוח בו חלון. נוטל הוא פטיש ומיחל ושובר בקיר כל יום כמה סנטימטרים, ברור הוא שהאור לא יחדור למבעד החלון עד שלא יגמור ויסיים את המילימטר האחרון. בכל יום שהוא מוסיף והולך לשבור עוד כמה סנטימטרים, עדיין החושך בתוך הבית קיים כאילו ולא התחיל לשבור כלל, מכל מקום בודאי שאין הוא מתייאש, כיון שיודע וברור לו שבכל יום הינו מתקדם לכיוון התכלית שהוא סיום הפירצה להחדרת האור.

כן הוא בענין התפילה, צריך האדם לשבור חומה מסויימת בתפילותיו כדי להוושע, חייב להאמין שאין שום תפילה שהולכת לאיבוד אלא כל תפילה מקרבת לו את הישועה, ורק צריך אמונה וסבלנות להמתין עד שיסיים את מנין התפילות או מנין הימים - לפי מדרש האחר - כדי שתיענה בקשתו. ולכן כמה שיותר יפציר בתפילה וירבה בה, קרובה ישועתו לבוא. ותמיד יחשוב אולי ושמא נותרו לי עוד מעט תפילות, אחת או שתים, ובזה כבר ישועתי באה. ויחזק עצמו לא להתייאש מהתפילה.


ז. אמונת ''מלא כל הארץ כבודו'' - קרבת הבורא לנברא - ממנה יתד וממנה פינה לעבודת התפילה

ועוד נחזק את ענין קרבת ה' לאדם, וכנאמר בפרשתנו: ''ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראינו אליו'', כי ממנה פינה וממנה יתד לחזק לב האדם לשאת תפילה לבוראו, בהיותו מאמין שהינו מדבר עם אלקים הקרובים אליו ביותר.

כתב הרמח''ל במסילת ישרים (פרק יט):

''מי שהוא בעל שכל נבון - במעט התבוננות ושימת לב יוכל לקבוע בלבו אמיתות הדבר, איך הוא בא ונושא ונותן עמו ממש יתברך, ולפניו הוא מתחנן, ומאתו הוא מבקש, והוא יתברך שמו מאזין לו ומקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו, ורעהו שומע ומקשיב אליו''.

נדייק בדבריו של הרמח''ל - ''במעט התבוננות ושימת לב'', לא צריך הרבה להעמיק רק קצת לצאת מהשטחיות ומההרגל ולהתבונן מעט, וכבר לפניך תמונה מזהירה המעוררת עריבות חשיקה וידידות - עם ''הכל יכול'' שהנה הוא לפניך ללא שום מסך, אינך צריך לחפש אותו, אינך צריך לעמוד בתור כדי להתקבל לפניו ולהשמיע את דבריך, בכל מקום ובכל מצב הנה הוא לפניך, והמוטל עליך זהו רק לפתוח את הפה ולבקש את בקשתך.

''מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראינו אליו'' (דברים ד' ז').

מאמר מרנין ומלהיב מצינו בגמרא ירושלמי (ברכות), הממחיש את קרבת ה' לכל אדם ואדם, כקורבה שאין קורבה קרובה ממנה.

שאלו את רבי שלמאי וכו', מה הוא דכתיב (דברים ד' ז'): ''מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו וגו'''? אמר להן וכו' קרוב בכל מיני קרבות, דאמר ר''פ בשם ר''י בר סימון: עבודה זרה נראית קרובה ואינה אלא רחוקה, מאי טעמא? ''ישאוהו על כתף יסבלוהו'' (ישעיה מ''ו ז') - סוף דבר, אלוהו עמו בבית, והוא צועק עד שימות, ולא ישמע ולא יושיע מצרתו. אבל הקדוש ברוך הוא נראה רחוק - ואין קרוב ממנו, דאמר לוי: מהארץ ועד לרקיע מהלך חמש מאות שנה וכו'. ראה כמה הוא גבוה מעולמו, ואדם נכנס לבית הכנסת ועומד אחורי העמוד ומתפלל בלחישה, והקדוש ברוך הוא מאזין את תפילתו, שנאמר (שמואל א' א' יג): ''וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע'', והאזין הקדוש ברוך הוא את תפילתה. וכן כל בריותיו, שנאמר (תהלים קב' א): ''תפילה לעני כי יעטוף וגו''', כאדם המשיח באוזן חבירו, והוא שומע. וכי יש לך אלוה קרוב מזה שהוא קרוב לבריותיו כפה לאוזן?

שהרי האדם אף אם יצמיד פיו לאוזן חבירו, באם לא יִשָּׁמַע קולו, לא ישמעהו חבירו, ובחנה מצינו: ''רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע'', הרי שקרוב ה' לקוראיו יותר מאוזן הצמודה לפה.


ח. קירבת ה' לאדם בתפילתו, היא באופן שאינו נזקק לפנות לבורא דרך גורמים אלא ישירות

הגמרא בירושלמי מוסבת על הבשורה שמבשר לנו משה רבנו בפסוק: ''ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראינו אליו''.

בשורה זו יחודית ואופיינית לעם ישראל בלבד, וזוהי סגולתנו על שאר אומות העולם הנתונים תחת שרי מעלה, שבעים אומות, כל אומה ואומה נתונה תחת השר שלה לקבל השפעה ממנו, דהיינו - דרכו, ואילו עם ישראל אין מתווך ביניהם לבין אביהם שבשמים לא שר ולא שרף, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הוא פטרונן של ישראל, והפניות שלנו מחוייבות לעבור ישירות אליו ולא לזולתו, אחרת פשוט טעינו בכתובת...

ועל כך נביא קטע נוסף מגמרא ירושלמי (פרק הרואה):

בשר ודם, אם באת לו צרה, קורא לבן ביתו - המשרת של פטרון [עשיר ומושל], ואומר לו למשרת המושל: ''לך והודיע לאדונך: פלוני על הפתח בחוץ''. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן - אם באתה לו צרה לאדם, לא יקרא למיכאל ולא לגבריאל, אלא צווח להקדוש ברוך הוא, והוא עונה לך, הדא הוא דכתיב (יואל ג, ה'): ''כל אשר יקרא בשם ה' ימלט'', הורו לנו בזה - כי בקריאתך למיכאל או גבריאל, הרי הם צריכים רשות ה', כמו המשל של בן בית שאומר לפטרון: פלוני על הפתח בחוץ, והוא שמזהיר לנו שלא תקרא למיכאל או לגבריאל, שצריכים להמלך בו יתברך, אלא לשם יתברך, ומיד יענה, כמו שכתוב: ''כל אשר יקרא בשם ה' ימלט'', כי בקריאת שם ה' לבד, עד שלא השלים שאלתו, הוא נמלט, כי בעבודת האל יתברך בכל לבב, והיא תפילה בכוונה, יושלמו לאדם כל חפציו ומאווייו הצריכים לו בזה העולם לעבודת בוראו, הנכללים בטוב ורע, בהבאת הטוב עליו ובסלוק הרעה הבאה עליו.

אלא שבכח ההרגל טמונה ההטעיה הגדולה ביותר.

אנו מורגלים להבין ש''קרוב'' זה מה שמוחשי אצלנו כקרוב, מעיר את אזנינו הירושלמי, מה יותר קרוב מגוש אבן או זהב כעבודה זרה שיכול להיות מצוי אצל כל אחד בכיסו או בארמונו ובעצם היא היא הרחוקה ביותר, ואילו האלקים שאנו מורגלים לראותו שאין רחוק ממנו, הוא שבעצם אין קרוב ממנו.

והם אלו דברי המדרש שוחר טוב (מזמור ק'):

אמר רבי איבו: בשעה שאתה עומד להתפלל יהא לבך שמח עליך, שהינך עומד להתפלל לפני אלקים, שאין כיוצא בו.

כאן בא רבי איבו לתת עצה לאדם, להנעים ולענג לו כל רגע ורגע שהוא עומד בתפילה, וזאת מתוך הרגשה: אני עומד להתפלל לפני אלקים שאין כיוצא בו, לפניו ממש ללא מסך מבדיל - פנים מול פנים.

והראיה!

נוסח התפילה המנוסח לנו מאנשי כנסת הגדולה שהיו מאה ועשרים גדולי ישראל ומתוכם כמה נביאים - חגי זכריה מלאכי, תקנו לנו לומר ''ברוך אתה'' בלשון נוכח, כדבר איש אל רעהו ורעהו שומע ומקשיב אליו, פניה ישירה!


ט. המלאכים נועדו לשומרנו ולא לקבל תפילותינו - תפילותינו ישירות לבוראנו

מלבד המוכח לנו מנוסחתם של אנשי כנסת הגדולה שהתפילה צריכה שתהא ישירות ללא אמצעי, פוקח את עינינו הרב המבי''ט בספרו ''בית אלקים'' שאין לנו רשות לפנות בשום דרך אחרת רק ישירות.

וכה דבריו המאירים:

''... ומילת ''מהאל'', היא להורות שאין רשות לשאול ולבקש כי אם מהאל יתברך, ולא משרי מעלה, שאין אנו כפופים תחתם, ולא גם מהמלאכים, כי אם מהאל יתברך לבדו שהוא אלהינו. כי גם בזמן שבגדו ישראל, ונאמר להם (שמות כג כ): ''הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך וגו''', ונאמר (שם כא): ''השמר מפניו... אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם'', שנראה, לכאורה, שהמלאך היה אמצעי בינינו לבין בוראנו - הרי ביאר וסמך הכתוב מיד ואמר, כי לא שלח המלאך אלא כשליח להביאם אל הארץ, כדכתיב (שם כג): ''כי ילך מלאכי לפניך וכו''', אולם, לעניין התפילה, שהיא עבודה שבלב, אין לכם רשות להתפלל אלא לה' שהוא אלהיכם ביחוד, והוא משגיח בכם בכלל ובפרט כל איש ואיש.


י. אמרת ה''חפץ חיים'' / סיפור

מסופר שבא אדם לבקש מהחפץ חיים שיעתיר בתפילה עבורו, ענה לו החפץ חיים: אב לא אוהב שבן הנזקק לעזרתו ישלח את בקשתו על ידי אחיו, אלא שיבוא הוא בעצמו ויבקש.

ואם נעמיק בדבריו של ה''חפץ חיים'', נראה באמת עד כמה משונה דרכנו, ועד כמה מחוסרת היא התבוננות.

כל הקשר האמיץ והחזק בין אב לבן היא הנתינה והקבלה, האב נותן והבן מקבל, הנחת של האב - להעניק לבן להנעים לו, ועל כך הוא מוכן גם למסור את נפשו וממונו, אולם כל זה בתנאי שהבן יבין ויתבונן על מסירותו של אביו וכך יווצר הקשר, אחרת - כל זה איננו שווה לאב להעניק לתוך בן שליבו כאבן, שאין לו שום רגש של בן המקבל מאביו, שאז אביו רואה את נתינתו ''כזורק אבן לחמת'', עלינו להבין, האב גם אינטרסנט בנתינה, מטרתו בנתינה לכל הפחות לקבל מהבן אמון מלא, אהדה, הכרה שאביו אכן אוהבו, ובלא ספק שאינטרס האב בנתינה יתבצע במלואו בפנות הבן אליו לבקש את עזרתו, הרבה יותר מאשר כשהאב עצמו ישליך את טובו על בנו. כשהבן בא ומבקש את מבוקשו, מגלה את תלותו באביו וכי אכן נצרך הוא לו, האב מתמלא ברחמים על הבן שמכיר בו כאביו ונותן את תלותו בו, ומשליך את פתרון מצוקתו על אביו, הרי שאביו השיג את המטרה לראות עם בנו קשר חזק של נותן ומקבל. ובכלל איזה טעם יש למושיע להושיע לנושע, כאשר אותו נושע מייחס את קבלת הישועה לאיזה גורם ואמצעי שנשלח ע''י המושיע, ואינו מייחס את ישועתו למושיע עצמו.

ובכלל דבר זה רואים אנו גם אצל בין אדם לחבירו, כשאדם רואה כיצד חבירו תולה את בטחונו בו ואומר לו אתה מחסי, נוטה מיד לבו לעזור לו.

ואמנם ענין ''רצון עצמי'' לא שייך גבי קוב''ה, שהרי הקב''ה לא חסר כלום בשלימותו, ואיננו משלימים בו כלום במעשינו, ואם נאמר שהוא ''רוצה'', אזי כאילו מבלי שיתמלא רצונו - חסר הוא, מושג זה אינו קיים אצל הקב''ה, אולם רוצה הקב''ה את שלימותנו והוא בכך שפנייתנו תהא דוקא אליו מתוך הרגשת תלות בו, וזה חפצו ותשוקתו כביכול, על מנת שיוכל להיטיב לנו.


יא. ככל שמרבה אדם להשיג מבוקשו בדרך גורמים ולא ישירות בתפילה - ממעיט את תלותו בבוראו, וככל שממעיט את תלותו כן נחסר ממקור הנתינה החשק להיטיב לו

נמשיך להתבונן!

כשבן נצרך למשהו מאביו ואינו ניגש ישירות אלא שולח את אחיו לבקש עבורו, בודאי שזאת למורת רוחו של אביו, אב רוצה קשר עם כל בן ובן מבניו, בזאת שאחד הבנים נמנע מלבקש מבוקשו מאביו הרי שהוא מעמיד אמצעי בינו לאביו, והתלות שלו באביו אינה ישירות, כלומר, תולה הוא בטחונו באחיו שיבקש מאביו, הרי שגרע בכך את תלותו באבא בלבד וחילקה מחצה לאחיו ומחצה לאביו, וככל שירבה בגורמים שונים עד למקור הישועה, הרי שבכך ממעיט ביותר את תלותו בבוראו, והוא כמו כן פשוט שככל שהתלות שלו נחלקת לחלקים רבים ומתרחק הוא ממקור הנתינה, כן גורם הוא שחשק הבורא להיטיב לו הולך ופוחת אחר שהרחיק את תלותו בו.

אין דומה מי שחילק את התלות שלו לחמישה גורמים עד הגיעו לנותן והמעניק, למי שחילק את התלות שלו לעשרה גורמים וחיפש סיבות לסיבות עד שקיבל מבוקשו מגורם ראשון.

וככל שירחיק בגורמים את קבלת צרכיו ממקור הנתינה, כן הקשר בינו לנותן הולך ומדלדל, מה שימעיט את חשק הנותן להעניק למקבל.


יב. הקדוש ברוך הוא בראנו חסרים ותלויים, בכוונה כדי שהקשר בינינו יתמיד

אמר רבי שמעון בר יוחאי: מפני מה היה המן יורד להם לישראל בכל יום, מדוע לא היה יורד להם המן אחת לשבוע או פעמיים לשבוע כדי שלא להטריחם בכל יום ללקטו?

אלא, משל למה הדבר דומה?

למלך שהיה נותן פרנסת בנו בכל יום, והיה בנו בא אליו בכל יום לקבלה, שינה המלך את מנתו לפעם בשבוע, ולא היה הבן בא אצל אביו אלא פעם אחת בשבוע.

כן הוא בבני ישראל במדבר, אדם שיש לו ארבעה חמישה בנים, דואג ואומר מי יתן לי פרנסתם, מרים עיניו למרום בכל יום ליתן להם פרנסתם, ואילו היה המן יורד פעם בשבוע, היה מרים עיניו למרום רק אחת לשבוע.

נבראנו חסרים לסיבת המתנה הגדול ביותר, והיא שנהא תלויים לחסדי הבורא לצרכינו החיוניים, האדם לא נברא מושלם עם כל צרכיו, אלא צריך הוא לטרוח הרבה כדי להשיגם, וזאת בכוונה מכוונת מאת הבורא כדי שהנברא ירים עיניו למרום ויזכור מי הוא בוראו ומי הוא המספק האמיתי את צרכיו, וקשר זה נצרך ביותר בעולם המשכיח ומסתיר את השגחת ה'. הנהגת העולם לוחמת עם האמונה והינה האוייב הגדול של האמונה, וזו מלחמת האדם ועבודתו עלי אדמות להלחם עם אחיזת העינים של העולם, להכחיש ולשקר את הנראה לעינים, ולאמת את השגחת הבורא. סייע לנו הבורא לרכוש אמונה זו בכך שבראנו חסרים שבכך עינינו לבורא שימלא חסרוננו, וזה אומנם החלק הטפל שנבקש צרכינו החומריים ונקבלם בייחס לעיקר שנזכיר לעצמינו את השגחת הבורא, כך שגם אם לא קיבל האדם את הטפל שאלו צרכיו שביקש - זכה בעיקר, שהוא הזכרון בבורא שהכל תלוי בו.

ככל שתמעט בגורמים ובסיבות, תקנה קשר יותר אמיץ וחזק עם בוראך, ותגיע עד כדי מדריגת בני ישראל במדבר סיני שקיבלו ישירות את מאכלם - לחם מן השמים. (וכן ברכו ישראל על המן במדבר - ''המוציא לחם מן השמים'', כן מובא בספר ''חסידים'' הוצאת ''מקיץ נרדמים'' סימן אלף תר''מ עמ' שצ''ט, וכן מובא בספר ''נפש החיים'' להגר''ח פלאג'י מערכת מ' אות ט').

וזו בעצם מצות הביטחון שמחוייב האדם להתחזק בה, והיא שתביאהו למעט בהשתדלות ובגורמים, כדי שיומחש אצלו אמונת הנהגת השגחתו הפרטית, ואת מידת הביטחון יקנה האדם באמצעות התפילה שנועדה לחזק לאדם את תלותו באלוקיו, והיינו את בטחונו באלוקיו.


יג. על תפילה צריך להתאמן

ועל תפילה צריך האדם להיות אומן ומתורגל כחייל על נשקו, ושכן נמשלה התפילה לנשק, בפסוק: ''אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי'' (בראשית מח, כב), אומר התרגום: בצלותי ובעותי, חייב אדם לתרגל עצמו להיות אומן בנשק התפילה ולהרגיש חיבור להקב''ה, דהיינו להרגיש קשר אדוק עם הכל יכול, שכן תפילה עניינה חיבור, וכנאמר: ''נפתולי אלקים נפתלתי'', ופירש''י שם: ''נתחברתי'' (בראשית ל, ח,). חובת כל יהודי להרגיש את אבהותו של הקב''ה עליו, - כרחם אב על בנים, אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם, להרגיש יתמות ומסכנות בזמן שהאב חי, רואה, משגיח ושומע, זהו גם טפשות וגם חוצפה, כשאדם מורגל בשיחה בינו לבין קונו על כל בעיה ובעיה שיש לו, ומרגיש יש למי לפנות יש למי לדבר, זהו אדם מאושר.

וגם החוטא צריך להבין, כאשר לאחר חטאו משתמט הוא ביאושו מלהתפלל לה', הרי שבכאן מוסיף רשעה על רשעתו, שהרי בן שחטא לאביו והמרה את פיו, הלא באם יחליט להתנכר ולהתכחש למציאותו של אביו, יוסיף פשע על פשעיו בזה, ולכך טעות היא לחשוב דמאחר ובעל עבירה אני - אין לי זכות להתפלל יותר, הלא בכך יידחה האדם ביותר מכל תקווה וסיכוי לתיקון.

ובזה פירשנו מאמר חז''ל (שבת לב, א,): לעולם יתפלל אדם קודם שיחלה, שאם יחלה אומרים לו: הבא זכות והיפטר. בפשטות הדברים הכוונה שבנקל לבטל גזירה קודם גזר דין -קודם שחלה, אולם לאחר גזר דין כבר קשה לבטלו וצריך זכויות של ממש כדי להינצל, וכאילו מובן מכאן שאחר גזר דין לא מועילה תפילה וצריך דוקא זכויות.

אולם אפשר לומר בזה ביאור נוסף ואמיתי, לעולם יתפלל אדם קודם שחלה, דהיינו שיהא מורגל בנשק הנקרא התפילה, כי אז כשיחלה ותפגע בו מידת הדין, ימצא נשקו עמו בפעולה להתמודד בתפילה, כי בודאי מועילה תפילה לחולה גם לאחר גזר דין, כמובא בגמ' דלעולם התפילה יפה בין קודם גז''ד בין אחר גז''ד, אלא שאם לא התפלל קודם שחלה ולא הרגיל עצמו בנשק זה, לא יוכל להתפלל אחר שחלה, כי אז כבר מוקף הוא ביסורים, ונשקו בל עמו, והנשאר לו במילא הוא רק להשתמש בזכויותיו.




פרשת ואתחנן ב' - מאמר צ' - בעיות הנפש - ב'

(המשך ממאמר פח)

פתרון בעיות הנפש

''נחמו נחמו עמי'' (ישעיה מא, א)


א. ההתבטלות - תרופה ליסורי הנפש

הגורם העיקרי להגביר את סבל יסורי הגוף או הנפש, הוא חוסר השלמה עם המצב, ובעצם סיבה זו היא סיבה להגברת הסבל בכל מגוון יסורי החיים, ויותר מעצם היסורים עצמם סובל האדם מהתמרדותו לקבלם. יכולים להיות ב' בני אדם שפרנסתם בצמצום, אחד חייו חיי גן עדן והשני חי את הגיהינום בעולם הזה, התמים - המשלים עם מצבו, ושמח בחלקו, ורואה את הטוב שבמצבו, ומסתפק במועט, הינו המאושר ביותר, ואילו החכם בעיניו - המתמרד ואינו משלים עם מצבו, וכל ימיו טרוניא וקינטור, חסר סיפוק, קינאה ותחרות, חייו חיי גיהינום כבר בעולם הזה, וזה רק הקרן מלבד הפירות...

ובעצם פשוט שאי אפשר להיות סתם תמים ולהתבטל למצב הקשה בו האדם נתון, כי זו טיפשות, אחר שטבע האדם לרצות, לקנאות, אם כן לא להרגיש הרגשת נחיתות במצבו הירוד של האדם זה דבר שלא ניתן.

אולם אנו המאמינים יש לנו סיבה גדולה שלא להרגיש נחיתות במצבנו ולוּ הירוד ביותר, והוא התבטלות לרצון ה'.

והתבטלות זו תוכל להתקיים בנקל באיש המאמין אחר שיתבונן בתועליות שבסבלו, הלא אחד שכזה נאלץ לחזק עצמו הרבה בה', כמה חיזוק באמונה ובתפילה נצרך לאחד שכזה, מה שקודם לא ראה צורך בחיזוק האמונה והתפילה אחר שלא נאלץ להשתמש בהם. כאן נעצר הוא משטף זרם החיים, ומתחיל להחיות לעצמו את האמונה העמומה שהיתה בקרבו עד עתה חבויה וסתומה ועומדת כאבן שאין לה הופכין. מעתה מתחיל הוא להחיות אצל עצמו את אמונת ההשגחה פרטית, ובכך נהפך לאיש בעל אמונה שלימה ונוהג כמאמין שלם.

המאמין השלם יודע שהשגחתו הפרטית של הקב''ה היא על כל מכה קטנה, וכמובא בגמרא שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרים עליו מלמעלה, ואם כן על מכה קטנה כנקיפת אצבע יש צורך בדיון שמים בשמיעת סניגור וקטיגור של בית דין של מעלה, ולא די בזה אלא עוד, עד שתצא הגזירה לפועל ישנו צורך לאחר הדיון בבית דין של מעלה בגזר דין סופי לחרוץ דינו של הנאשם, ולהכריז בכרוז המפרסם גזר דינו בעבור חטא כזה וכזה, וכל זה עבור מכה קטנה באצבע, וכן על הפסד ממון כל שהוא, וכן על טרחא כל דהוא כמי שנתכווין להוציא ג' פרוטות מכיסו ויצאו ב', וצריך לטרוח להוציא שוב את השלישית. וכל שכן מי שנהפך חלוקו וצריך שוב לפושטו ולהופכו כמובא בגמרא (ערכין טו).

על אחת כמה וכמה ייסורים קשים מאלו, כשבירת יד או רגל חס וחלילה, או חולי באיברים הפנימיים של האדם, שלא נעשה זאת במקרה אלא בהשגחה עליונה על כל פרט ופרט עד כמה ומתי.

וביותר על אחת כמה וכמה יסורי נפש של האדם, שקשים המה מכל, שאין הם במקרה חלילה, והכל תחת השגחתו הרחמנית והאבהית של הקב''ה, עד כמה תותקף ביסורי נפש, עד כמה תהא עוצמת החרדה, עוצמת הדיכאון והפחד, הכל - לפרטי פרטים - מושגח בהשגחה עליונה.

ומי כמו הסובלים בפועל מיסורי נפש, יודעים לספר גודל השגחתו של הקב''ה עליהם, מכולם אני שומע (כוונתי למאמינים שבהם) שרואים השגחה עליונה, פעמים שמתוחים ודואגים המה מאוד מאירוע מסויים כיצד יהיה וכיצד יעבור בשלום, והנה רואים ישועה והכל עובר על הצד הטוב, ולפעמים נתקפים המה בייסוריהם וחושבים: זהו די! אינם יכולים לסבול יותר! טוב מותם מחייהם! והנה משתחרר הלחץ וחוזרים הם לאיתנם.

וכמו שהתבטא לפני אחד מהסובלים מסבל זה:

''הניסים של השגחה פרטית שאני רואה בסבלי, כל כך רבים הם, עד שנהפכו לי לטבע, ויכול אני לחזות מראש את הנס שאכן יארע''.

לכן בקרוב עליך מרעים להרע לך בתקיפות דיכאון מרה שחורה עיצבון וחרדה, שכב במנוחה והרגע את עצמך, והתבטל לרצון ה', ודע נאמנה כי הקב''ה נמצא מאחורי כל תקיפה ותקיפה, וידו הרחמנית והאוהבת משגחת עליך בהשגחה פרטית, ואינך נתון למקרה חלילה, ותדע כמו כן שבשעה זו נשמתך עוברת סחיטה, וזה עתה לוחצים על כפתור הסחיטה לכבס את כתמיה, ובכך תרפה את מתיחתך עד יעבור זעם.

ודע, שזו סגולה גדולה ונפלאה מרבנו חיים מוואלוז'ין זצ''ל (''נפש החיים'' שער ג' פי''ב עיי''ש ב''סגולה גדולה ונפלאה וכו'''), ובדרך זו הלכו כל גדולי עולם, ומקור הדברים מהרמב''ם בספרו מורה נבוכים, לסלק כל דינים והשתלטות כוחות זרים מעל האדם, הוא באם הוא מקשר מחשבתו לעילת העילות, ומתרכז באמונה שאין עוד מלבדו, ואין שום מציאות בעולם לשום כוח מצד עצמו, ורק הקב''ה מפעיל את כל הכוחות כולם, וכולם נתונים לגזירותיו, בכך - מידה כנגד מידה - כשם שבדעתו ביטל כל כח בעולם מבלעדי ה', כמו כן זוכה הוא שיתפרדו מעליו כל פועלי אוון ולא יוכלו להרע לו, ואז השגחת ה' תהא לטובה תמיד עליו.

ובסגולה זו יש בכוחה לסלק את כל הדינים וכוחות הטומאה מהאדם, ואפילו את הרוחות הרעות בכישופים והקשרים למיניהם יותר מכל סגולה אחרת, וכמעשה בגמרא (חולין ז' ע''ב) ברבי חנינא בן דוסא ואותה מכשפה שרצתה להזיקו ליטול עפר מתחת רגליו על מנת להזיקו, ואמר לה: טלי עפר כרצונך - ''אין עוד מלבדו'' כתיב. והיינו כנ''ל, אמר לה עשי מה שתרצי ולא תוכלי עשות כלום, אחר שאני חזק באמונת אין עוד מלבדו, שהרי אמונה זו מחייבת להאמין כי גם כל היכולת של כוחות הטומאה והכישוף משועבדים המה להשגחת הבורא עד כמה ומתי ולמי יזיקו. וראה בזה דברים נפלאים ב''נפש החיים'' (שער ג' פי''ב).

ובדוק ומנוסה מרבים הסובלים מיסורי נפש שהשתמשו בעצה זו ונושעו לפחות לזמן מסויים עד יעבור זעם, ובכך הינך מחשל את עצמך באמונה, מהדק את הקשרים עם בוראך, ורואה ניסי השגחתו על בשרך, ובזה באים תכלית מטרת ייסוריך על מקומם, ויש קונה עולמו בחכמתו, שהרי החכם מתבונן: אחר שבין כה הנני סובל, אנצל סבלי זה שאתקשר בו עם הבורא, על מנת להפיק ממנו את מרבית התועלת האפשרית.

ונחזור על מה שהבאנו למעלה, ומובא הדבר בספר היקר ''ליקוטי אמרים'', סיבת תועלת האמונה לחולי הנפש, לפי שחולי הנפש הינו למטה מן השכל שהרי אין בו מן השכל, ולצאת עם השכל נגד מה שלמטה מן השכל זה אי אפשר, לפי שחוסר השכל אינו סובל את השכל, ובכן אי אפשר לבוא ללמטה מן השכל עם שכל, אלא עם למעלה מן השכל, שגם הוא אינו שכל, ורק הוא בלבד יכול לנצח את הלמטה מן השכל לפי ששניהם אינם שכל, ומהו למעלה מן השכל - אמונה, אמונה היא למעלה מן השכל, ועמה בלבד אפשר להשקיט את הטיפשות שהיא למטה מן השכל.


ב. ''חכם ראה רעה ונמלט וכסיל מתעבר ובוטח'' (משלי יד, טז)

החכם כשרואה שרעה עלולה לבוא עליו, נמלט ומקדים לברוח קודם בואה, והכסיל עם עבירותיו וטיפשותו, בוטח בעצמו ונכנס בתוך הרעה מתוך אומץ טיפשי (על פי רבנו יונה).

טרדות והתקפות בעיות הנפש רבות ומגוונות הן, הפלפול שיש לדון במהלך כל גוון וגוון של בעיית נפש הוא מורכב ומסובך, ואיך אמר לי פעם אחד מהמוטרדים בנפשו:

''לו הייתי כותב את המשא ומתן שהיה לי במהלך הפסיכולוגיה שלי עם עצמי בדרך שאלה ותשובה, הייתי מוציא כעשרה כרכים עבי כרס של שו''ת''.

כמה יכלו סובלי בעיות הנפש לחשוך ולהקטין את סבלם, לו היו אוחזים במידת התמימות מבלי לשאת ולתת בשאלות ותשובות עם המחשבות המטרידות: אולי אני סובל מזה?! אולי יקרה לי כך?! ואם משתכנע הוא לחזור בו מהטרדה מסויימת מתוך פלפולו: לא יתכן שאני סובל ממה שחשבתי, וזאת מסיבה כזו או כזו, מיד עולה במחשבתו פירכא למחשבה הקודמת או שעולה במחשבתו הטרדה אחרת: אולי אני סובל ממהשהו אחר וכדומה. הסחיפה לשקלא וטריא של הקושיות והתירוצים, הינה המבוכה החמורה ביותר שסוחפת את הסובלים למעגל הסבל בייתר שאת, והמה בפיקחותם חושבים שאם יתרצו את הקושיא המטרידה או יסירו את הפחד והחרדה התוקפת באיזה מענה תשובה, ייחלצו מצרתם, וזו טעות, היצר מגלגל אותם וגורר אותם למערבולת של בלבול ולמערכת שלימה של קושיות, תירוצם בנושא הבלבול שלהם אינו אלא פיתוי - כאילו והנה גילו את מקור הבעיה, וזאת כדי לסחוב אותם שוב למדורת הטירוף, ולהמשיך אתם את המשחק המטריד, כי לא חסר לו אחר כך פירכות לפרוך את הגילוי והממצא שגילו, אבל כביכול נותן הוא להם אפשרות הניצחון, והכל במטרה כדי לסוחפם שוב למהלך ויכוח סוער ושוטף, והמה לא ימנעו מויכוח עמו באמונה שיצליחו לנצחו כפי ש''נצחו'' אותו פעם, והכל על מנת שיערבב את מוחם לגמרי.

ובכן, העצה שנותן שלמה המלך החכם באמת מכל האדם, לאיש החכם שכשרואה רעה - נמלט.

החכם מחליט, זהו! אין אני דן ומפלפל בבעייתי בין אם אני מוצא תשובה המרגיעה או לא, אין אני נגרר לויכוח עם עצמי, משליך אני עצמי על בוראי ועושה את מה שאני צריך לעשות מבלי לדון ולפלפל בשאלות של מה יש לי? מה מקור תחושה זו? על איזה חולי היא מצביעה? למה אתמול הרגשתי כך והיום אחרת? וכו' וכו' לאין ספור שאלות ותשובות.

ואילו הכסיל בוטח בעצמו, ואף שרואה שהתאכזב ונפל, ולכך מה שקורה עם הכסיל הוא שעד שהיה נדמה לו שנרגע שוב נטרפה עליו דעתו בפירכא שפרכה לו את מרגועו, והוא אינו אומר חדל, אלא שב שנית למערכת המבוכה המביכה אותו יותר ממה שהיה קודם, ושוב מנסה לתרץ ולהקשות ואינו אומר די. לכן העצה היעוצה היא להסיח את הדעת מפלפול השטויות, לדחוס מחשבות חיוביות של תורה וחכמה, וכמו שיתבאר בקטע הבא, ובכך ממילא לא ימצאו מחשבות של שטות מקום במוחו.


ג. תורה - מיישבת דעתו של אדם

בקטע זה אין לי יותר טוב מאשר להביא מכתב כמתכונתו, מסובל שסבל הרבה מאוד מחרדות ודיכאונות עמוקים, ואפשר לומר שיצא מהם לגמרי, ובמיוחד באמצעות התורה:

''אפשר לומר בהחלט שמבלי התורה לעולם לא הייתי נחלץ ממצבי, למדתי תורה בכוח ובעקשנות, על אף שמצבי לא אפשר לי להתרכז בתורה, אולם ממש בכוח ומתוך בלבול וטירוף אחזתי ספר ואפילו גמרא ולמדתי עם חברותא, ואף שהייתי מתייסר בתוכי מאוד מתוך הטרדה והבלבול, החרדות הדיכאונות ורדיפת מחשבות טורדות, פחדים וכדומה, עם כל זה הבנתי והאמנתי שמבלי תורה אני אבוד לגמרי. בשעות ההרפיה שבין רוח שטות זו לרוח שטות אחרת, הייתי שוקד יותר על לימודיי דבר שהביא לי סיפוק עצום ורב, עוד דף גמרא למדתי היום, עוד פרק משנה בעיון, הלכות, מוסר וכדומה, כל הלימודים האלו נתנו בי כוח לרצות לחיות על אף הכל, הסבו לי קצת עונג בחיים השחורים לסחוב עוד יום ועוד יום, וכמובן שגם סגולת כוח התורה עשתה את שלה, וכנאמר: ''פיקודי ה' ישרים משמחי לב'', כך שבין מועקה למועקה היו נדחפים לתוכי כמה שברירים של שמחה שנתנו לי את כוח ההמשכיות לקיום, וגם נפחו בי תקווה להחלמה מתוך אמונה בדברי רבותינו: ''אם ראית שייסורים ממשמשים ובאים עליך, רוץ לחדרי תורה והם מסתלקים ממך'', שנאמר: ''ובני רשף יגביהו עוף''.

וכמו כן הלכתי הרבה לשיעורי תורה בהלכה ובאגדה, ונזהרתי בעניית אמן יהא שמיה רבא המבטל גזירות, ובפרט לאחר דרשת החכם במיוחד באגדה, שהעולם עומד על קדיש זה כדברי חז''ל.

כי היה לי ברור, סתם להסיח את הדעת ממחשבות הטורדות בדיכאון וחרדה ועצבות, הרי שזה בלתי אפשרי, כי אדם צריך לחשוב משהו, ואין באפשרות האדם להסיח דעתו ממחשבה פלונית אם לא שהוא דוחס לעצמו מחשבה אחרת במקומה. ולכן כמה פשוט לאלה שחושבים להיחלץ ממצוקת נפש המטרידה את מנוחתם על ידי שינה מרובה, או על ידי אכילה מעונגת ומדושנת, או בפטפוטי מילים סתם ללא מחשבה, שבוודאי טעות בידם לחשוב שבדרכים אלו בלבד יוושעו, כי אם לא יכניסו מחשבות רציניות חיוביות לתוכם לא יסתלקו אותם טורדנים מהראש, וכמובן מתוך אמונה שאין מחשבות חיוביות כדברי תורתנו הקדושה.

הייתי גם בתוקף חומרת מצבי, מתחזק בכוח לדחוס מחשבות תורה באגדות ובדרושים, בדרך קושיות ותרוצים, והייתי רושם את החדושים שנתחדשו לי, זה עזר לי מאוד להבריח במידת מה את המחשבות המציקות ולסחוב עוד זמן בלי סבל.

כיהודי מאמין בתורה בכוחה ובסגולתה, התענגתי על כל שעה שהצלחתי ללמוד, התענגתי מכל פלפול החברים, מכל שאלה ותשובה בשיעורי תורה, מכל חידוש יפה שנתחדש לי בהלכה ובאגדה מהרב מגיד השיעור.

ואלו שנתנו לי כוח לקוות לטוב, כי בעצם העונג שהיה לי בשעות היפות אותן הייתי מנצל לתורה, אמונה הייתה לי שתהיינה לי עוד שעות כאלה, ולכן גם בתקופות הקשות שהיו מתגברים עליי מחשבות המצוקה, ידעתי, יבואו גם שעות יפות להם הייתי מקווה, והתקווה היא שנתנה לי כוח לתפקד ולהמשיך לרצות בחיים.

ובמאוד מאוד עליי לציין את עזרת התורה לתחלואיי בשעות הלילה הקטנות, הייתי סובל מאוד מנדודי שינה, בשעות הלילה הקטנות כל בני הבית ישנים ואני מתגלגל במיטתי ומתייסר מסיוטי מחשבות חרדות ודיכאונות, מה יכל לעזור לי בשעות אלו אם לא התורה. הייתי קם קורא כפי יכולתי אף בגרסא ובבקיאות, כי לא יכולתי להתרכז, או שהייתי קורא ספרי עידוד המחזקים את הנפש, וכך הייתי מעביר את השעות הקשות של הבדידות במשך הלילה, וממתין לאור הבוקר לקום לתפילה לשפוך שיחי לפני הבורא ''הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם''.

ובפרט עזר לי ביותר בכך שנרשמתי מאוחר יותר ל''מבצע הש''ס'', של בחינה לכמות דפים לחודש, מה שדירבן אותי להשקיע את זמני בתורה במקום לחשוב על טרדותי.

וכיום ברוך ה' שזכיתי להירפא ולהיחלץ לגמרי ממצוקות הנפש למיניהם, חושב אני מה הייתי עושה לולי התורה, ועל אף שמתאים לכל אחד לומר: ''לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי'', בי נתקיים פסוק זה בחוש ממש, ואין לי ספק שהרבה הרבה יכולים להעיד על עצמם את קיום הפסוק הזה בבשרם, כמו שבכל שנות גלותינו העידו רבים פסוק זה על עצמם, ובעצם זה סוד קיומו של כל יהודי.

ואם רבים חושבים שהתרופה למצוקתם הנפשית היא פסיכיאטרים, או כדורים למיניהם המשחיתים את הגוף ומועילים למחצה לשליש ולרביע וגם את זאת ''לא שמענו''..., ידעו מעתה שיש אלקים בישראל, ובתורתו הקדושה שנתן לנו טמן ואצר בתוכה את מיטב הסגולות והתרופות יותר מכל מיני התרופות והסגולות למיניהם, ובעדות נאמנה קורא אני על עצמי את הפסוק: ''זאת נחמתי בעניי כי אמרתך חייתני''.


ד. יש עם מי לדבר...

''דאגה בלב איש ישחנה'' (משלי יב, כה).

לא פעם שאלתי את הסובלים מבעיות הנפש שהלכו לפסיכולוגים וישבו עמם לשיחה, מה עזר לך הפסיכולוג? הרבה מהם ענו לי את אותה תשובה: ''הוא שמע אותי, הוא שמע כל מה שאמרתי לו וזה הרגיע אותי מאוד, כי שפכתי את כל מה שהיה לי בלב''.

ובאמת זה חסד גדול לשמוע אנשים שכאלו, ואף שאין בידינו לעזור להם, עצם זה שיש מי ששומע אותם יש להם רגיעה גדולה מכך, אלא שלצערנו אין הרבה המסוגלים לשמוע אותם, או מסיבת חוסר סבלנות, או מכך שמשפיע עליהם לרעה ועוכר את מצב רוחם השיחה עם אנשים שכאלו, או מתוך שנדמה לנו שכיון שאין ביכולתנו לעזור להם איננו רואים צורך לשמוע אותם.

בכל אופן יש בזה הרבה מן האמת שהם נרגעים מאוד, בכך שיש אוזן קשבת לשמוע את צרותיהם ואת מהלך התסבוכת שלהם בנפש, ומצווה גדולה לשמוע אותם לחזק לבם באמונה וביטחון.

אלא מה שברצוננו לבאר לאותם סובלים מבעיות נפש, מדוע להעדיף את השיחה עם פסיכולוגים ואת שפיכת הלב לאוזניהם, מאשר לשפוך את הלב כמים לפני הקב''ה, וכנאמר: ''שפכי כמים לבך נוכח פני ה'''.

ובזה הסברנו מהו לשון הפסוק ''נוכח'' פני ה', הלא די היה לפסוק לומר: שפכי כמים לבך לפני ה'. אלא בא הכתוב לומר, עד שהינך שופך לבך להירגע ולהחלץ ממכאוב נפשך, וכנאמר: ''דאגה בלב איש ישחנה'', כוון את שיחתך למקום הנכון - נוכח פני ה', דהיינו במקום לשפוך שיחתך לפלוני או לאלמוני שלא יועילו ולא יצילו, רוץ למקום המדוייק - נוכח - מול פני ה' ויועיל לך יותר מהכל.

כמה רוגע יש לחולה או אפילו לכל הנתון בבעיה אחרת, כגון בעיה משפטית סבוכה, חובות מעיקים, כשיש לו לאותו אדם ציפייה וקיווי ממישהו שאולי יוכל לעזור לו, כגון רופא או עורך דין או גמ''ח שיוכל לחלצו מצרתו. הרי שתקווה זו מחיה אותו ומיישבת את דעתו, וגם כשמתאכזב פעם אחת מנסה עוד פעם באופן אחר, ורק לאחר שכלו לו כל התקוות אז נופל וקורס מתחתיו חסר אונים.

יש לנו בורא כל העולמות, משגיח בהשגחה פרטית על כל הנעשה עמנו וכמו שהארכנו לעיל, ואוזנו קשבת לשמוע כל בעיה, וחפץ הוא לשמוע קולנו בקוראנו אליו, אין הוא קץ בטרחנים ובנודניקים, אדרבא, תכלית רצונו שנראה את תלותנו בו ונאמין בו שרק הוא כל יכול, וכדאמר רבי יוחנן: והלואי שיתפלל האדם כל היום כולו, וזו המטרה שהוא היסב אותנו ללחצים, כיוון שרוצה הוא בשלימותנו, ושלימותנו תלויה בכך שנדבק בו ונבין כי אין עוד מלבדו.

ומה עוד, שאליו יתברך הינך יכול לגשת תמיד בכל עת ללא תור וללא לחץ ודחיפות.

ומה עוד, שכאן הינך פונה לאביך שמרחם עליך, כואב לו וצר לו לראותך במצב שהינך בו.

ומה עוד, שהינך פונה למי שבאמת יכול לעזור לך, ומצידו אין שום מונע מלהושיעך, שאכן הוא כל יכול.

ומה עוד, שממתין הוא למוצא פיך ומחכה לבואך אליו, במקום שתמתין אתה להזדמנות לגשת אליו.

ומה עוד, שגם אם התאכזבת פעם אחת ולא נענית, אין שום סיבה שלא לחזור שנית על מבוקשך, כי מה שלא נענית מפעם ראשונה אינו מחוסר יכולתו חלילה, אלא מצד שעדיין לא הספיקה הזכות שתתקבל תפילתך, כך שיש טעם לנסות שוב ולהפציר ברחמים נוספים, ואין שום סיבה לייאוש מכך שלא נענית אפילו לאחר פעמים רבות, כי כל פעם ישנה התייחסות מחדש לבקשתך האם לענותה או לא.

ובפרט שהיותר נכון שאין שום תפילה שהולכת לאיבוד, כל תפילה פועלת משהו, למה הדבר דומה? לרוצה לפרוץ חלון בקיר, ובכל יום לוקח פטיש ומקלף מהקיר כמה ס''מ, אכן ברור שעד שלא יפרוץ את המילימטר האחרון, עדיין ישרור החושך בחדר כפי שהיה הקיר עבה מתחילה, אולם מי פתי לא מבין שישנה כאן התקדמות לפריצת הקיר ובעוד מכה קטנה לבסוף יפרוץ האור לתוך החדר.

כן הוא בתפילות, בכל תפילה הינך מסיר מחסום נוסף, ובהסר כל המחסומים התלויים בריבוי התפילות, הרי שתיוושע, אם כן כדאי לנסות כל פעם מחדש להתפלל. אין תפילה שהולכת לאיבוד, כל תפילה פועלת משהו, ולבסוף התפילה האחרונה תכריע את הבקשה להיענות עליה ולמלאותה.

תבין שאת אותו רוגע שאתה משיג אצל פסיכולוג - לפחות תשיג אצל הקב''ה, ומלבד שכאמור תינצל מהרבה חסרונות המצויים אצל פסיכולוגים, ובפרט שבודאי הרבה יותר מכך יש לך סיכוי להירגע בריבוי השיחה בינך לבין קונך, כשהיא מתוך אמונה: אני משׂיח עם בוראי אהובי, שבוודאי מאזין אלי ובלא ספק יוכל לעזור לי, וכמו שהפסיכולוגים עצמם אומרים, שלמאמינים, בעיות הנפש נמוכות בכמות ובאיכות, והמציאות מוכיחה זאת בעליל.

והפניה לבורא מהווה כל פעם תקווה מחדש, כיון שלכל תפילה ישנה התייחסות ותועלת לעצמה כאמור, והתקווה היא הנותנת ליעף כוח להמשך ההתמודדות המפרכת במהלך הסבל, האוחז בדרך זו - הייאוש ממנו והלאה, לעולם לא ייפול לייאוש, אחר שכל פעם חי עם תקווה מחדש.

ולכך התפילה היא ''חיי נפש'' ממש, אסון גדול הוא לאדם שאינו למוד ומורגל בנשק זה של התפילה, פן תפגענו הרעה ולא ימצא בידו נשק זה, ובפרט כשהמדובר בבעיות הנפש, שאחוזי ההצלחה של הפסיכיאטרים בזה ירודים מאד, והעצה לזה בעיקר הוא האמונה והתפילה, ומי שלא התרגל בכך - יסוריו קשים המה ביותר, ולכך לעולם יקדים אדם תפילה לצרה, והוא מלבד שהתפילה יתכן ותמנע את הצרה שלא תבוא, עוד יעילות יש בכך שגם אם תבוא לו צרה מאחר והקדים תפילה לצרה - למוד הוא להיות איש תפילה, ואז יקלו מעליו יסורי צרתו, אחר שישיח דאגתו בתפילתו לקונו, וישתחרר בכך מדאגתו.


ה. יצירתיות - רפואת הדיכאון / סיפורים אישיים

היום ישנם ארגונים רבים המעסיקים אנשים הסובלים מבעיות מתח - בשם ''ריפוי בעיסוק'', בהחלט שזה מועיל, אמנם זהו עדיין חיקוי ליעילות שישנה בדרך ריפוי זה.

אדם יהא מסוגל לעבוד בעבודה קשה שמשכורתה נמוכה, והעיקר שיש לו ממנה סיפוק, יותר מאשר לעבוד בעבודה קלה שמשכורתה גבוהה אולם ללא סיפוק ממנה.

הסיפוק וחזון היצירתיות מהווה לאדם את אושרו האמיתי, ונופח בו כוח להתגבר על הרבה קשיים העומדים לו בדרכו, כשלנגד עיניו תמונת היצירה תוצאת עמלו ויגיעו.

כך הטביע הקב''ה בטבע האדם שיחשוק ליצור, ומסיבה זו בני אדם נושאים נשים, מקימים בתים, עובדים וטורחים, אחרת לא היה קיום לעולם.

אדם שמח ביצירתו ואף שדלה היא בייחס ליצירתם של אחרים, וכמו שאמרו חז''ל: רוצה אדם בקב שלו יותר מט' קבין של חבירו.

רבים סובלים מ''דיכאון'' - מהו ''דיכאון''?

חוסר סיפוק, לא שווים להם החיים, אינם מוצאים נחת מכלום, הרגשת ריקנות משוועת, וככל שתחושת הריקנות עמוקה יותר כן הדיכאון עמוק וחשוך יותר.

כיהודים מאמינים בה' ותורתו קל לנו להביא לעצמנו סיפוק ואושר.

וכאן נביא כמה דוגמאות מסובלי דיכאון ששוחחתי עימהם, כיצד ראו כל אחד משלו לבחור לעצמו סיבה לאושר וסיפוק.

1. מעשה חסד

סיפר לי אחד בשם ד.ק.:

כשראיתי שהדיכאון מתחיל להשתלט עלי, החלטתי לעסוק הרבה בחסד וצדקה, הכנסתי את עצמי לעול של צדקה וגמ''ח, נטלתי פקדונות כספים ממכרים ופתחתי גמ''ח, החילותי לעזור לאנשים במצוקה, לשמוע אותם, לתמוך בהם, להלוות להם כפי יכולתי, כמה אושר וסיפוק הרגשתי לתת לאברך או לנצרך הלוואה לעשות את השבת, או על מנת להתרפאות אצל רופא שיניים וכדומה, ובמשך הזמן אף פתחתי אגודה לסלי מזון, ובמו ידי הייתי מחלק בצינעה סלי מזון למשפחות נזקקות, הסיפוק היה עצום ומרנין, כמובן מלבד סגולת המצוה המבטיחה: ''כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים'', עצם עיסוקי וטרדתי במצוה זו הסיחה דעתי הרבה ממחשבות העצב שלי, מילאה לי הרבה חלל לריקנות שהיתה בי, ובמשך הזמן יצאתי מדיכאוני אפשר לומר לגמרי.

גם בחור במסגרת הישיבה בה הוא נמצא, יכול הוא למצוא מעשי חסד שיקח על עצמו, וכגון לסדר ספרים במקומם להקל על הלומדים, וכגון לעשות גמ''ח קטן של מכשירי כתיבה, צבע לתפילין וכדומה, הסיפוק מכך יהיה לו גדול, ובכך יצא מהחלל שנוצר אצל עצמו המשדר לו ריקנות ושממה.

2. שיעורי תורה ומוסר

סיפור נוסף מאחד בשם ר. ס. שסבל מדיכאון קשה וסיפר לי:

שכמעט לא היה יוצא מביתו מסיבת חושך הדיכאון, יום אחד יעץ לו אחד מידידיו לתת שיעורי תורה, ומספר הוא: לא הייתי מסוגל להאמין שזה בשבילי, הרי אני בקושי יוצא מהבית, אותו ידיד שכנע אותי רבות, ובמאמץ רב החלטתי לקבל עצתו ולתת שיעור תורה, בהיות והיה לי קצת כושר דיבור, החילותי בשיעורי תורה בתחילה לשניים או שלושה אנשים, ולאט לאט גדלה כמות האנשים, וכן התרבו השיעורי תורה, והייתי הולך משיעור לשיעור לתת תורה לאנשים פשוטים ועממים, והרגשתי סיפוק עצום ברוב קשב של שומעי, ובהתעניינות שלהם לשמוע פסקי הלכה ותלמוד. ובמשך הזמן התרבו השומעים והסיפוק הלך וגדל.

ההצעה הזו תיתכן גם לבחור בישיבה בה הוא לומד, לעזור לחלשים בלימודיהם, ללמוד עמהם בחברותא, לעודד, לשמח, ואף שהוא עצמו במצב שזקוק לשמחה, הסיפוק שיהא לו ממצוה גדולה זו יביא לו שמחה.

3. זיכוי הרבים

עוד אחד בשם מ.ל. אשר הוא כהיום אחד מחשובי המרצים בארץ ומחשובי מזכי הרבים בימינו, שסבל שנים מדיכאון נפשי עמוק, ולבסוף החליט ללכת על זיכוי הרבים, וכך הוא מספר:

''החילותי לדרוש דברי מוסר והתעוררות באחד הבתי כנסיות שבעירי, ובמשך הזמן התמחיתי קצת יותר באופן מסירת הדרשות, והוזמנתי מבית כנסת לבית כנסת, ומדרשה לדרשה השתפר אצלי מאוד כושר הדיבור, קראו לי לאחר תקופה להיות מרצה בארגון מסויים, ולאחר מכן הצטרפתי לארגון יותר גדול ומפורסם, עד שידי היו מלאות תעסוקה בהרצאות, בטיפול המשך עם מתקרבים, וכידוע שקירוב רחוקים היום בימינו זו עבודה שאין לה סוף, וכמובן שאמונתי חזקה בהבטחת רבותינו: כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, ומסתמא נשמר הוא משאר חוליים ופגעי העולם''.

וזו עצה גם לבן תורה בישיבה, לחזק את חבריו בלימוד מוסר ובדיבורים של יראת שמים, ולשוחח בשיחות של התחזקות עם בחורים יראי ה' שבישיבתו, והוא תועלת גדולה להיותו זוכה ומזכה.

4. מסייע בידי עושי מצוה

ונסיים בעוד אחד ששוחחתי אתו, ודווקא הוא מצא לעצמו דרך פשוטה יותר, בהיות ולא היה מוכשר לא למוסר שיעור ולא למרצה, אלא עוזר למזכי הרבים, כגון להסיע מרצים, להיות טלפן מתנדב בארגוני תשובה, או בשאר צרכים הנצרכים שם, וכמו כן ארגון תהלים לילדים, ובזה ראה סיפוק רב, בהיותו מסייע בקירוב רחוקים.

לסיכום, ליהודי המאמין לא חסר יצירות יפות ומספקות שיכול הוא למצוא לעצמו כדי להשיב את נפשו אליו, ולהוציאה משוממותה וריקנותה, ולשקעה בתעסוקה מספקת שתפארת היא לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא.

[וכמו כן לנשים ישנה אפשרות להצטרף לארגון מדריכות בנושאי יהדות שונים, ארגוני חסד, ארגון תהלים לילדות או לנשים, רישום ילדים לת''ת בדרך השפעה על אימהות, וכדומה].




פרשת עקב א' - מאמר צא - האדם נמדד בקטנות

''והיה עקב תשמעון אל מצוות ה''' (ז, יב)

עקב תשמעון - מצוות שאדם דש בעקביו - רש''י.


א. מצוות שאדם דש בעקביו הם קנה המידה לדרגת עובדי ה'

ויש להבין מדוע תלתה תורה את כל הבטחותיה המבוארים בתחילת הפרשה במצוות שאדם דש בעקביו דוקא. דמשמע מכאן, דהגם שישמור האדם תורה ומצוות, אם אינו שומר גם הדברים הקטנים שאדם דש בעקביו אינו זכאי לברכות התורה הנזכרות, שהרי מסתמא אימתי שומר אדם מצוות שאדם דש בעקביו, הלא לאחר ששומר הוא את העיקרים שבמצוות לאחר מכן מוסיף הוא ומהדר גם על מצוות שאדם דש בעקביו, אם כן כאמור אם הבטחת התורה ''והיה עקב וגו' ושמר ה' אלוקיך...'' על מצוות שאדם דש בעקביו, הרי שאף שישמור האדם עיקרי המצוות אם יזלזל במצוות קלות לא יזכה לברכות התורה. ולכאורה מדוע, הלא סוף סוף מקיים הוא את התורה ומצוותיה?

והביאור הוא, דהזהיר במצוות הקטנות שבני אדם רגילים לזלזל בהם, אין הוא עדיף על חבריו שומרי התורה בזה בלבד שהוא נזהר בדברים הקטנים שאחרים מזלזלים, ויעלה בדעתנו כאילו וכל העדיפות שלו עליהם, היא רק בדברים הקלים שהוא שומר ואחרים אינם שומרים, אלא בכך מורה הדבר שגם במה ששווים המה הוא וחבריו באמת אינם שווים, ועדיף הוא עליהם גם במה שנראה שהם שווים.

נמחיש את הדברים.

ב' בני אדם שניהם עוסקים בתורה יום ולילה, שניהם מתפללים ועוסקים במצוות, אלא שהאחד זהיר בברכותיו בדקדוק יותר מחבירו, זהיר בעניית אמן בדקדוק, זהיר בשמירת עיניו ולשונו בדקדוק יותר, אזי לעיני העולם משקל ב' בני אדם אלו שווה, אלא זה זהיר יותר בדקדוק בדברים קטנים שחבירו לא זהיר כמותו.

אולם זה אינו נכון, דהזהיר בדברים שבני אדם מזלזלים בהם, הוא מהות אחרת לגמרי מחבירו, ואיכות עבודתו גם במה שהם לכאורה שווים כפי הנראה לעינים - הינה בעלת ערך איכותי שונה לגמרי משל האינו זהיר, איכות עבודתו של הזהיר הינה איכות מסוג מעולה ויקר שאין האינו זהיר מגיע אליה, גם במה שבחיצוניות נראה שהוא שווה לחבירו הזהיר, תורתו של זה אינה כתורתו של זה, תפילתו של זה אינה כתפילתו של זה.

והסיבה היא, האדם נמדד דוקא בדברים קטנים שמדרך בני אדם לזלזל בהם. בני אדם אוהבים ''פרוייקטים'', לעשות מצוות גדולות שיש בהם יצירה וסיפוק עצמי, ואילו במצוות הקטנות בעיניהם, מצוות שאינן חשובות אצל בני אדם, דהיינו שאצל בני אדם אין ראוי לשבח ולגדלות הנזהר בהם - אין נמשכים המה לעשותם.

ולכך הדבר מורה על קילקול גדול בפנימיותם, כי בכך מוכח שמעשיהם עדיין רחוקים מלשמה, אלא בתערובת פניות זרות למיניהם, כי אם היתה יראת ה' עמוק בקרבם, לא היו מביטים לגדלות או לקטנות המִצוה אלא היו מביטים בגדולת המצַווה.


ב. המחפשים מה ''יש להקל'' במצוות ובהלכות - מרחיקים עצמם מה' מאוד

וכמו כן אלו המחפשים תמיד קוּלות, ובורחים מן החומרות ואינם חשים להם, וטבעם נוטה תמיד להקל, ולא איירינן באלה שהם בבחינת המחפשים קולי בית שמאי וקולי בית הלל, שזה נקרא רשע, אלא גם מי שהולך אחר ''פוסק'' אחד, ורואה בדבריו של אותו פוסק באיזו הלכה שיש על מי לסמוך להקל, אלא ש''ראוי להחמיר'' או ''והמחמיר תבוא עליו ברכה'', ואינו נותן אל לבו להחמיר, אלא מיד עוטה הוא אל שלל הקוּלות, הרי שאלו מוכיחים על עצמם שאינם מקיימים המצוות אלא לצאת ידי חובה, והעיקר אצלם שלא יענשו ולא על מנת לעשות נחת רוח ליוצרם.

ולכך כאלו אינם זכאים בברכות התורה, כי כאן המבחן ליראת שמים של האדם. המזלזל בדברים שאדם דש בעקביו עדיין חסר לו הרבה מלהחשב ירא שמים באמת, וממילא גם מה שמקיים זה אינו מתוך יראת שמים הנרצית.

באופן נוסף יש לבאר ענין מצוות שאדם דש בעקביו, דהוא קאי על המקיים מצוות מתוך הרגל, ונידוש הוא במצוות לקיימם מתוך הרגל כאדם הדש בעקביו שעושה מעשהו ללא שום מחשבה והתבוננות אלא כלאחר יד, שהרי יכול אדם לחשוב שבהכרח סוף סוף יראת שמים בקרבו ולכך אינו מחלל שבת ואינו מועל בממון חבירו, ולכך הינו מתפלל ולומד, זהו אכן יראת שמים אולם באיכות נמוכה, שאמנם אינו מעז לעבור על התורה בדברים שהורגל ליזהר בהם, אולם חסר לו בעבודתו פנימיות ולב.


ג. המסתפק במדריגתו ופוסק מלהעפיל - מתפטר הוא מתפקידו טרם זמן

והיותר נכון להסביר, דבדברים שהורגל האדם לקיימם באופן שאין לו ''בחירה'' בהם, אזי בנקל לו לשומרם, וכגון שמירת שבת, גזל להדיא וכדומה, שאין יצרו מסיתו לעבור עליהם, שהרי זה רבות בשנים שכבר מורגל הוא לשמור שבת ולא לגזול וכדומה, וכן להתפלל כפי הרגלו שחרית מנחה ערבית, וללמוד תורה, ואינו מסוגל למצב חיים אחרים, אחר שבכך הורגל וכמעט ואין לו התמודדות בחירה במעשיו.

אולם כשנתקל בהתמודדות בחירה כָּשַׁל כוחו, והרי עיקר האדם הוא ההתמודדות, וזו עבודה לכל חיי האדם, ולכך כשהגיע האדם לרוויה ולשביעה בשלב מסויים בימי חייו להסתפק במדריגתו ולהמשיך אורח חיים כפי מדריגתו המסויימת שהחליט בהגיעו אליה: זהו! עד כאן! ומעבר לזה אין ברצונו להתקדם, והרי אחד שכזה מועל הוא בתפקידו, וכאומר עבד למלכו: די! עד עבודות כאלה וכאלה הנני לעובדך, מעבר לעבודות אלו אי אפשי בעבודתך!

וכידוע דמצב זה של עצירה בשלב מסויים, שונה היא אצל בני אדם, אולם רוב בני האדם לקויים מאד בדבר זה שבהגיעם לשלב מסויים בעבודת ה', לא יכספו עוד להעפיל לעלות להר ה', ואז המצב הוא שבמה שהורגלו הורגלו, אולם מעבר לזה - למה שנדרש מלחמה והתמודדות - כשל כוחם. ובמילא בהכרח שנשאר מזולזל אצלם המצוות שרגילים בני אדם לדוש בעקביהם.

ומכאן יצא לנו ביאור נוסף למעלת הזהיר במצוות שאדם דש בעקביו, הזהיר במצוות שאדם דש בעקביו זהו בהכרח אדם שהתמיד בעבודתו את ה', לא ייעף ולא יגע, ועבודתו אינה בדרך הרגל, אלא גם במה שנצרך התמודדות ומלחמה אינו נלאה להתמודד ולעבוד עבודתו, זה הוא שרוח חיים מפעמת בקרבו בעבודת ה', ומצוותיו אינם מתוך הרגל, ובאם לאו, מורה הדבר שמה שהינו מקיים זה מכח הרגל.


ד. תתכן ''יראה'' - שהוא ענין שבלב - ''מלומדה'' - עבודה של הרגל

ובזה יובן הפסוק: (ישעיה כט, יג): ''ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה'', שנדרש על המקיימים המצוות מתוך הרגל, והוא לכאורה תמוה היאך שייך יראה מתוך הרגל, דמילא קיום מצוות מתוך הרגל זה מובן, שמקיימים אנשים מצוות מעשיות בחיצוניותם מתוך שהורגלו, אולם מה שייך לגבי יראה שהיא מצוה התלויה בהרגשת הלב, להיות בה הרגל.

אלא כמבואר, בודאי המצוות המורגלים שמקיימים בני האדם כשבת, תפילין, תורה ותפילה, יש בהם יסוד של יראת שמים, אולם זה מיראה רגילה ושגרתית ללא התמודדות, אלו מצוות שאין יצרם מסיטם שלא לקיימם אחר שהורגלו בהם, אולם במה ששייך עדיין לגביהם להתמודד ויצרם מסיטם מלקיימם - מזלזלים בהם, אם כן הרי שהיראה על מה שמורגלים זהו יראה של הרגל, אכן ישנה כאן יראה, אולם יראתם זו הביאתם להתרגל באותם מצוות שהם חמורות, וקיומם הוא אצלם מבלי להתמודד עליהם, אולם יראה מחודשת להתמודדות בדברים שלא הורגלו אינה אצלם, לזה תיקרא יראתם ''יראה של הרגל''.

והארכנו לעיל בפרשת ''מסעי'' (מאמר פו) במעלת הבחירה שבאדם, ולא יקרא אדם אלא בשעה שמשתמש הוא בכח הבחירה שבו, שהוא הכח הפלאי המאפיין את האדם, שהרי רק לאדם ניתן כח הפלא בזה להיות ''בוחר'' בטוב או ברע ולהחליט את אשר יעשה, וצריך אדם להשתמש בכח זה תמיד בכל מצב ובכל מקרה, אחרת מבזבז הוא את כח ''האדם'' שבו, וזו רעת ההרגל, שאז משתמש האדם בהרגלו ולא בכח הבחירה שבו, ואם כן כוחו זה המאפיין אותו שהוא ''הבחירה'' - במצוות שהינו רגיל בהם הינו לריק ואינו מנוצל, כי את כח זה יש לנצלו בכל פרט ממש, וזה כאשר יגדיל האדם את איכות מצוותיו וילחם על איכותו ולא יסתפק בכמותם הנעשית מתוך הרגל, אלא יכניס בהם איכות מתוך התמודדות שהוא בעצם ניצול כח הבחירה, שמבלעדיה אין האדם במדריגת אדם, והיינו גם בשמירת שבת, תפילין, תורה, תפילה וכדומה, שהינו מורגל בהם, צריך להעמיס בהם איכות שאינה בהרגלו אלא שתבוא לו מתוך התמודדות, ואז ינוצל כח האדם שבו בכל מצוותיו.

הרי לנו לסיכום ב' פירושים במצוות שאדם דש בעקביו, לפירוש א', מצוות שאדם דש בעקביו קאי על מה שמזלזל בהם האדם ואינו מקיימם להיותם קלים בעיניו. ולפירוש ב', קאי על מה שאדם כן מקיים, אלא שמקיימם כדבר הנידוש והמורגל, ואוחז הוא במה שהוא מורגל מתוך הרגלו, ללא נתינת הפנימיות והלב במעשיו.

ואם בכל המצוות שבתורה ''ההרגל'' הינו טעם לפגם לפגום את איכות המצוה, על אחת כמה וכמה במצות התפילה, שכל מהותה של התפילה היא איכות ולא שייך בה כמות כלל, שלא כמו בכל מצוות התורה - כתורה שבת צדקה ויתר כל המצוות, עוד יתכן ששייך שיקיימם האדם בדקדוק גדול גם בלא לב, וההרגל הוא זה שימשכהו ויגררהו לעשות מעשהו, מה שאין כן בתפילה, תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה, על תפילה בלבד נאמר: ''טוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה'', מה שלא נאמר על שום מצוה אחרת, הרי שתפילה הנעשית מתוך הרגל אין לה ערך ומשמעות כלל.

וכיון שעיקר התפילה היא הכוונה שבה, נעורר בענין התפילה כמה נקודות חשובות.


ה. סתירה בחיי האדם - מצד אחד מאמין בקירבת ה' לאדם, ומאידך חדל הוא מלהתפלל בהרגשה התואמת לאמונתו

כל יהודי עם מעט אמונה, ירא וחרד לפחות מעוונות החמורים שבתורה כחילול שבת, מאכלות אסורות, עריות וכדומה. כמה שיותר יראתו של האדם מרוממת יותר - כך נזהר הוא גם מעבירות קלות יותר שבני אדם דשים אותם בעקביהם - כלשון הרע, גזל ואונאת ממון או דברים, הלבנת פנים, וכדומה, וכשיראתו מרוממת עוד יותר, מפחד הוא אפילו ממחשבות והרהורים של איסור אף שהדבר הוא פנימי ביותר.

גם כשאדם לא מצליח להזהר ממה שהוא יודע, ונכשל, הרי שלבו נוקפו ומכה על חטא ומתחרט.

מדוע? וכי מישהו ראה אותו? מישהו שמע אותו? וכי הוא עשה זאת בפני מי שיש לו מה להתבייש ממנו? ובפרט וכי מישהו יודע מה הוא חושב בינו לבין עצמו?

אלא,

מאמין הוא - יש עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. יש עין של מעלה שרואה את כל מעשיו של האדם, ואוזן ששומעת הכל, וגם על מחשבותיו - מאמין הוא שהקדוש ברוך הוא חוקר לב וכליות ויודע ה' מעשי איש ותחבולותיו. והכל הכל נכתב בספר.

וכאן הפליאה העצומה.

מדוע כשאדם בצרה ובצער ורואה את מצבו חסר אונים, ''הלך חשכים ואין נוגה לו'', אין רואה הוא תקווה לעזרתו ולהצלתו, נשבר לבו בקרבו ומתייאש, מדוע אינו נזכר הלא יש מלך עוזר ומושיע ומגן בארץ, ועובדה שממנו אני ירא וחרד ומאמין שאף את מחשבותי הוא יודע, ולהיכן אם כן נעלמת כל אמונה זו בשעה שאדם צריך להתפלל לפני ה' ולבקש על נפשו, ובמקום לעשות זאת פונה הוא לכל מיני גורמים טפלים חסרי ישע, ונשען על קנים רצוצים, ואינו מנצל את פנייתו לאלקיו, אלא אם כן המקרה חסר תקווה לגמרי אזי בלית ברירה פונה הוא לאלקיו, הלא אם אתה מאמין בשכר ועונש וירא מעונשי שמים מתוך אמונתך - עין רואה ואוזן שומעת, הרי שברור לך כי הקדוש ברוך הוא כל כך קרוב ומצוי לדעת את מעשיך ומחשבותיך, למה פתאום בשעת צרתך ודאגתך אתה רואה אותו כל כך רחוק, וכשאתה רוצה להתפלל לפניו, נדמה לך שאין רחוק ממנו ושזאת רק האפשרות האחרונה שניתן להאחז בה בלית ברירה.

להיכן פרחה לה האמונה שאותו ''המגביהי לשבת'' בשמי מרומים, הוא גם ''משפילי לראות בשמים ובארץ''.

להיכן פרחה האמונה שאותה עין שרואה אותך חוטא - אותה עין גם רואה אותך מתפלל, איפה האמונה שאותה אוזן ששומעת את דיבוריך האסורים - שומעת גם את דבריך הטובים כתפילות ותחנונים.

להיכן פרחה האמונה שאותו האלקים היודע מחשבות לבות בני אדם ועקלקלותם, יודע גם את לבבך הנשבר והנדכה ואת צערך הנסתר.

הגע בעצמך, כשאתה מתפלל תפילת מנחה או שחרית בין אלפי מתפללים, וכי מעלה אתה בדעתך לחשוש אולי בין אלפי אנשים נעלמתי מעיני הבורא ולא ראני ולא שמעני?! הרי פוחד אתה מלהעלות מחשבה כזו על לבך, אלא מאמין אתה שהבורא יודע שהתפללת גם כשהינך פונה אליו בין אלפי פונים, ואינך חושש שנעלמת מעיני הבורא, והעובדה, הראינו פעם שיבא אדם לאחר התפילה לפני הרבש''ע ויאמר לו: ''אלוקי, היום התפללתי לפניך... היום הנחתי תפילין...'' וכדומה, מחשש פן נעלם מעיני הבורא המעשה אשר עשה? הרי אף אדם לא יעלה בדעתו עשות כדבר הזה. ולמה אם כן כשהינך פונה אליו ישירות, חושש אתה שמא לא שמע ולא התפנה הבורא לרחשי לבך.


ו. תשובות מוטעות ''המצדיקות'' רפיון בתפילה

ובכן, מה התשובה לפליאה עצומה זו המהווה סתירה גמורה לחשיבה ולאמונה הישרה של המאמין?

ואפשר שיבוא מישהו וישיב: אמת, אני מאמין באמונה שלימה באוזן שומעת תפילת כל פה ובקירבת ה' לנשברי לב, אולם הסיבה שמחפש אני בשעת צרתי עצות אחרות ואיני משתמש בכלי נשק הזה הנקרא ''תפילה'', כיון שפעמים רבות ראיתי אצלי ואצל אחרים שלא הועילה התפילה ושבה ריקם, לכן מחפש אני דרכים אחרים, לפי שאין בכוחי להמתין להענות תפילתי, שמי יודע אם תתקבל בכלל.

ובתשובה עם ''צידקות'' יותר, יכול לבוא מישהו ולהשיב: אמת שה' אלקי שומע תפילות כל פה ומאזין, אמנם אין הוא מתייחס לענות לתפילות של אנשים כמוני, מי אני ומה חיי שיקבל ה' תפילתי, מילא תפילה כתפילת ר' חנינא בן דוסא וכיוצא בגדולי הדור, אלו נתקבלה תפילתם, ואילו אני... כך שזה האחרון מצרף לטענתו גם את מידת ''הענווה'' שבו.


ז. טענת - ''התפללתי ולא נעניתי'' ופירכת טענה זו

ובכן, בואו ונראה שתשובתם של אלו אינה אמיתית, ומשיבי תשובה זו אינם אמיתיים עם עצמם.

תשובה ראשונה שיש לענות למתרפה מלבקש ולהפציר בתפילה בטענה - ''כיון ששבה תפילתי ריקם פעמים רבות, ולכן איני מוצא בה כפתרון בעיותי'', הלא תענה בכנות, שכשנמצא אתה בבעיה רפואית וזקוק אתה לרופא ולתרופות, או סבוך אתה במשפט קשה וזקוק אתה לעורך דין, או שנצרך אתה להלוואה כספית והינך זקוק למלווה רחמן שירחם עליך, האם מתייאש אתה כשאחד או שנים או אפילו עשרה ועשרים רופאים או תרופות או עורכי דינים או מלווים לא עזרו לך, האם מתייאש אתה ומחליט כ''כ מהר לחדול מהשתדלות ולהכנס לדיכוי המביא לאבדון, הלא משתדל אתה להתרוצץ מרופא לרופא ומתרופה זו לאחרת, מעורך דין זה לעורך דין, מגמ''ח זה לגמ''ח אחר, וכל זמן שהנשמה בקרבך מתאמץ אתה להחלץ ממצבך.

ולמה אם כן כשלא נענית בתפילה לבורא עולם פעם אחת או יותר, אתה מתייאש?

ואם תשיבני, גם מרופא מסויים כשאני רואה שאין ביכולתו לעזור לי אני הולך לרופא אחר, הלא מבין אתה דזה שייך ברופאים בשר ודם, שאם אכן רופא אחד מרים ידים מעזרתך אין מה לילך אצלו יותר, ויש לחפש רופא אחר, אבל כלפי הקדוש ברוך הוא זה לא שייך, שהרי אין המניעה לישועתך מחוסר יכולתו יתברך, אלא המניעה מצד שטרם הגיע זמן ישועתך, ואם כן כל פעם יש טעם לנסות מחדש, שהרי כל פניה להקדוש ברוך הוא זהו כמו פניה לרופא חדש, משום שכמו שבכל פניה לרופא חדש ישנו סיכוי חדש להרפאות, וכמו שבכל תרופה שונה יש סיכוי מחדש להרפאות, וזו הסיבה שאינך נמנע מלטרוח בטורח גוף וממון לתור אחר כל סוגי התרופות שבעולם, כמו כן כל פניה להבורא מחדש זהו סיכוי חדש לגמרי, שמא פעם קודמת לא נענית ואילו הפעם כן תיענה, ואין שום קשר בין סרובו להענות לבקשתך פעם שעברה מלבקש פעם נוספת, לפי שהמניעה אינה מחוסר יכולתו אלא מחוסר השתדלותך, ואם כן חזור והשתדל שוב לחזר על פתחיו של האלקים, כמו שהינך משתדל לחזר אחר פתחיהם של מושיעים מדומים בשר ודם. ועוד תשובה לטענה זו תתבאר להלן.


ח. טענת - מי אני שישמע הא-ל תפילתי, ופירכת טענה זו

וכמו כן נשיב לבעלי הטענה השניה, שמניעתם מתפילה מסיבת מי אני ומה חיי שישמע הא-ל תפילתי הלא מעשי מכוערים ודוחים כל תפילה שאתפלל, ומי אמר שבכלל רוצה הא-ל להאזין לתפילתי.

גם אלו מעשיהם סותרים את טענותיהם, ותשובה הראויה לענות להם, הינה גם תשובה הראויה לכת הראשונה, ואמנם תשובה שענינו לכת הראשונה אינה תשובה לבעלי הכת השניה, ונמצא בידך ב' תשובות לבעלי כת הראשונה, ותשובה אחת לבעלי כת השניה.

והיא: בהקדים שאלה קצת קשה.

ידועה ומפורסמת היא העבירה הגדולה - אחת מג' עבירות שדינם ייהרג ואל יעבור - עבודה זרה.

ומהי עבודה זרה?

מבאר הרמב''ם (בהלכות עבודת כוכבים פ''א ה''א), שאותם שעבדו עבודה זרה, האמינו בכח עליון המאציל אין סוף ברוך הוא שחידש את עולמו, האמינו שהעולם לא קדמון אלא האלקים ברא ויצר ועשה את כל המעשים, אלא שטעו וטענו האלקים בשמים הוא - לאחר שברא עולמו סילק את עצמו מתפקיד קיום העולם, והשליכו על גורמים מסויימים, ובכן הללו טענו שהשליך את עולמו לכוחה של השמש שהיא היא הכח שממנו אפשר לשאוב את השפע לצרכי העולם, והחלו משתחווים לשמש, והללו טענו שכח השליטה ניתן לירח או לכוכבים, ועבדום בכל לבם ובכל ממונם, וטעותם של עובדי אלילים אלה היתה בכך שנעלמה מהם האמת האמיתית שהאלקים באמת לא ניתק את כוחו והשפעתו מהבריאה, והוא ורק הוא המחיה ומשפיע חיות וקיום לבריאה, ואין עוד מלבדו, ורק אליו יש לפנות ורק ממנו יש לבקש.

ובכן כאן נבוא לשאלה הנשאלת:

אם לזאת תיקרא עבודה זרה, הרי שכל הפונה לגורם זולתו יתברך שמו, נחשב כמאמין בעבודה זרה, לפי שאין לפנות אלא רק אליו ישירות, אם כן איך הותר לבני אדם לבקש טובות זה מזה, לבקש הלוואה זה מזה, לבקש רפואה זה מזה, מה לי הפונה לעץ ואבן או לשמש ולירח ולכוכבים שנחשב כמאמין בעבודה זרה מסיבת היותו פונה לזולתו יתברך, מה לי הפונה לבשר ודם - לחבירו ולרעהו להושיעו מצרתו, או לעשיר לחלצו מעוניו, לרופא לחלצו מחוליו, הרי שפונה הוא אל כח זר, ואיך הותר הדבר ואין פוצה פה ומצפצף לילך לרופא, וכמו שנאמר: ''ורפא ירפא'', ודרשו חז''ל: מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, וכן ניתנה רשות לילך למלוה לבקשת הלוואה וכנאמר: ''וכי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו'', ''השמר לך פן יהיה... לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון וגו''', הרי שהתורה מצווה להלוות לעני, וכמובן שהוא גם בדרך שהעני מבקש הלוואה, הרי שניתנה רשות לעני לבקש הלוואה וכדומה.

והתשובה פשוטה!

אדם הפונה לשמש או לירח בתורת ישות וכח עצמי זר, זהו שנחשב כמאמין בעבודה זרה, לפי שחייבים אנו להאמין שאין לשום גורם וסיבה כח עצמי, וכולם נתונים לגזרתו יתברך ואין בכוחם לעשות מאומה, ולכן הפונה אל האלילים כופר בעיקר, לפי שפונה אליהם באמונה שיש להם כח עצמי משלהם, ומכוחם העצמי מבקש הוא את בקשתו.

ואמת, אדם שיפנה לרעהו באמונה שיש לו כח עצמי משלו, גם הוא כמאמין בעבודה זרה, וכמו שפרעה הרשע עשה עצמו עבודה זרה, וכמו כן נבוכדנצר ביקש לעשות עצמו אליל, וכן נמרוד עשה עצמו אליל וביקש להשתחוות לו, וכן חירם מלך צור, זהו עבודה זרה ממש, כיון שהפניה אליהם הוא בראות בהם ככח עצמי מנותק מהאלקים.

ומכאן תבין מה שהותר לנו לפנות לבני אדם לבקש עזרתם, הלוואה, רפואה וכדומה. זאת הותר בתנאי שהפניה אליהם בהתייחסות שאינם אלא כשליחים בלבד להעביר את העזרה, ולראותם תלויים ועומדים לרצון ה', דהיינו האופן החיובי בבקשת עזרת בני אדם היא: אני פונה לבקש עזרה כהלוואה או רפואה מרופא או ממלוה באמונה שלימה שאם ירצה ה' יתן בלב המלוה לעזור לי, אם ירצה יתן ה' בלב הרופא לכוון את הרפואה המתאימה לי, ורק בתנאי זה הותר לנו לפנות לבני אדם, לפי שאין זה סותר את האמונה ש''אין עוד מלבדו'', לפי שלב מלכים ושרים ביד ה' לכל אשר יחפוץ יטנו, אין אנו פונים לרופא או למלוה בהתייחסות כאילו ויש לו כח מעצמו חלילה, שהרי זה כפונה לאליל ככח המנותק מהאלוקות, אסור לנו להפריד את המחשבה מהאלקים גם בפניותינו לבשר ודם לבקש עזרה, חובתנו להאמין שמצד עצמם אין ביכולתם לעשות מאומה, ותפוסים המה בידיהם ובבינתם מלעזור לזולתם, ונתונים המה לגזירת הבורא האם יהוו כשליחים לעזרת זולתם או לא, והכל תלוי במעשינו אם טובים המה אם לאו, ורק רצון ה' הוא שיקבע את ביצוע הישועה, ואם כן אין בכך שום אלילות ושום עבודה זרה, כי האמונה רצופה לבקשת העזרה, שבאם לא ירצה ה' בישועתנו לא יעזור שום רצון ושום כח של אף אחד לחלץ את הנגזר מגזירתו.

ואף שהבחירה ביד האדם, ואם כן יעלה בדעת החושב שכן הדבר תלוי באדם שאני פונה אליו אחר שהבחירה חופשית בידו לעזור לי או לא.

דע, שישנה כאן טעות גדולה אצל רבים, כי הבחירה החופשית היא רק ברצון ובחפץ להיטיב, אולם בפועל מעשי ממש, אין זה ביד האדם, כמבואר ב''חובות הלבבות'' שער הביטחון (פ''ד). ולכך הגם שהבחירה ביד האדם לעשות טוב או רע, ואתה אכן נגשת לאדם טוב שרוצה לעשות טוב, אמנם עדיין מוגבל הוא אם ייטיב לך בפועל, וכגון אם יהיה בידו מעות מזומנים באותה עת להלוות לך או סיוע אחר. וזה תלוי בהשגחת ורצון ה' אם בפועל ייטיבו לך או שירעו לך.

ועכשיו נבוא להשיב לאותם שתי כתות הנמנעים מתפילה, ולהוכיח לעצמנו שמעשינו סותרים את טענותינו.

הרי אם בשעת צרה או שעת הצורך פונים אנו לכל גורם, וכאמור חובתנו גם כשפונים לגורמים לצרף להשתדלות את האמונה שאין ביכולת אדם לעזור לנו אלא אם אכן זו תהא גם הסכמת האלקים, הרי ששוב נפרכים טיעונינו להתרפות מתפילה. מדוע איננו פונים ישירות גם לבקש מה', ומסתפקים אנו בבקשת עזרה מבשר ודם בלבד, הלא אם כנים אנו באמונתנו שגם המה תלויה עזרתם בהסכמת ה', וזו אמונתנו באמת, והרי רק משום כך הותר לנו לבקש עזרתנו מבשר ודם, היאך אפשר להינתק מהתמדת הבקשה מהא-ל, ולפנות לתלויים בו שאין בידם לעשות מאומה מבלעדו?

ואם כן, מה טוענת כת ראשונה - תפילתי לא תתקבל כי כבר פעמים רבות לא נעניתי, או כטענת כת שניה - איני ראוי! מי אני ומה אני שתתקבל תפילתי! אם כן, מדוע הינך מנסה לפתור בעיותיך דרך בני אדם ודרך כוחות זרים למיניהם, הרי מאמין אתה שכולם תלויים במי שאמר והיה העולם, ואין בכוחם לעשות מאומה אם לא שירצה ה' בכך, ואם כן, אם ניסית פעם פעמיים להעזר ברופא פלוני, בעשיר פלוני, לעזרה ולא נענית, הרי שהבנת שאין רצון ה' להושיעך, ולמה אם כן אתה מנסה הלאה והלאה בעוד דרך ועוד דרך באופן כזה או אחר כדי להיוושע?

ממה נפשך,

אם מאמין אתה שה' יתברך הוא המנהל את העולם, ולב מלכים ושרים ברשותו בלבד, ואתה שפונה לזרים להושיעך אינך פונה אליהם אלא רק כאמצעים ושלוחים מאת הבורא לעזרך, ומה שאתה מנסה בכל מיני אופנים זה משום שאתה כל פעם חושב אולי זה עתה יעלה רצון מאת ה' לשלוח עזרי וישועתי, אם כן, למה אתה מתרפה מהפניה גם לה' ובוחר את הפניה לבשר ודם בלבד?

ואם אכן התייאשת מישועת ה' ועלה בדעתך שאין ברצון ה' להושיעך, אם כן למה אתה מנסה אצל בני אדם שיושיעוך, אם ה' אינו רוצה להושיעך, מי יוכל לעזור לך?

אלא מוכח מזה: מהתפילה לא-ל התייאשת, ומעזרת בני אדם לא התייאשת! ומדוע? כי התנתקת מאמונת תלות הגורמים בבורא, וייחסת להם כח בפני עצמו, ולכך מכח הבורא התייאשת, ומכח הגורמים עדיין לא, והרי זו מעין ע''ז ממש לנתק את כח הגורמים והסיבות מסיבת כל הסיבות - הבורא יתברך.

ונחזור אם כן לפלא העצום בו התחלנו את קונטרסנו, אנו הלא יהודים מאמינים בני מאמינים, מאמינים בשכר ועונש, מאמינים בעין רואה ואוזן שומעת, מאמינים בה' יתברך שהוא חוקר לב וכליות, מקיימים מצוות יום יום לרוב - תורה תפילה ציצית תפילין וכו', ובכן להיכן נעלמה אמונה זו מאתנו בשעת צרותינו?!

מסקנה אחת חייבים אנו להסיק מכל השקלא וטריא האמורה למעלה.


ט. למסקנא - אכן מאמינים בני מאמינים אנו, אולם האמונה היא של הרגל ולא של התבוננות

לא כופרים אנו, מאמינים בני מאמינים אנו, אלא פשוט הבעיה היחידית היא אצלנו שטחיות האמונה הנובעת ממחלת ההרגל.

היוצא מהרגלו ומעמיק את אמונתו להיות בחוש אצלו כפשוטו ממש, ''אין עוד מלבדו'' ו''מלא כל הארץ כבודו'', עולם חדש נפתח לפניו בראותו איזה נכס יקר מצוי אצל כל יהודי ויהודי בהישג יד רגע רגע, תוצאות ההבהרה בעיקרי האמונה יהיו לנו לרווח עצום ולנחמה מכל יגונינו, ולראות את המשען והמשענה סמוך ונראה תחת ידינו בכל עת ובכל רגע, ולראות את המושיע האמיתי היחידי מצוי סביבנו, וניווכח מי הוא האוהב הכנה והאמיתי, ומי הוא האוהב המדומה והאינטרסנט, וממילא נחליט כבר לעצמנו למי העדיפות לפנות, מי הוא המרגיע והמשמח את נשברי הלב באמת ללא תופעות לוואי, ישועה אמיתית ונצחית בכל מקרה ובכל זמן, ללא שום מגבלות, עוזר ומושיע שאין מעצור מלפניו מפני שום גורם בעולם, ועוד הרבה הרבה דברים נעימים וטובים העריבים לנפש. וכמו כן יובן לנו גודל האוצר היקר שיש לכל יהודי ויהודי בכיסו ממש ואין הוא שם על לב, וכיצד כח הרע מעלים בערמה גדולה את האושר והנצחון שנמצא תחת ידו של כל יהודי ויהודי ממש, שהרי הבורא לפניך, ולפניו ממש הינך עומד ומתחנן ללא שום מחיצות כלל, וכמו שהבאנו את לשון ה''מסילת ישרים'' לעיל במאמר פ''ט.


י. שאלות ותשובות בנושא תפילה

ונסיים בכמה חקירות בענין התפילה בדרך שאלה ותשובה.

שאלה א: לשם מה מתפללים וחוזרים ומתפללים ובפרט אחר שהקדוש ברוך הוא כבר יודע צרכינו?

תשובה: תכלית התורה ומצוותיה היא להגיע ל''דביקות''. התפילה היא התבטאות רגשי הלב - נפשי יצאה בדברו - על ידי הדיבור מבטאת הנפש את רחשי ליבה ומהדקת את החושק בנחשק, ואלמלי התבטאות חיצונית זו שהיא הדיבור, לא היה קיום לרחשי הלב בהיותם פנימיים בלבד, אלא היו דועכים ונעלמים, כשני אוהבים שנפרדו ללא קשר, שפרוד הדיבור ביניהם גורם פרוד הלב, ותכלית המצוות היא ''ולדבקה בו'' שלא יהא פרוד הלב מהבורא, וזאת על ידי דיבורי התפילה - קשר חיצוני - המהדק את הקשר הפנימי שלא ידעך וייעלם כאשר אילו היה מופנם בלבד ללא כלים המשמשים להפעלת והחייאת רגשות הלב, כלשון ה''חובת הלבבות'' (ש''ג פ''ב): ''התפילה נתקנה להחיות סימני השכל'', על ידי התפילה האדם מחיה את סימני שכלו לבל ידעכו. יסוד דברים אלו מבוארים בדברי הסבא מקלם (''חכמה ומוסר'' חלק שני מאמר א').

שאלה ב: האין זו ''הטרדה'' לחזור על אותה תפילה כמה פעמים ביום?

תשובה: כיון שהתפילה נועדה לצורך החייאת הדביקות בה', ולדביקות בה' אין סוף, לא בכמות ולא באיכות, כל רגע ורגע שהאדם דבוק בה' הרי שהוא משעשע את בוראו וזו תכלית בריאתו, וכמו כן כמה שדביקותו יותר איכותית באהבה עזה ובבהירות יותר, כן בא הוא על תכליתו יותר, לכך מוחל כביכול הקדוש ברוך הוא על כבודו, ומסכים שיגש האדם אליו כמה פעמים ביום ויחזור וינדנד על אותה בקשה - דבר שאינו מכובד ונימוסי אפילו בין בן לאביו וכל שכן בין עבד לרבו - והעיקר שיצא מכך תועלת הדביקות, שהרי זו האפשרות היחידה להחיות את הקשר והדביקות בין הנברא לבורא - בדברו עמו יום יום רגע רגע.

שאלה ג: מה העצה שלא להתייאש מהתפילה אחר שאיננו נענים גם לאחר הפצרות רבות?

תשובה: תועלת א:

ניצלת את אפשרות הדביקות כנ''ל, וברור שזה כשלעצמו כבר רווח גדול בהיותך מקושר לבורא ולא מתנתק ממנו, אם כן אף שלא נענית בתפילתך, את מטרת התפילה שהיא הדביקות - הרווחת.

תועלת ב:

פעמים שלמילוי הבקשה דרושים מספר תפילות, וכמובא במדרש תד''א, ועוד: גבי משה רבנו ע''ה - תקט''ו תפילות התפלל, ואלמלי היה מתפלל עוד תפילה היה נענה, ואם כן בכל תפילה ותפילה הינך מתקדם לסיום מספר התפילות, ואף שאינך רואה שום התקדמות כרגע, דומה הדבר, לפורץ חלון מתוך הקיר להחדיר אור לחדרו, שעד שלא יסיים את המילימטר האחרון שבקיר - החושך שבחדר יהא כמו שהיה לפני פריצת החלון, ומי לא מבין שבכל מכה ומכה שמוריד שכבה מהקיר הרי הוא מתקדם לסיום המטרה להחדיר אור לחדר, ואף שלא ניכרת ההתקדמות והחושך הינו כמו שהיה עד שיסיים לגמרי, אולם ההתקדמות הינה מוחשית, כן בתפילה, אמנם אינך רואה זאת, אבל חובה להאמין שבכל תפילה ותפילה אתה מתקדם ולבסוף ''פתאום'' תבוא הישועה.

תועלת ג:

האדם בתפילתו ממשיך רחמים בעולם, פעמים שהתפילות אינן מתקיימות במבקש עצמו אלא בבניו ובנכדיו, ופעמים לבני דורו, כל העולם ניזון בזכות חנינא וחנינא די לו בקב חרובין, ואם כן לזכותך נזקף ישועתן של רבים בהמשכת רחמים עליהם ע''י תפילותיך, והינך הבעל חסד הממשיך שפע בתפילותיך לרבים ללא ידיעתך. הדברים מבוססים מהספרים הקדושים, וכמו כן ראיתי באחת האיגרות מהסטייפלר זצ''ל: אם ראית ת''ח במשך הדורות שזכה להפיץ תורה ברבים, זהו יתכן מבכיות ותפילות של הסבתא שלו שהתפללה על בניה שיגדלו לתורה, ואף שלא נתקיימה בקשתה בבניה נתקיימה בנכדיה.

שאלה ד: אדם שמרגיש עצמו בירידה רוחנית, האם יימנע מהתפילה עד שימתין להרגשת התעלות או יתפלל איך שהוא עתה?

תשובה: גם במצב ירוד חייב אדם לשפוך שיחו לפני ה', ואדרבא, דוקא במצב שהינו בירידה הצורך ותועלת התפילה כפולה, ובפרט בדור האחרון. ויש לרמוז זאת בפסוק: ''פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם - תיכתב זאת לדור אחרון'', והסיבות לכך:

א. משום שאם לא יתפלל יתנתק לגמרי מהבורא עד שקשה יהא לו לשוב אחר כך לבוראו.

ב. בעת שלבו נשבר בקרבו - יקויים בו: ''לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה'', והתפילה מסוגלת להתקבל יותר.

ג. תפילה כזו שמבקש האדם מבוראו שיחלצהו מירידתו הרוחנית לשוב לבוראו ולהכירו, תפילה כזו, אהובה לפני ה' הרבה יותר מבקשות אחרות, ומתי זמנה אם לא כמו עכשיו שלבו מכיר בצורכה באמת, אחר שהוא עתה בירידה. ואדרבא, זו עצת העצות להנצל מיצר הרע לשפוך שיח לפניו שיצילהו מיצר הרע, ועל זה דרשו דורשי רשומות: ''הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן של צדיקים'' - לתפילה כזו שמבקשים ממנו להיות צדיקים!

שאלה ה: על מה להתפלל?

תשובה: יותר נכון לשאול על מה לא להתפלל, אדם צריך להתפלל על הכל, החל מדברים הגדולים ביותר כעסקאות גדולות, נסיעות מסוכנות, ניתוחים מסובכים, ועד הפרטים הקטנים ביותר, כהצלחה בקניית בגד או מנעל, הצלחת הבישולים, מציאת חן בעיני רואיו, ובכך מחזק בעצמו את האמונה אשר אין עוד מלבדו, כי בעצם חייב שיהא ברור לאדם, מבלי סייעתא דשמיא גם פעולה קטנה אינה יכולה להתבצע בקלות אלא בסיבוך ובקושי רב, וכשיש סייעתא דשמיא גם פעולה גדולה ומסובכת נעשית בקלות ובנחת, ואת הסייעתא דשמיא קונה האדם על ידי הקדמת תפילה.

שאלה ו: מה טעם יש להתפלל אחר שאולי כבר נגזרה גזירה?

תשובה: כתב בפלא יועץ, ג' סוגי גזירות ישנם:

א. גזירה נחרצת שלא תועיל לה תפילה.

ב. גזירה זמנית שתתבטל גם ללא תפילה.

ג. גזירה שמלכתחילה נקבע עליה שבאם יבקש האדם רחמים תתבטל ואם לאו - לאו.

ולכן תמיד יש לאדם לחשוש שמא הוא במצב השלישי, שהגזירה שנגזרה עליו מותנית ועומדת היא, באם יבקש רחמים תתבטל ובאם לאו - לאו. ובפרט שרוב הגזירות הם כך שבכח התפילה מעוררים רחמי שמים ונהפך הכל לטובה.

שאלה ז: מדוע התפילה שהיא כל כך חשובה - זולה היא אצל בני אדם?

תשובה: זה נובע מחוסר בהירות אמונה. למי שאמונתו מעמיקה - התפילה אצלו עונג רב ומרגיש את קצירת עמלו בתפילה, שאז הוא בא ומתענג על רוב עמלו בהשתפכו לפני ה', ואין לו עונג ושעה יפה יותר מזו.

אולם מי שאמונתו שטחית ולא מעמיקה, שקוע הוא בחיי החומר ומאמין הוא בהשתדלות - נעלם ממנו סוד התפילה, כוחה ומתיקותה.

שאלה ח: מה הם התנאים לקבלת התפילה?

תשובה:

א. להאמין בוודאות שהתפילה נשמעת מפיך לאוזנו - כביכול של האלקים, כאשר ידבר איש אל רעהו ממש.

ב. להתפלל בכוונה, ובהכנעה, כעני המבקש צדקה בפתחו של עשיר.

ג. מעומק הלב, מתוך אמונה שהגעת לכתובת היחידה והבלעדית שיכולה למלא את מבוקשך.

ד. להקדים תשובה וצדקה לתפילה - ''ואני בצדק אחזה פניך''.

ה. להתפלל ולחזור ולהתפלל.

ו. להתפלל במילים שלך, פרט לנוסח התפילה, כיון שמילים שהינך מחדש מלבך יוצאים המה בכוונה ובאמת.

ז. לבקש מאוצר מתנת חינם ולא מסיבת זכויותיו.

ח. לבקש גם בעיתות רצון מיוחדות, כאחר חצות הלילה, סמוך לעמוד השחר, בשעת מנחה של שבת, ועוד, וכמו כן להתפלל בציבור שאז היא שעת רצון.

ט. להתפלל על הזולת, והמתפלל על חבירו הוא נענה תחילה.

י. כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה, הדמעות פותחות את כל השערים.

שאלה ט: מה תועלת בהקדמת התפילה לצרה?

תשובה: לעולם יתפלל אדם עד שלא יחלה - שאלמלי חלה אומרים לו הבא זכות והפטר. (שבת לב, א)

תועלת הקדמת התפילה מכמה סיבות:

א. חוק חקק הקב''ה, אי אפשר לקבל כלום בעולם הזה בתורת אדם מקבל ללא תפילה, והמקבל ללא תפילה מקבל הוא כאשר יקבלו הבהמות והגויים את מנת מזונם. (רבי ירוחם ממיר. וראה בספרנו ''שיח ישראל'' באריכות).

ב. אדם המקדים תפילה ונענה כתוצאה מתפילתו, מובטח הוא שישועתו אמיתית ולא ישועה שיארע לו נזק בעקבותיה, מה שאין כן המקבל שפעו ללא תפילה, אין הוא יכול להיות בטוח ששפעו זה לא ייהפך לו לרעתו בבחינת - ''יש עושר שמור לבעליו לרעתו''.

ג. המקדים תפילה ונענה, אין יורד לו מזכויותיו מסיבת הנאתו משפעו הטוב, כיון שהקדים הוא להוריד זאת ברחמים ובמתנת חינם. מה שאין כן מי שמקבל זאת ללא תפילה, יתכן וינכו לו מזכויותיו בזה שמקבל שכרו בעולם הזה.

ד. אדם המקדים תפילה, למוד הוא להשתמש בנשק התפילה, ואז גם אם תפגעהו הרעה חלילה נשקו עמו להלחם בצרה, ואילו זה שאינו מקדים תפילה אינו בקי בשימוש בנשק זה, ואז כשתפגעהו הצרה הרי הוא כחייל המפורק מנשקו ואוייבו ניצב למולו לבולעו, שאז נשאר רק לו להשתמש בזכויותיו - אם יש לו - כדי להיפטר.

והוא פירוש נוסף לדברי הגמ' לעיל (שבת לב): לעולם יתפלל אדם קודם שחלה וכו', לא שלא מועיל תפילה אחר שחלה, אלא כוונת הגמרא היא שמי שלא הורגל להתפלל קודם שחלה, גם לא יוכל להתפלל אחר שחלה, כי אינו רגיל בכך, ונשאר לו רק להינצל בזכויותיו.

שאלה י: ידוע שגם על רוחניות ויראת שמים יש לבקש, והלא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים?

תשובה: אין בקשת התפילה לנצחון היצר הרע ועלייה רוחנית, סותרת את נקודת הבחירה הקובעת שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, והעובדה שניסחו לנו רבותינו בנוסח התפילה בקשות רבות לפתיחת הלב לחכמה ולדביקות בעבודת ה', כמו: ''והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצוותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך'', וכמו: ''השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך'', ועוד הרבה.

ובאמת מדוע אין זו סתירה לבחירה, פירש המהרש''א, כיון שעצם זה שהאדם החליט מעצמו לבחור בטוב, והבינו מדעו מעצמו מהו הטוב האמיתי, וזה הרי מבחירתו האישית, הרי שמתוך כך מבקש הוא רחמים שיסייעוהו מן השמים, וזה גופא שמבקש זהו מבחירתו את הטוב, אם כן אין כאן שום סתירה לבחירה, ועל זה נאמר: ''הבא ליטהר מסייעין אותו''. ואדרבא, מובא בספר חסידים, לתפילה על ענייני רוחניות אין עליה קטרוגים, ולא כמו בבקשות גשמיות שישנם קטרוגים, כגון מצד שאינו ראוי לכך וכדומה, אבל ברוחניות אדרבא קרובה תפילה להתקבל, וחביבה היא לפני הקב''ה יותר מכל.

שאלה יא: במה תלויה אפשרות נקיות הכוונה בתפילה?

תשובה: זכות הכוונה בתפילה תלויה בכמה דברים כדלהלן:

א. סור מרע ובפרט בענייני קדושה המתחיל משמירת העינים וכו'.

ב. ''קדש עצמך במותר לך'', אכילה בהסתפקות ובמתינות, ואילו אכילה מרובה או ברעבתנות, וכן התגשמות בהנאות העולם אפילו בדברי רשות, מונעת את הקדושה ואת הרגשות נועם התפילה, והוא בדוק ומנוסה ממש מידה במידה.

ג. קביעות לתפילה הן בזמן והן במקום, כשהמקום נוח ושקט והזמן קבוע - מועיל לכוונת התפילה.

ד. קנאת סופרים תרבה חכמה, לכן להתפלל בחברת אנשים יראי שמים היודעים ערך התפילה.

ה. לא לבוא לתפילה מתוך דברי חול אלא מתוך דברי תורה, וביותר מועיל כשבאים לתפילה מתוך לימוד מוסר.

ו. רוב בלבולי התפילה המה מהקפדות של בין אדם לחבירו, שאז בתפילתו נזכר אדם בחשבונותיו עם בני אדם, לכן תנאי גדול לזַכּוּת הכוונה בתפילה, שלא תהא לך הקפדה על שום אדם מישראל. (כן מובא בספר ''יסוד ושורש העבודה'').

ז. בדרך כלל להתפלל מתוך סידור דווקא, ורק לעתים כשהינך במצב התעלות מיוחדת וברור לך שעדיף לך מבלי הסידור, אזי סגור עיניך והתפלל, ואם נחלשה התלהבותך באמצע חזור לסידור, ואל תתעצל.

ח. תועלת התפילה מתוך הסידור, בעיקרה היא כשהסידור תפוס ביד דוקא, אבל לא כשמונח על הסטנדר וכדומה.

שאלה יב: אדם שיודע שאינו יכול לכווין בתפילתו, האם יתפלל, ומה נעשה באותה תפילה?

תשובה: יתפלל גם אם אינו יכול לכווין, ומובא בספרי המקובלים שכל אותם תפילות שנאמרו ללא כוונה מופקדים המה, ומתעלים כולם כאשר יזדמן לו תפילה אחת בכוונה וכראוי, אזי אותה תפילה מעלה איתה את כל אותם התפילות הנפולות, וכן תפילות הימים נוראים כראש השנה ויום הכיפורים הנאמרות בכוונה כראוי, מעלים את כל תפילות השנה שנאמרו ללא כוונה, [רק שלא יהא בכלל אחטא - להתפלל שלא בכוונה - ויום הכיפורים מכפר].

שאלה יג: ''לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה'', והלא צריך להתפלל מתוך שמחה?

תשובה: יש הבדל בין לב נשבר לבין עצבות, אמנם ההבדל הוא דק, אולם סימן יש לאדם לידע אם התפלל מתוך לב נשבר או מתוך עצבות ומרה שחורה, והוא, אם לאחר ששפך תפילתו לפני בוראו מרגיש שמחה גדולה, זהו סימן שמתחילה היתה תפילתו מתוך לב נשבר, כי אם תפילתו היתה בעצבות ומרה שחורה, ישאר כך גם לאחר תפילתו (שומר אמונים).

שאלה יד: האם יש סימן לדעת כשתפילתו מקובלת או לא?

תשובה: כן, כאשר מרגיש נועם ה' בתפילה ותפילתו שגורה בפיו ובלבו, ומתלווה אליו שמחה עצומה מתוך צלילות הדעת שהינו עומד לפני האלקים שאין כיוצא בו, מבושר הוא שתפילתו פעלה את פעולתה בהצלחה. וכמו כן אם תפילתו יוצא מן הלב - לב נשבר - ומרגיש הוא שמתחטא הוא לפני אביו שבשמים כבן המתחטא לפני אביו.

שאלה טו: יש ענין בקריאת תהילים בכמות ולא באיכות?

תשובה: בדרך כלל יש לנו את הכלל - טוב מעט בכוונה מהרבה בלא כוונה, אלא כשלעיתים מצטרפים רבים וביחד עושים ''תענית דיבור'' שהיא קריאת תהלים ג' פעמים ברצף, בודאי שיש לזה מעלה כשלעצמו וסגולות מיוחדות לפעולה כזו, אמנם יעשה זאת רק לעיתים כמו פעם בשנה, אבל בדרך כלל כנ''ל - טוב מעט בכוונה ובתחנונים ובבכיה מהרבה בלא כוונה, וכמובן אלו שקשה להם להאט את קריאתם ורגילים בקריאה במרוצה, יעשו כהרגלם, וישתדלו לכווין עד כמה שאפשר להם.

שאלה טז: כמה להתפלל?

תשובה: אמר רבי יוחנן: ''הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו'' (ברכות כא, ע''א, ירושלמי שבת א, ב, ז), כמה שיתפלל אדם יותר - טוב הוא לו, לכן גם בלכתו בדרך - במקום להביט בהבלי עולם יאמר כמה פרקי תהילים, וכן בביתו בהסתובבו ממקום למקום, לפני כל פעולה שעושה, וכן יודה לה' על כל דבר ודבר, וירגיל עצמו להשיח בינו לבין קונו ככל היותר.

שאלה יז: האם תפילה מועילה לאחר גזר דין?

תשובה: בהחלט כן, כפי שהיה עם חזקיהו שקיבל נבואה מישעיה שימות ובתפילתו ותחינתו חי עוד 15 שנים, בקבלתו המפורסמת: ''כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים''.

כמו כן האמהות עקרות היו, ונשתנה עליהם הטבע מכח התפילה.

שאלה יח: האם כדאי להתפלל על ישועה מיסורים מסויימים מחשש שלא תצמח במקומם פורענות אחרת?

תשובה: ישנה כאן בעיה, מאחר והקדוש ברוך הוא ראה לנכון לייסר את האדם וזהו תיקונו וטובתו, הרי יש חשש שאם יפציר בתפילה להיוושע - שלא ימירו את עונשו בדבר אחר.

וכמה עצות לכך:

א. הנכון הוא לבקש ולא להפציר יותר מדי.

ב. לבקש מאוצר של מתנת חינם, כדי שלא ינכו לו משכרו וכדי שלא ימירו לו את עונשו באחר.

ג. לבקש על זה עצמו - שמבקש שתתמלא בקשתו באופן שלא יוזק ממקום אחר.




פרשת עקב ב' - מאמר צב - בעיות הנפש - ג'

(המשך ממאמר צ)


א. שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך...

הולך את החכמים יחכם.

אין ספק שחל פער גדול במידת האושר הסיפוק והשמחה המצוי בדורנו לעומת דור שלפנינו, וכל שכן לעומת מה שהיה בדורות קודמים יותר, וכמה סיבות לכך, אולם נתייחס לאחד מהגורמים המכריעים ביותר, והוא להיותנו ''דור חכם בעיניו''.

רבו והתרבו היום הלוחמים מלחמת חורמה במידת ה''תמימות'', עד שאין לך היום יותר מסכן ולא יוצלח כמו האיש התמים. היום האיש התמים לא מוצא את עצמו כָּשִׁיר לכלום, דחוי הוא לשוליים שבחברה. החכמים בעיניהם סולדים ממנו בגלוי ללא הסתרת פנים.

כוונתנו ''איש תמים'' - לא לטיפש, לא למצומצם בידיעת הוויות העולם, כוונתנו תמים - ישר, וכמו שפירש''י על פסוק: ''יעקב איש תם'' (בראשית כה, כז,): תם - אינו בקי בכל אלה - לצוד ולרמות - אלא כליבו כן פיו, מי שאינו חריף לרמות קרוי תם. ונסביר מהו ''איש ישר''.

''והאלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים''. (קהלת ז, כט)

הרי מגלה לנו הפסוק, שמידת האיש הישר היא להיפך מהמבקש חשבונות רבים.

דהיינו, ''הישר'' הולך עם עיקרי ויסודות האמונה, ועל פי כלליהם ופרטותיהן ינהג בכל ענייני חייו, משאו ומתנו, דיבוריו, מידותיו, וכל חשקיו ורצונותיו יהיו כפופים לכללי עיקרי האמונה.

הקב''ה ברא את האדם ישר, כלומר בראו כשדרך ישרה לפניו המובילה לשלום, ואם ילך האדם ישר באותה הדרך ששם האלקים לפניו ולא יטה הצידה, מובטח הוא כי השלווה והרוגע ילווהו עד יומו האחרון. ובאם יבקש חשבונות לסטות מדרך הישר ששם האלקים לפניו, יסתכן.

הרבה מבעיות הנפש נובעים מתסכול של קושיות ואי הבנות במקרי החיים החריגים, שגורמים לזעזוע נפשי, והשאלות למה זה קרה? מה יהיה? מה יתפתח מזה? או אם קרה כך, בוודאי שגם יקרה כך. וכדומה מחשבות מסוג זה, המה אוייבי התמימות, ובמילא אוייבי השלווה והרוגע המכניסים את הנפש למערבולת של בלבול, לאיבוד יציבותה, ולהתערערותה במצב חמור.

בהכרח שגם לבעיות מסוג זה, הדרך הישרה ששם ה' לפני האדם תצילהו אם ילך בה ולא יבקש חשבונות רבים, כי מה שכתוב (קהלת ז, כט): ''והאלקים עשה את האדם ישר'', היינו כדי שבכך ינצל מכל מוקשות החיים גוף ונפש. ובכן נבוא לבאר מהי הדרך הישרה שבה יש לאדם לילך כשנפגע הוא בבעיות נפשו, כדי שבדרך זו ינצל ממוקשי מוות.

הבטיחה תורה!

תמים תהיה עם ה' אלקיך, ופירש רש''י: כאשר תאחז במידת התמימות ותהיה ''תמים'', אז תזכה שתהא ''עם ה' אלקיך'', תהא צמוד אליו, צמוד לשמירתו להשגחתו הפרטית לטובה עליך.

תמים היינו ישר, ללכת ישר עם עיקרי האמונה, להיות מובל על ידיהם בכל מהלך חייו, זהו שה' אלוקיו עמו.

במילים אחרות המלחמה על התמימות זו מלחמה על האמונה, כי אמונה פירושה ''הטלת אמון'', דהיינו המאמין השלם מצהיר: אני מטיל אמון מלא בבורא עולם, ומשליך עצמי על גזירותיו והנהגותיו עמי, ומאמין וסומך עליו שהוא עושה בשבילי את הכי טוב שיכול להיות בשבילי.

במחשבה שכזו יש בה מן התמימות בכך שאינו מחשב חשבונות - למה, ומדוע, ואינו חוקר מה טעם הנהגת ה' עמו באופן כזה, ותמימות זו היא בעצם האמונה הנדרשת, שזו משמעותה של האמונה.

המלחמה היום בעיצומה, ''מלחמת האמונה לעומת המקרה'', הכרזת כוחי ועוצם ידי, והכחשת האמונה וההשגחה בעיצומה אצל הרחוקים תופסי התקשורת, המומחיות של אלה מתבטאת במיוחד בעיקרון שלהם הכיצד לנתק ולנטרל את אירועי העולם ממקורם שהוא הבורא, ולפרשם בדרך ערטילאית מכוח עליון ולהעתיקם לכוח עצמי, ושיהיה פרושם הטיפשי ביותר, אולם כאמור זוהי מומחיות ''להחכים את הטיפשות''.

ואל נחשוב שאין לנו השפעה מהמינות שאצלם, אם לא נתרחק מלשמוע אותם בהכרח שדברי המינות שלהם יחלחלו בנו, האדם נמשך למינות מכיון שכל מהלך עוה''ז מונהג בדרך של אחיזת עינים, ועיני הבשר נמשכים לראות את הנהגת העולם כפי מה שהיא נראית לעין, למלחמה קשה נצרך כדי להגביר את עיני השכל על עיני הבשר, ולקום ולהכחיש את אשר יראו עיני הבשר, ולומר: מה שרואות עינַי הוא שקר, והאמת שאין עוד מלבדו כלל, וזו מלחמת האדם לכל ימי חייו.

ואמנם נכון שגם למאמין עולות וצצות שאלות וקושיות בהנהגת ה', אולם ככל שיתרחק מהמינות בתכלית, וישנן שם שמים בפיו ובלבו, כך ביותר יצליח לתמם עצמו עם ה', כי זה צריך להיות ברור שכל הערעורים והאכזבות שמתאכזב אדם מהנהגת ה' וקשה לו להשלים עם אשר ינהג עמו בוראו, זהו מחוסר בהירות האמונה, וזה מכך שהאדם עדיין משועבד לעיני בשר שלו, ולכך לא מסתדר לו הנהגת ה' עמו, כי מפרש הוא את הנהגת ה' כפי שעיניו רואות בהנהגת העולם, והנהגה שכזו כאשר בהנהגת העולם היא אינה בצדק, כך חושב הוא חלילה בהנהגת ה' ועליו יזעף לבו. אולם המשליט את עיני שכלו, זוכה להבין שהנהגת ה' בצדק וביושר, ועמוקה עמוקה מבינת אנוש, ומצליח להיתמם עם בוראו.

לו היינו מתעצמים לאמץ לנו את מידת התמימות בה' בהתבטלות גמורה למהלך הנהגתו יתברך, ומתוך אמון מלא בו שאכן אנו בידיים אוהבות ונאמנות, והנעשה עבורנו הוא הכי טוב שיכול להיות עבורנו, אזי, היינו רגועים ושלווים, ויוצאים בקלות מהייסורים המסובכים והקשים ביותר שתוקפים אותנו בגוף ובנפש. מה שבהעדר מידה זו, סבך קטן כבר מצליח להביך אותנו ולתעתע בנו להניע ולהניד את מנוחתנו, כאשר ינוע העלה ברוח.

והעצה הנפלאה ביותר היא - ''שאל אביך ויגדך'', להתבונן בתמימות אבותינו שהצטיינו בה למאד, החל מהאבות הקדושים וכן בכל משך הדורות, נתבונן מה היו עושים ומה היו חושבים אבותינו במקרים כגון שלנו, ואפילו ביותר גרועים, היאך היו מקבלים זאת באמונה ובאהבה, וכי חכמים אנו יותר מהם?! בדביקות המחשבה במעלת אמונת גדולי הדורות ותמימותם - נצליח.


ב. תקוות וציפיית הישועה הכללית והפרטית

ג' חשבונות צודקים ניתן לעשות כדי להוריד את הנפח שבדמיון המחלה הקשה יותר מהמחלה עצמה.

חשבון א:

מי אמר שהמחלה לא תוסר ממך בזמן קרוב, הרי הרבה החלימו בהשגחה עליונה וחזרו לעצמם.

חשבון ב':

וכי יודע אתה כמה תחיה שאתה מחליט שתצטרך לחיות עם מחלה זו או זו עוד עשרות בשנים.

חשבון ג:

מאמינים אנו בעיקרי האמונה, ואחד מהם בגאולה העתידה לבוא, ואם כן אולי מיד יקויים בנו: ''ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים'', ואז יוסרו כל מיני חוליים והצער ואף המוות יבולע לנצח. והשמחה והביטחון יהיו מנת כל אחד ואחד.

אם כן, הרבה יותר כדאי ועדיף להשקיע בהכנה לקראת הימים היפים המקווים הצפויים לנו, להכין עצמנו לקראת האושר הגדול שמחכה לנו, ולפשפש במעשינו היאך לתקנם, במקום לחשוב על כל מיני שטויות ודמיונות, פחדים וחרדות, שתוקפים את כוח הדמיון שלנו להדיח אותנו מהמטרה, ולהטרידנו במחשבות של שטות במקום במחשבות שיכולים להוביל אותנו לאושר נצחי.

ובפרט שאנו בימים שכל סימני דור המסיים המובאים בנביאים בתלמוד ובמדרשים, כבר עשרת מונים מאחרינו, ולא נותר לנו אלא להמתין ולצפות על כל יום ממש לגאולה השלימה והנצחית שאין אחריה גלות נוספת.

אמנם בוודאי חייבים אנו לצפות לגאולה מתוך חרדה וכאב על כבוד השמים המחולל, וכל חשקנו צריך שיהיה שיגדל כבודו יתברך וישתבח שמו בפי כל חי לעולם ועד.

עם כל זה, בוודאי שמותר לנו ומצוה עלינו כדי לעודד את עצמנו מסבל חבלי משיח, לזכור גם את הימים היפים הצפויים לנו, להתעודד שכדאי לנו כל הסבל המושגח עלינו בהשגחה פרטית שאינו אלא הכנה לקראת הימים המנובאים לבוא עלינו.

ובפרט שביסורים הקשים של חבלי משיח, ובמיוחד היסורי נפש, מתקנים ומזככים אנו את נשמתנו בייתר שאת, להיותנו מאירים את אור האמונה במקומות החשוכים ביותר, המאפילים על הנפש לעצבה ולדכאה, ובהשתדלותנו להאיר את אור האמונה לחשכת האפילה שבנפשנו, הרי שזו עבודת הכנה בבחינת אתערותא דלתתא לזכותנו באתערותא דלעילא הצפויה לנו בקרוב.

ואדרבא, ככל אשר יסובבו את הנפש קשיים, וירבו מקיפים עליה להחלותה ולדכאה, והיא כגיבור תעמוד על נפשה לייצבה בשמחה מתוך ביטחון באלקיה, ותחזק את עצמה בציפייה לגאולה הכללית והפרטית שלה, כן יגדל אושרה וירבה חזיונה לעתיד בשוב ה' לציון ברחמים.


ג. העצה - לקדם את ימי הבהלה

תכלית האדם המה הניסיונות, ההתמודדות בזמנים קשים המה הבונים לאדם את נשמתו ואת אושרו בעולם הזה ובעולם הבא.

לנו נדמה כי ימי האושר שלנו המה הימים השקטים והרגועים, דהיינו, ימים שההצלחה האירה לנו פנים בעבודתנו הרוחנית, ללא ניסיונות לשון הרע, כעס, שמירת העיניים, ביטול תורה, מחלוקת ועוד. מברכים אנו את עצמנו בימים שכאלה שיהיו ימים כאלה ורק כאלה מנת חלקנו לאורך ימים.

אולם עלינו להבין, ''אדם לעמל יולד''. נולדנו לעמל, תכלית הבנייה של האדם נעשית דווקא בימי ההתמודדות וההיאבקות עם כוחות הרע המפריעים לו בדרכו דרך העולה בית א-ל.

ימים שהסתבכנו בהם בניסיונות והתוצאות היו דלות - אולם מתוך מאמץ והתמודדות - ימים שאין בהם ברכה, הם בעינינו, אולם בעיני הבורא ההסתכלות היא להיפך הגמור.

ימי השלווה והרוגע - בהחלט שהינם ימים פוריים בהצלחות נפלאות בעבודתנו, אולם סיבתן העדר ההתמודדות והלחימה, אכן עושים אנו בימים שכאלה נחת רוח לבורא, אמנם אינם תכליתיים. דווקא הימים המטורפים והסבוכים בניסיונות שהצלחנו לחטוף בהם במסירות נפש ואפילו מעט - המה ימי הגבורה וניצחון המנחילים לנו את שכרנו בצדק ולא בחסד.

ובמילים ספורות אמרו לנו זאת חז''ל, וכמובא בספר ''אבות דרבי נתן'':

''טוב פעם בצער ממאה פעמים שלא בצער''.

עדיף קיום מצוה אחת בחטף מתוך צער, יותר ממאה מצוות שכמותה שנעשות מתוך שלווה ונחת - שלא בצער, ומסתמא שהמדובר הוא גם לגבי האיכות, שהרי מצוות שנעשות שלא בצער איכותיות המה יותר, שהרי נעשות מתוך רוגע ומוחין דגדלות, לעומת מצוות הנעשות מתוך הצער שהמה במילא גם פחות איכותיות, עם כל זה מבשרים חז''ל את המקיים מצוה אחת בצער, אף שמסתמא נעשית אותה מצוה שלא בשלימותה - שכרו יותר ממאה מצוות שלא בצער, שמסתמא נעשו בשלימות.

ואם כן הניתן להאמר הוא, שיש לנו לומר בזה אמת יותר נוקבת ללא הפרזה על המידה:

ימי השלווה אחר שאינם תכליתיים לאדם, אינם אלא ימי הפוגה ופסק זמן בין תקיפה לתקיפה של התמודדות, בין מאבק למאבק.

דהיינו, אחר שתכלית האדם היא ההתמודדות והמאבק, לצורך ניצול זמני החיים היה עלינו להעדיף ימי התמודדות ללא הפוגה, כדי שלא לבזבז סתם את החיים, אולם כיון שזה לא יתכן במציאות, פשוט לא נחזיק מעמד בימים טרופים ותכופים ללא הפוגה, כי חייבים אנו בין תקיפה לתקיפה להתמלאות בחיזוק אמונה תורה ויראת שמים, ולכך צריך יישוב הדעת, ולכך ניתנת לנו הפוגה בין התמודדות להתמודדות.

מה תפקידנו בימי ההפוגה?

ימי ההפוגה אינם במטרה לימי מנוחה בלבד בין מאבק למאבק, מטרה חשובה מזאת ישנה לימי ההפוגה.

בימי ההפוגה כשהאדם נח ממאבק, ויישוב דעתו על מכונו, ומכונת החשיבה שלו פועלת כתקנה במנוחה וברוגע, עליו לשבת לחשוב זמן מסויים במשך כל יום, על ימי הירידה הצפויים לבוא לאחר ימי הרוגע, ולמלאות את מצברינו בביטחון ובאמונה כהכנה לקראת ימים אפילים אלו.

וכה יאמר עבד ה' בלבבו:

ידעתי וגם ידעתי כי לא יארכו ימי השלווה, וימי המאבק והלחימה עתידים לבוא שאז המוח בקטנות ואטימות, ובכן אשחזר לעצמי כעת כשהנני בשלווה וברגיעה את ימי הקטנות, שאמנם קשים המה בשעתם, אולם כעת כשהנני במצב גדלות, כשרואה אני ומבין את רוח השטות שעוברת עלי בימי הקטנות, שבעצם נובעים המה מהסתרת אור פני ה', אם כן עלי להבין שכשם שה' מאיר לי פנים זה עתה, הרי מצידו אין שינוי ופניו מוארים תמיד, השינוי הוא מצידי, אם כן אשתכנע לקבל עלי בימי הקטנות לזכור את הארת פני ה' אלי בימי הגדלות, ולשחזר לעצמי בימי הקטנות את היופי והזוהר שהיו לי בימי הגדלות, שבעצם מצידו יתברך הוא קיים גם בימי הקטנות, ובזה להמשיך ולשפוך זיו ואור על החושך שבימי הקטנות מימי הגדלות. כך שימי ההפוגה הינם ימי התבוננות להתמודדות בימי המאבק, בזמן שהמוח שקט ורגוע.

ואף שישנה קצת הרגשת אי נעימות לחשוב בימי הרוגע והשלווה על ימי הקטנות, שהרי לכאורה זה מדכא גם את ימי השלווה, עם כל זה כדאי הדבר מב' סיבות:

א. אין לחשוב זאת כל היום, רק זמן מסויים במשך היום כרבע או חצי שעה.

ב. עדיף קצת להתייסר ברעיונות שלא כל כך נעים לחשוב עליהם, במקום לסבול אחר כך בימי הרעה קושי שקשה מנשוא.

עצה זו אינה משלי, הלוא הנה כתובה על ''ספר הישר'' המיוחס לרבנו תם (מאמר ו'), שהאריך שם ביעילות עצה זו, וכתב שם, שמבלי היא לא תיכון הצלחת היציבות לנפש המתנודדה, אלא רק בהכנתה בימי שלוותה כח ואמונה לימי מבוכתה, ובידיעתה שבוא יבואו ימי שנאה לעומת ימי אהבה, תצטייד הנפש ותתבצר לקום בעוז בימיה הטרופים, בכך שזכור תזכור את יופי הימים שעברו וכמו כן עוד יבואו, ימים של הארת פנים, שבעצם מבחינת האלקים קיימים הם גם היום, וכל החושך אינו אלא העדר האור, ואינו חושך מצד עצמו, וכענן כלה.


ד. הגורם לבעיות נפש - חילול הקדושה

הגאון ''שבט הלוי'' מביא את הסיבה הגורמת לבעיות הנפש:

כל הבקי בתהליכי החיים והחינוך יודע, כי כל הירידות והעליות של האדם תלויים בשמירת הקדושה - קדושת הברית. פגמי הברית נראים מתוקים בתחילתם, אך מרים בסופם, המה המולידים עיצבון רוח ואי שביעות רצון, וגוזלים מהאדם את שמחת החיים.

מה שאין כן שמירת קדושת הברית והעיניים, והזהירות בכל מיני נגיעות איסור, וקריאת עיתונים וספרים אסורים, גורמים שמחה וחיזוק, ומנחילים שמחת חיים, ושערי תורה ויראת שמים נפתחים לפניו.

והגאון ''נתיבות שלום'' כותב:

פגם הקדושה גורם עצבות, כמרומז בפרשה ''בעצב תלדי בנים'', והעצבות היא המביאה לכל הדברים הרעים. פגם הקדושה מביא לחוסר סיפוק בחיים, להיות האדם מחפש ואינו מוצא, ובחוסר שמוצא בעצמו הולך למלאות סיפוקו בתאוות אסורות, והמה שוב גוררות אותו לעצבות וריקנות וכך חוזר חלילה.

וכידוע שפגם הקדושה נקרא פגם היסוד, שהוא יסוד בניין האדם, והוא סיבה לבניינו או לחורבנו.

וכנודע עוד, שטיפי היסוד נמשכים מהמוח ששם משכן הדעת, הרי שהפוגם בריתו פוגם את דעתו, ובכך מסתלק יישוב דעתו ליפול למרה שחורה ועצבות, ולאבד את שפיות הדעת רחמנא ליצלן.

כמו כן הסטייפלר זצ''ל באחד ממכתביו כותב וזו לשונו: אמת הוא שמי שמוציא ז''ל הרבה, רחמנא ליצלן נעשה שבור ומטומטם על דרך זה החולי של יאוש ושברון. עד כאן.

ואחד הסיפורים המפורסמים בשם האריז''ל, הוא מעשה בבחור שנכנסה בו רוח רעה לבעתתו, והלכו להאריז''ל לרפאותו, ואמר שתרופתו - ג' ימים לא יראה פני אשה ותצא הרוח ממנו, הכניסוהו אביו ואמו לחדר אחד סגור, ולא שעו לצעקותיו וזעקותיו, ביום השלישי השאירוהו הוריו סגור בחדר והלכו מעט לנוח לאחר שהתעייפו משמירה ששמרוהו כמעט ג' ימים. בתוך כך באה דודתו ונכנסה לחדר ונשקתו לאותו בחור, ומיד חזרה הרוח לבוא בתוכו ולבעתתו.

ובספר ''המידות'':

מי שלא תיקן חטאת נעוריו סובל מדאגות, כי על ידי החטא זה של פגם הברית מתלבשת הקליפה הנקראת ''יללה'', ומביאה לעצבות וייאוש, והנמשך לעצבות ולדיכאון רוח סימן הוא שנכשל בחטא נורא זה של ז''ל, כי החטא המגונה הזה מכניס עצבות ודיכאון באדם, וככל ששוקע בו האדם ביותר, כן בא לידי עצבות ומרירות ועצלות. ועל כן העצה להתחזק בשמירת ברית קודש, ולשמח עצמו בתורה ותשובה, ולהזהר מהעיצבון, כי העיצבון הוא שוב גורר את האדם להמשיך ולפגום כדי לספק את ריקנותו ועצבותו.

ועוד מלא מזה בספרים הקדושים, כי אלו הפוגמים בקדושתם שרויים המה בפחדים וחרדות, דיכאונות ועצבות, הרגשת ריקנות, עד אשר יבואו לשלוח יד בנפשם מרוב עצבונם ויאושם, והעצה היא: עזיבת החטא חרטה וידוי וקבלה.

ולדאבוננו הגדול, הרבה מהמטופלים בבעיות נפש שלא זכו לריח של תורה, נועצים וננעצים בעצה נבערה של פסיכולוגים או של ידידים כסילים הרחוקים מתורה וקדושה, המייעצים להם עצת בלעם להרגיע את דיכאונם ומרי רוחם בעניינים כאלה של חילול הקדושה, שכביכול ובזה יעלו ארוכה למכת נפשם, בחומר הרעיל ביותר לבעיות הנפש מנסים לפתור את בעיות הנפש, היעלה בידם?!

כמה אם כן הסיבה פשוטה היום לריבוי בעיות הנפש ומצוקתה, אחר שטירוף העריות ואביזרייהו במלוא עוצמתו, פריצות והפקרות שישנה היום לא היתה מעולם, וכמו כן ריבוי בכמות ואיכות בעיות הנפש לא היו כמותם מעולם.

גילוי גדול גילו לנו רבותינו: אבר אחד ישנו באדם, מרעיבו - שבע, משביעו - רעב, אם כן זו העצה היעוצה לריפוי הנשמה והנפש והגוף, לגדור עצמנו בגדרים וסייגים מחילול הקדושה, ולהרבות ביראת שמים ושמירת הקדושה, ובזה נביא לעצמנו את הרווחה והרוגע. כל החכמה היא להזהר מהמזומנים ששולף כוח הרע למרגוע הנפש, הפתרונות שלו הם מיידיים, כביכול הצעותיו נראות כפותרות את מצוקת הנפש מיד, אולם טמונה בעצותיו סיבת המחלה והמארתה, המאמין הוא שניצל, ובפסוק אחד סיכם חבקוק את ניצחון המלחמה בסופה: ''וצדיק באמונתו יחיה'', צדיק הוא בחינת שומר הברית, במה יוכל אותו צדיק להחזיק בצדקותו - באמונתו, רק באמונה תמימה יוכל הצדיק להמשיך בתוקף ניסיונותיו על צדקותו, להיות תקיף ונועז שלא נתון לפיתוי השוטף את פתיי העולם.

והרי לא נאמר ואדם באמונתו יחיה, אלא צדיק, דהיינו יצטרכו ב' הפרטים יחד כי לא יתכן זה בלא זה. [ודברינו לאנשים ועל אחת כמה וכמה לנשים, אשה המהלכת בלבוש לא צנוע כהלכה, ומהווה מכשול לעצמה ולאחרים, בוודאי שכאן מקור הרעה והצרה לגרום יסורי נפש לעצמה בהיותה גורמת כן לאחרים, ובתשובה שלימה שתעשה להקפיד בצניעות הלבוש וההנהגה ישוב ה' וירפא לה. וזאת לדעת כי האיש נתפס בעוון בני ביתו כשיש בידו למחות ואינו מוחה כראוי, חלילה נתפס הוא בעוונם].


ה. עשה לך רב וקנה לך חבר

''דאגה בלב איש ישחנה'' (משלי יב) - ובגמרא (יומא עה ע''א) נאמרו בשם רבי אמי ורבי אסי ב' עצות: א', ישיחנה להקב''ה, ב', ישיחנה לחבירו. בעניין ישיחנה להקב''ה שהוא ענין התפילה, כבר דיברנו לעיל בג' פרשיות אחרונות במאמר הראשון ועוד לקמן, בפרק זה נבאר ונרחיב את העצה השניה והיא - ישיחנה לחבירו.

הארכנו בפרקים לעיל שעיקר התרופה לבעיות הנפש, תלויה בחוזק האמונה ובהתבטלות להליכות הגוזר, ולראות בהנהגתו יתברך את ההנהגה הטובה והמועילה ביותר.

אולם כשאדם נתקף בבלבול, מוחו מתקטן ודעתו אינה מיושבת עליו, וקשה לו מאוד אז להתחזק וליישב את דעתו ולחזקה באמונה וביטחון, הפתרון לכך שיהא לך חבר או רב נאמן, איש סוד, שמבין לבעיית נפשך, ונאמן רוח שלא יספר לשום אדם את מצבך, כדי שלא להבאיש את מעמדך - דבר שיגרום לקושי נוסף על מצבך.

ואגב, יש מאוד להיזהר שלא לפרסם את ערעור הנפש ולהעלימו במידת האפשר ממי שאין ממנו תועלת, כי אחרת תידחה בעיני החברה, רבים מהחברה לא יבינו לרוחך ולמועקתך, ואף יציקו לך ביותר בהצר צעדיך מהתקרב אצלם.

ולכן יש לך לחפש חבר או רב איש סוד נאמן ביותר, אוהב, בעל אמונה ביטחון ויראת שמים, שיש בכוחו לעודד ולחזק.

לא לחנם אמרו חז''ל: ''או חברותא או מיתותא''.

חברותא נצרכת לא רק לפלפול התורה ולהבנתה, אלא גם כדי להחכים זה את זה באמונה וביטחון, ולהגיע לבהירות אמונת ההשגחה, והרווח הגדול שתרוויח במציאת חבר או רב סבלן המוכן לשמוע את מועקות לבך הוא לא רק בשעה שהינך מדבר עמו ממש ושופך את מרי מצוקתך לפניו, שאז בוודאי אתה פורק את המטען המר שבלבך ומתחזק באמונה, אלא גם כשאינך יכול בפועל לדבר עם אותו ידיד או רב, עצם זה שאתה יודע שיש מי שמוכן לשמוע אותך ויש מי שמבין לרוחך ומוכן לעזור לך במצוקתך, כבר מכך יכול אתה להרגיש הרבה יותר טוב.

שהרי האדם במצוקתו חייב שתהא לו תקווה ותלות במושיע שיוכל להושיעו, ולכן כמובן מי שזוכה לצמצם את כל תלותו ותקוותו רק בבורא, ומסתפק בכך כדי להרגיע את עצמו, בוודאי שעדיף זה על הכול, אולם לא לכולם אותו כוח ביטחון להיות בוטחים בבורא יתברך בלבד, ובפרט שחבר טוב או רב אין זה סתירה לאמונה וביטחון, לפי שסיבת התקשרותך לחבר או לרב היא לצורך חיזוק האמונה, שיחזקו המה את האמונה בלבך מתוך אהבה כנה שאינה תלויה בדבר.

ואדרבא, ''אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים'' - אדם הנאסר ונחבש בהטרדת מחשבות ובלבול, אינו יכול לחלץ את עצמו מבית אסורים שלו, עליו לילך לחבר נאמן שאינו חבוש אלא משוחרר במחשבותיו ומיושב בדעתו, והוא ורק הוא שיש בכוחו לשחרר גם אותך מכבלי מחשבותיך.

וזו עצה נפלאה לכל בעיה ובעיה, לא רק לבעיות הנפש אלא גם לירידות בתורה ויראת שמים, בעיות בקדושה ובמחשבות זרות וכדומה, התייעצות עם חכם או חבר נאמן ואוהב - לשם שמים, יכולות להועיל מאוד להוציא מיאוש ועצבות, ולהביא את הבעיות לפתרונן ברוב יועץ.

והוא כלל גדול שמובא בספרים הקדושים, שעיקר כוחו של יצר הרע הוא במסתרים ובהעלם - הפרד ומשול, להפריד בין רעים ויראי שמים, ובכך לשלוט עליהם כשהם אחד אחד לעצמו, ומי שנכשל בענייני קדושה או הסובל מבעיות והטרדות מחשבות, ואינו מדבר עם חבר נאמן או רב שיכול להוציאו משאול תחתיה זה, הרי שכל בעיות אלו הופכים להיות סודו הפנימי של הסובל מהם, ועמם הוא ''משתעשע'' כל היום במלחמה פנימית מסובכת ומפרכת.

אבל מי שמדבר עם גדול ממנו ומספר לו את בעיותיו וכשלונותיו, הנה, כבר עצם הסיפור שובר את כוחו של היצר, כי על ידי שמספר הוא מוציא את הדבר מפנימיות הנפש החוצה על ידי הדיבור, ושוב אין זה תופס מקום בפנימיות הנפש אלא בחיצוניותה, והבעיה הופכת להיות יותר חיצונית ומשחררת את הלחץ הפנימי.

עצה זו נאמרה מרבותינו ומגדולי המחנכים העוסקים בבעיות חינוך לנוער, המדגישים שרבים נפלו ונמוקו ביסוריהם ובבעיותיהם, רק מפני שנמנעו מפני הבושה או הפחד להביע את פנימיותם, לעומתם רבים שניצלו לגמרי בקיימם עצה זו. ישמע חכם ויוסף לקח להיות ''שומע לעצה - חכם'', ו''תשועה ברוב יועץ''.

תקות הגאולה - כח המעמיד של כוחות הנפש

ידועה אמרת החכם: העבר אין, העתיד עדין, ההוה כהרף עין.

עקר חולי הדאגה הנו מהעתיד, ומפני שלש סבות אין לדאג מהעתיד:

א. מי אמר שיתממש החשש שממנו אתה חושש? הלא אפשר שיהיה טוב ותשתנה המציאות, כפי שאנו רואים מעשים שבכל יום פעלותיו של הקדוש ברוך הוא המשנה עתים ומחליף את הזמנים והמקרים.

ב. סיבה נוספת שאין לדאוג מהעתיד - שהרי לא ידע האדם את עתו, ואם כן, שמציאות כל האדם בספק, וממילא עתידו בספק.

ג. סיבה שעליה צריך לשים הדגש - הלא עומדים אנו בתקופה של אחרית הימים, כל סימני הגאולה שנתנו רבותינו חכמי התלמוד מלפני 2500 שנה, המבוארים בסוף מסכת סוטה, שיהיו בדור המסים את הגלות ופותח את הגאולה כבר מאחרינו, כולם התגשמו ביתר שאת וביתר דיוק, וממש לא נותר לנו אלא לשלב את הידים ולהמתין לשמע שופרו של משיח. הקדוש ברוך הוא ממתין עוד קצת לתשובתן של ישראל כדי שלא ידחו נדחים, חס וחלילה. ותכף כשיסימו עם ישראל את תקונם - אפילו בהרהור תשובה בלבד - תכף יבא הגואל במהרה ממש, והדבר יכול להיות ברגע, ופתאום ממש. וכמו שמקובל בשם המגיד ממזריטש, שהגאולה תהיה בפתע פתאום. שיכניס הקדוש ברוך הוא הרהור תשובה בלבות ישראל [כנראה על ידי ארוע מסוים שיארע בעולם], ויהפכו כולם לצדיקים גמורים תכף ומיד, ובכך פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים

ואת תקופתנו הקשה כבר ראו חכמי התלמוד - עולא ורבי יוחנן, מגדולי חכמי התלמוד, ואמרו, כי אמנם טקס נפלא יהיה תקופת הגאולה - שיצאו עם ישראל מחושך ומעבדות לאור גדול ולחרות שאין כדוגמתה; ''ובלע המות לנצח''; ''ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ''; ימים של שלום אמיתי - ''וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ'', ''לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי''; ימים של ישוב הדעת, וכנאמר: ''כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'', ועוד הבטחות נפלאות שנאמרו בנביאים, והרואה יראה בשבע הפטרות דנחמה גודל שכרן וענגן של ישראל לימות המשיח.

ובכל זאת אמרו חכמי התלמוד, מותרים אנו מלראות את אותו טקס נפלא, ורק לקום בתחית המתים לאחר הכל - דינו. וכל זה למה? מסביר המהר''ל - מפני שראו תוקף הנסיונות והגרויים והפתויים הקשים שיהיו לאותו דור המסים, והעדיפו לא לראות בישועתן של ישראל - ורק שלא להתנסות באותן נסיונות קשים.

ואם הם - שהיו רחוקים ממדורת חבלי משיח אלפים שנה אמרו זאת - אנו שהננו בתוך תוכה של המדורה והנה מלהטת סביבנו כמה צריכים אנו להתחזק ולא להיות שאננים.

אז אנו - שאמנם נתמזל מזלנו להיות בדור מסיים זה - נחזיק מעמד, נפגין נאמנות למסורת התורה הקדושה, למסורת אבותינו ואמותינו הקדושות להזדהות עמם, נתאים את עצמנו להנהגותיהם, כדי שלא תאחזנו בושה וכלימה יום בו נפגש אתם בתחית המתים במהרה בימינו אמן.

להעביר היראה החיצונית לשרשה

ידועים דבריו של מרן ה''חפץ חיים'' על מאמר חז''ל דור עקבתא דמשיחא - ''פני הדור כפני הכלב''.

המשילו חז''ל את דור המסיים לכלב, מדוע? מדרך הכלב, כשזורקים עליו מקל או אבן, מתנפל הוא על האבן או על המקל בכעס ובחמה גדולה, ואינו מתבונן מיהו המשליך את האבן או את המקל, אלא ראיתו קצרה ביותר ומיחס את כאבו ומכתו למקל או לאבן, ואין יכול לראות מעבר לזה.

כמו כן דורנו - אומר ה''חפץ חיים'' - יהא דור שישלוט בו הסתר פנים נורא, ומתוך כך האדם ייחס את מצבו למקרה ולטבע העולם ולא יוכל לראות מעבר לזה.

בהתאם לדבריו נראה בהחלט לקשר את עניננו: ''סבל המחשבות הטורדות'', חרדות שוא ודמיונות, שכולם נובעים מראיה קצרה חסרת טוח, מהתבוננות פשוטה. וכי ממי יש לירא אם לא מהשם יתברך, אשר מצהיר כביכול על עצמו: ''אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל''. הכל ''אני'' - אומר הקדוש ברוך הוא. ואם כן, עד שאתה מפחד מחולי זה או אחר או דואג ממשהו או עצב ומואס בחייך מסבות שונות, גש ישר למקור היראה ושרשה, שהיא יראת ה', ואת תכונת היראה שבקרבך אל תבזבז אותה על יראות חיצוניות, אלא תעלה אותה לשרשה, אל בעל המכה ובעל המכאוב, שהוא הקדוש ברוך הוא, ותירא אותו, ולא תירא מברואיו ולא תדאג ממעשה ידיו, אלא ממנו ישרות.




פרשת ראה א' - מאמר צג - ובחרת בחיים

''ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה''... (יא, כו-כז)


א. ''אדם לעמל יולד'' - עמל האמונה

''אדם לעמל יולד'' - ב' אופני עמל עומדים לבחירתו של האדם בעולמו, האחד הוא - לעמול להשיג את ה' ודרך זה יושגו לו כל ענייניו, או באופן השני לעמול בדרכי הטבעים והמקרים, וזה המבחן הקשה של האדם עלי אדמות, שלא לשכוח את בוראו ולהתפתות אחר מראה עיניו, אלא להגביר את השכל על מראה העינים, ולהשקיע את עמלו בהשגת מדריגות באמונה, ולהלחם עם האוייב הגדול של האמונה שהוא הנהגת עוה''ז שהנהיגו הבורא בדרך הטבעים והמקרים להעמיד את בריותיו במבחן. עוה''ז הוא מונהג באחיזת עינים מופלאת ביותר, המטעה אפילו אדם שהינו בגדר צדיק, וכמאמר הגמ' (סוטה מח): מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא - קטנות אמונה שבהם, והעצה לכך היא שינון האמונה המתבטא בתפילה ובברכות, השינון מזכיר לאדם את האמונה שבקלות יכול הוא לשכוח את אמיתותה באחיזת העינים של העולם, אנשי כנה''ג תיקנו לנו מאה ברכות בכל יום, וזאת אפילו לגדול שבגדולים, לומר לך שאפילו גדול שבגדולים חייב כל יום לפחות מאה פעמים להזכיר לעצמו את הנהגת ה' בעולמו, ולכך נתבונן שעיקר ההתרשלות של האדם היא בתפילה, יכול אדם ללמוד תורה בהתמדה, לעסוק בחסד ובזיכוי הרבים יום ולילה ממש, ועם כל זה התפילה אצלו מזולזלת, וכל מעט השקעה בתפילה קשה עליו מנשוא.

והסיבה לכך כי בכאן מונחת תכליתו, כל מעשה המצוות ולימוד התורה הוא בעצם כדי להידבק בה' ולהינתק מחומריות העולם הן במעשה והן במחשבה, דהיינו לנתק מחשבתו מהמקרים והטבעים הנראים לעין, ולקשר כל אשר נעשה בעולם ועמו אך ורק להשגחה העליונה, ואם לא בא על תכליתו בזה, הרי שעוסק הוא עדיין באמצעי המטרה ולמטרה לא הגיע, התפילה מביאה את האדם לדבקה בה' שזו תכליתו ומטרתו בעולמו.


ב. מחלת ''שכחת האמונה'' - משל נמרץ!

ודוקא משום שזו תכלית האדם בעולמו להתנתק מאמונת המקרה ולהאמין בהשגחה, והדבר נעשה ע''י התפילה, לכך דוקא על התפילה רבו האוייבים אצל האדם לבלבלו ולהניאו ממנה, כי דוקא על ידה מתבצעת תכלית האדם בהיותו מזכיר לעצמו את אמונת אין עוד מלבדו, וזה בהיותו עומד בתפילה לפני ה' ותולה את עיניו וצרכיו אל ה' שיושיעו.

חשבתי, לְמה אנו דומים בהתרשלות מלקיחת האושר הגדול הנקרא ''תפילה''? לאדם בן עשירים הלוקה במחלת השכחה [כמצוי היום הרבה בדורנו רחמנא ליצלן], ושוכח הוא שיש לו אב שיכול ליתן לו ממון כפי הצריך לו, וכשנצרך הוא לדבר מה ממשמש בכיסו ורואה שאין לו כסף כדי לקנות את הצטרכותו, ושוכח הוא למי עליו לפנות, הלא הוא אביו שחי עמו ומצוי לעוזרו, ובכן מהלך הוא בין האנשים ומבקש מהם צדקה וחסד שיעזרו לו ויסעדוהו לקנות אוכל ומזון. נגש אליו חבירו ואומר לו: יודע אתה שיש לך אב רחמן שמוכן לעזור לך בכל לבו? עונה לו בן העשיר: באמת מודה אני לך שהזכרתני והצלתני מבושה של קיבוץ נדבה.

למחרת שוב חוזר הדבר על עצמו, שוכח בן העשיר מאביו ומקבץ נדבות, ושוב מזכירו רעהו על אביו וכן הלאה.

כן אנחנו, אמנם מאמינים בני מאמינים אנו, אלא שכח ההרגל משכיח מאתנו את הנכס היקר הנמצא תחת ידינו, ובכל פעם הולכים אנו לקבץ נדבות ולבקש ישועה מבשר ודם, שוכחים אנו שיש לנו אב רחמן מצוי אצלנו תמיד, ובכל פעם יש באפשרותנו לבקש ממנו כל צרכינו.

ובמשל נוסף יש להמשיל את מצבנו, לילד שגדל ועדיין אינו מזהה את אביו, והלא כל צפיית האב מבנו כשהוא תינוק וחסר דעה, אימתי יגדל זה התינוק ויכיר את אביו ויקרא לו בשם: אבא! ויבין שיש לו אבא המוכן לעזור לו. כמה אכזבת האב כשבנו גדל בשנים ולא גדל בשכלו, ולא עלינו מגלה האב שבנו מפגר ואינו מזהה את אביו.

ומה עוד יגדל כאבו של האב, כאשר בנו מתנכר ומתכחש לאביו ואינו חפץ להכירו, ומעדיף הוא ללכת לבורות נשברים אשר לא יכילו מים, וגם אם כן יכילו המים, אלו הם המים שאביו מספק לשלוחים להועיל לבנו, ובנו מתנכר להיודע שאלו מים של אביו הם, והולך הוא ומודה לשליחים ולא לאביו שמספק באמת את כל השפע.


ג. עיקר כח השקעת היצר לבלבל את האדם בתפילתו

ולמעשה רבותינו כבר ניסחו לנו בנוסח התפילה מגוון גדול של בקשות כל צרכינו, אלא מה שיצרנו הרע עובד בחכמה, וכה מעשיו:

כשנמצא האדם בברכת ''רפאנו'', מטרידו היצר הרע על פרנסתו שהינו בדוחק, ומעלה לו עצות בתפילה לעשות כך וכך, וכשהוא בברכת ''ברכנו'' שזה זמן בקשת הפרנסה, מטרידו לחשוב על חולה שיש לו בביתו או על חוליו שלו עצמו ומבלבלו כדי שלא יכווין, ואילו היה האדם קצת חכם היה אומר לעצמו למה בברכת ''רפאנו'' אני נזכר בבעיות פרנסה, הלא על בעיות פרנסתי אמתין מלחשוב עליהם עד ברכת ''ברכנו'' הסמוכה. וכמו כן יאמר לעצמו: למה אני נזכר בצורך הרפואה בברכת ''ברכנו'', הלא יש לי הזדמנות לחשוב עליה בברכת ''רפאנו'' ולבקש שם עליה.

ויכול האדם בעצם להכניס את כל המחשבות הטורדות אותו כרפואה, פרנסה, גאולה, הצלה מאוייביו וכו', לחשוב על כולם בתפילת שמונה עשרה, אלא רק שיחשוב על כל דבר בברכתו המתאימה לו ושם יבקש רחמים מבעל הרחמים שירחם עליו.

איזה אושר יכול להיות לאדם יותר מכך שיש לו את האפשרות לשוחח עם בוראו - מלך מלכי המלכים, בכל עת ובכל שעה, וכמו שמובא בספר ''חובת התלמידים'':

''האם יש לך אוהב ורע כאביך שבשמים... ומי יבין את הגיון לבך ומי ירפא את נפשך כמוהו יתברך, הקשב לדברי, הסתר עצמך בחדר מיוחד, אם אפשר לך ואם לאו - הסב פניך אל הקיר, וצייר במחשבתך שאתה עומד לפני כסא כבודו יתברך, ואתה שופך לפניו את לבך בשיח לתפילה כפי שעולה על לבך בכל לשון שאתה שומע''.


ד. לעולם לא יתפש אדם ליאוש כל עוד עדיין התקווה והציפיה להצלתו נראית לו ואפילו בדרך רחוקה

זאת אנו רואים בכל מגוון החיים.

אדם חולה, חלילה, באיזו מחלה ומודאג ממנה מאד, לא תיכף נתפס ליאוש, מדוע? אומר הוא לעצמו: למה להתייאש? אולי אמצא מזור למחלתי? מזמין תור לרופא, יתכן ויקח זמן של חודש או חדשיים עד זמן שיתראיין עם רופאו, וכל אותו זמן אמנם הדאגה מקננת בלבו, אולם היאוש ממנו והלאה. כאשר נשאל הוא על ידי ידידיו: מה נשמע? מה מצבך? משיב הוא להם: נראה, יש לי תור אצל הרופא בעוד חודש חדשיים ונראה מה הוא יגיד... נקווה שיהיה בסדר!

וכן אדם שהואשם בעבירה פלילית והועמד עליה למשפט - אמנם מודאג הוא, אולם ליאוש לגמרי עדיין לא נתפס. מדוע? אומר הוא לעצמו: אלך לעורך דין, אולי יש לו דרך להצלתי או לכל הפחות להקלת העונש. וזו נחמתו ותשובתו לעצמו או לכל שואליו: נראה, יש לי פגישה עם עורך הדין ביום פלוני, ונקווה שבעזרת ה' יהיה בסדר.

הקיווי והציפייה לטוב המה המאפשרים לאדם להתקיים ולהחזיק מעמד במצבו.

אם כן, הבה ונתבונן:

עורך דין, רופא, יועץ, נדיב, אינם בהכרח שיחלצו את האדם מצרתו - אפשר שכן, ואפשר שירימו ידיהם ויאמרו לו: איננו רואים דרך להצלתך. ובכל זאת, בגלל הסיכוי לעזרה, מהווים לאדם מרגוע, שלווה זמנית, מתוך תליית ציפיות ותקוות טובות.

ואילו הקדוש ברוך הוא, שבודאי יכול לעזור לך בפרנסתך, בבריאותך, בילדיך, בבני ביתך, בכל צרותיך ובעיותיך הגופניים והנפשיים, כיצד אם כן הינך יכול להיתפס ליאוש או להרגשת בדידות נוראה?! הלא יש לך האפשרות לפנות אליו בכל עת ובכל רגע, והסברנו, שעצם האפשרות לעזרה כל שהיא, כבר מהווה תקווה וסיכוי וציפייה המשרים על האדם שלווה. וכאן אתה מול כח עליון שלא נבצר ממנו לעזור לך מצד כוחו ויכולתו, אלא הדבר תלוי רק ברצונו אם ירצה לעזור לך. אם כן, הרבה יותר קל להיות מעודד כשהינך מול מי שודאי יכול לעזור לך, וגם אם יוכל לעזור לך אותו גורם - אינו אלא ברשות הא-ל אם ירצה בכך, ורק תלוי הדבר ברצונו, וגם רצונו והחלטתו הם לטובתך על כל מקרה - בין תיענה ובין שלא תיענה - מאשר להיות מעודד כשהינך מול מי שספק גדול אם בכלל יכול לעזור לך, וגם אם יוכל לעזור לך אותו גורם - אינו אלא ברשות הא-ל אם ירצה בכך, ובכל זאת אנו רואים שבני אדם מעודדים כשרואים סיכוי טבעי, וכשאפס מהם סיכוי ודרך טבעית - נופלים לדאגה ולשברון מתניים.


ה. מה בין תולה תקוותו בהקב''ה לתולה תקוותו בבשר ודם

אדם היושב מול רופאו או עורך דינו, הלא באותם רגעים שהוא משוחח אתו ומתאר לו את צרתו, ברגעים מועטים אלו - לכל הפחות - רגוע הוא בתקווה שיצא לו איזהו רווח והצלה משיחה זו, כמובן עד שמתאכזב לשמוע שאין באפשרותם לעזור לו, ואז ודאי שאין לו טעם לבוא שוב לאותו רופא או לאותו עורך דין לאחר תשובתם שאין לאל ידם לעזור לו, ואז מנסה אצל אחרים, ושוב מחזק את עצמו בתקוות שונות ובאפשרויות שונות כדי לא לאבד תקווה, וכל זמן שישנה אפשרות חדשה שלא ניסה אותה קודם לכן מעודד הוא וחי חיי תקווה, ורק כאשר יסגרו בפניו כל השערים, אז יתפס ליאוש גמור, והוא כאשר שלאן שיפנה יאמרו לו: אין באפשרותנו לעזור ולסייע לך.

לגבי הקדוש ברוך הוא לא שייך מושג ''להתאכזב'' בשמיעת משפט: ''אין באפשרותי לעזור לך''. הקדוש ברוך הוא מכריז ואומר (דברים לב, לט): ''אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל!''

כך שלגבי הקב''ה, בכל פעם שהינך פונה אליו, הוא בעצם אופן חדש שעדיין לא ניסית אותו, כי באפשרותו תמיד לעזור לך אלא שלא נענית, ולכך אם בפעם הקודמת לא נענית אין שום סיבה שלא תנסה שוב ואולי תענה עתה, כך שהתקווה בבורא היא תמידית ולא ניתן לעולם להתייאש ממנה.

הגעת בהחלט לכתובת המדוייקת השומעת ומאזינה והמלאה באפשרויות אין סוף להביא לך את ישועתך. ואם כן, עצם התפילה, הפניה, הבקשה, ההסתגרות בחדר והשיחה בינך לבין קונך - בין תיענה בין לא תיענה - צריכה להביא את המרגוע הגדול ביותר. כי גם אם לא נענית בתפילה זו - לא אבד סיכויך להענות בתפילה שלאחריה וכן הלאה. ואם כן, תמיד - ולעולם הינך במצב של ציפייה ותקווה השוללת את היאוש מן האדם ומעמידתו על רגליו בתקוות הישועה וההצלה.


ו. ובכן למעשה:

זאת העצה היעוצה לעבור את גלי החיים השוטפים בנסיונותיהם את בני האדם, הן בשייך לחומר והן בשייך לרוח, פשוט, להסתגר ולשוחח עם הרופא הגדול, המועיל והמציל, ללא שום מוגבלות. רופא חינם, ללא תור וללא הזמנה, ללא שעות קבלת קהל, ללא מקום מסויים לקבלת קהל, אלא בכל עת, בכל מקום, בידך לפנות אליו בשפתך ובלשונך הפשוטה, בצורה חופשית ביותר ללא שום נוסח מוקדם, שפוך את נפשך לפניו מקירות לבך, וספר לו את מכאוביך והשתפך לפניו. ואם התאפשר לך ושפכת לפניו לבך כמים ודמעות זלגו עיניך - אין ספק שתרגיש הרגשה נפלאה כאילו אבן נגולה מעל לבך, ושוב התקווה והציפייה יחיו את לבך, ותשוב נפשך אליך בהמשך ההתמודדות, ולא תקצר נפשך בעמל יסוריך.


ז. התפילה מנעימה גם בתנאי חיים קשים מנשוא

''אל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, שעל כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא'' (משנה אבות פ''ד כ''ב)

בהכרח אימרה זו מופנית לכל אדם באשר הוא, ובכן נתבונן, האם לאדם שטוב לו? האם לאדם שבריאותו תקינה, פרנסתו תקינה, מצב משפחתו תקין, והשלווה והרוגע מקיפים אותו מכל צד?! הלאחד שכזה יש צורך למשנה לצוות עליו ב''על כרחך אתה חי''?!

בהכרח אם כן לומר, שלאחד שחיי החומר שלו שלווים ורגועים, יש לו הרי עבודה קשה ונוראה לתיקון חיי הרוח שלו - תיקון המידות והתאוות שקשים המה מאד לתקנם, ולזה אומרת המשנה: דע, אף שקשה עליך מאד עבודת תיקון המידות והתאוות - בעל כרחך אתה נולד ובעל כרחך אתה חי.

וכמו כן ודאי פשוט הוא שאימרה זו מופנית לאדם שקץ בחייו, האכזבות ממלאים לו את חלל עולמו, עולמו חשוך עליו, ומקיים בו: ''בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר'', הן מחמת שעמום, הן מחמת הרגשת חוסר סיפוק נורא מכל עמלו אשר הוא עמל תחת השמש, והן מחמת העצב והמרה שחורה המשתלטת על האדם מיסוריו הרבים.

גם לאחד כזה שמסובך בקשיים הן בחיי החומר והן בחיי הרוח שלו, באה המשנה לומר ''שעל כרחך אתה חי''! גם אם אין לך חשק לחיות והיית מעדיף למות כבר כמה פעמים מאשר להמשיך לחיות במצב שהינך בו - דע! כי בעל כרחך אתה חי, ואין החיים של האדם תלויים ברצונו אם רוצה בהם או לא.

ולא עוד, אלא גם מודיעה המשנה לאדם: דע! ''אל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך'' - אל תחשוב שבכך שאדם מת, גומר מחייו ונכנס לקברו, הגיע בכך למנוס ולרוגע, כי באם לא מילא תפקידו טרם בואו לקברו, יצטרך שוב לבוא לעולם חזרה למלאות תפקידו, ולא יועיל לו כלל בכך שיברח מתפקידו על ידי ירידתו לשאול, כי ב''על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד'', ואם כן, בעל כרחך תווצר מחדש ותוולד מחדש ותחיה מחדש, בין אם תרצה בכך בין אם לא תרצה בכך.

ובכך עצה טובה קא משמע לן, שכדאי לך לחשוב בכל מצב שאתה נמצא, כיצד לפתור את הבעיות ולא כיצד לברוח מהם, כיון שהבעיות שאתה נתון בהם הם המה הנתונים שרוצה ה' שדוקא עמהם תמלא את תפקידך, ולכן אל תתחמק מהם, כי לא תוכל להתחמק מהם, כי גם אם תשלח יד בנפשך ותזרז את ביאתך לשאול - דע, כי אין השאול בית מנוס לך, ותהיה נרדף למלא תפקידך באותם נתונים, בכך שבעל כרחך תווצר שוב ותוולד שוב, ומי יודע אם לא בנתונים גרועים מאלה של עכשיו.

לכן קח בקלות ובאמונה פשוטה את מצבך העכשוי, וראה להתמודד אתו, ואל תברח ממנו בדרכים שאינם לרצון בוראך החפץ בשלימות נפשך ובתיקונה כדי להביאה על שכרה בעונג ועידון הגדול מכל העידונים, שהוא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו. ואם אביך הרחמן מבין שכדאי לך כל הסבל הזה בשביל הטוב הנפלא שיבוא אחריו - כדאי לך להאמין בו בתמימות לב, ובכך תלך לבטח.

ואם קשה מנשוא מצבך - מה לך נרדם? קום קרא אל אלוקיך! קום זעק לבוראך שיקל מעליך את עומס נסיונותיך, ויסלק את פחד לבבך ואת עצבון ידיך. כי מי יתן לך עצה יותר טובה, ומה יכולה להיות העצה היותר טובה מאשר לפנות למי שבאמת יודע נבכי וסיבוכי נפשך, בלבולי מחשבותיך ותמיהות רעיוניך. איזה פסיכולוג בעולם יוכל להבין אותך ולייעץ לך ולהרגיע את נפשך יותר מבוראך?! היש לך אוהב נאמן יותר ממנו?! הלא הינך מברך בכל יום בשם ומלכות: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אוהב את עמו ישראל; ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, הבוחר בעמו ישראל באהבה; אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו, חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו.

וראה מה שכתב הזוהר הקדוש: אלמלי היו ישראל יודעים אהבה שאוהב הקדוש ברוך הוא את עמו, היו רצים אחריו ושואגים ככפירים מרוב אהבה אליו יתברך. אלא שזו עצת היצר להעכיר את רוחך ולתת לך להבין ממצבך שהינך דחוי ומאוס, ואולי שנאוי ומתועב מלפני ה', וזה שקר גדול, שהלא ה' מכריז ואומר: ''את אשר יאהב ה' יוכיח''.

לכך, כדוד המלך ע''ה, קום קרא אל אלקיך בקול גדול ובלב שלם:

''אל תשליכנו מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני'';

''שמח נפש עבדך כי אליך ה' נפשי אשא'';

''לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי''.

ותמשיך ותזעק לה' בכל לבך שלא ימסרך בידי כוחות הטומאה הרוצים לאבדך כזעקת דוד המלך ע''ה:

''חלצני ה' מאדם רע מאיש חמסים תנצרני'';

''אל תתן ה' מאויי רשע, זממו אל תפק'';

''שמרני מידי פח יקשו לי ומוקשות פועלי און''.

וזאת בהיותך יודע ומבין שאין אחר שיכול לעזור לך מלבד הבורא, כמו שידע זאת דוד מלכנו משיחנו, ע''ה, וכן זעק בתפילתו: ''הבט ימין וראה ואין לי מכיר, אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי'';

''זעקתי אליך ה', אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים'';

''אל תטשני ואל תעזבני... כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני''.

וכהנה רבות מפסוקי ספר התהילים שחיברו דוד המלך ע''ה. וממנו נלמד, שעל אף היותו מרוחק מבני משפחתו, שריחקוהו וחשבוהו לבן אשה זרה, ועל אף היותו נרדף למוות לא מאחר מאשר בנו אבשלום, ומשאול המלך ומייתר שונאיו, דבק בכלי הנשק המועיל ביותר, הלא הוא התפילה ושפיכת הלב לפני העוזר והמועיל באמת, ולא חיפש דרכים אחרים אשר לא יועילו ולא יצילו, וכנאמר (שמואל-א ל, ו): ''ויתחזק דוד בה' אלוקיו''.


ח. עצת העצות - תפילה

אמרו חז''ל (ברכות ו, ע''ב) על הפסוק: ''כרום זולות לבני אדם'' (תהילים יב, ט), זו התפילה שעומדת ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בה. וכבר ביארנו שהכוונה למשל, אדם הולך לחכם ומספר בפניו את בעייתו, החכם שומע ומאזין לו ברגש ובקשב רב, באותה שעה מצפה אותו אדם הנה ונגעה בעייתי ללבו של החכם, ובודאי תיכף ישלוף לי איזו עצה או סגולה שאוושע באופן מיידי, והנה לאחר שמסיים דבריו לפני החכם, החכם מתעמק במחשבתו ולבסוף פותח פיו בחכמה לאותו אדם, ואומר לו: שמע נא לעצתי... אותו אדם שומע בהתרגשות כל מילה שתצא מפי החכם, ממשיך החכם ואומר לו: עצתי היא שתתפלל כל יום על צרתך כרבע שעה.

האדם כששומע עצה זו מתאכזב למאד, וכי בשביל לשמוע שצריך אני להתפלל באתי לחכם, הלא כאן ציפיתי לקבל ישועה תיכף... אולם אומרים חז''ל לאותו אדם, דע! החכם נתן לך את העצה הטובה ביותר שעומדת ברומו של עולם, אלא שאתה מזלזל בה! לא יכולה להיות עצה טובה מזו. זו ההעצה היותר טובה מכל מה שרצית לשמוע ולצפות מהחכם. הוא פשוט נתן לך את הכי טוב!

כמה מאושר הוא האדם שחש את התפילה שהינה בהישג יד ממש לדבר עם קונו בכל עתה ובכל מצב שירצה.

מסופר על הרב ''התניא'' שהיה מאריך מאד בתפילתו, ושאלוהו: הכיצד מאריך הוא כ''כ באותה נוסח תפילה ג' פעמים ביום, ומה יש להאריך כל כך?

וענה: אדם החפץ להתראיין עם המלך, ממתין הוא בתור מספר חודשים, מפעיל כל מיני גורמים לזרז את פגישתו עם המלך, כולו מרוגש לרגע בו ישב מול המלך ויביט בפניו ובמלוא הדרו, ובכן כשהגיע הזמן בו נכנס הוא למלך ויושב למולו, הרי מתענג הוא בכל רגע ורגע ממש, וכי חפץ שתכלה הפגישה שאליה הוא נכסף כ''כ, בודאי לא. כן אומר הרב, חש אני בפגישה עם מלכו של עולם בכל תפילה, והיאך לא אאריך?!




פרשת ראה ב' - מאמר צד - בעיות הנפש - ד'

(המשך מאמר צב)

הברכה והקללה

''אל תאמר מה היה שהימים הראשנים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה'' (קהלת ז, י)

עברה עליך תקופת שנים יפה ושלווה, ולפתע קרסה השלווה ובמקומה נחתה עליך תקופה טרופה וטורדנית, המטרידה ומשבשת לא רק את אורח החיים הנורמלי שלך, אלא גם את עבודת ה' הנמנעת ממך מעתה מלעשותה באותו יופי וישוב הדעת כמקודם.

במצב שכזה לאדם נדמה, וכי לא טוב יותר לוּ הייתי כמקודם, עובד ה', עוסק בתורה מתוך יישוב הדעת, מתפלל בכוונה, ולשם מה באתה עלי הצרה הזו של מצוקת הטרדת מחשבות דמיוניות וטיפשיות, מה חטאתי ומה פשעתי כי באה עלי צרה זו, ומה תועלת יצא לי ממנה, הלוא רק הפסד תורה ומצוות, מתח, עצבות, אווירה עגומה אצלי ואצל כל הסובבים אותי, ועוד השלכות מתסכלות שלכאורה לא יוצא מהם שום דבר טוב.

שלמה המלך ע''ה מלמדנו, שלעולם לא יאמר אדם: ''מה היה - הלוא - הימים הראשונים היו טובים מאלה'', אלו אינם דברי חכמה, ''כי לא מחכמה שאלת על זה''.

''ראה אנכי נותן לפניכם היום את הברכה ואת הקללה'' - עלינו להאמין שהברכה על כל אופניה והקללה על כל אופניה היא מהבורא הנותנה באופן הצודק ביותר, שדוקא בכך יגיע אדם לשלימותו.

יסוד הסבל שלנו נובע ממרדנות ועקשנות, איננו מוכנים להתבטל לרצון ה'.

מי אמר לך שלהקב''ה יש לו יותר נחת מעבודתך אותו בימים הראשונים, שמא, ומסתמא כך, יש לו נחת ממך דווקא כעת, כעת כשהינך מתמודד ומתאבק על כל פרט ופרט באורח חייך, ונזקק אתה לתפילה ולאמונה להמשך קיומך המינימלי, ונוטרלת מכל ביטחון עצמי, ונאלצת לבוא למצב של תלות בהקב''ה על כל פרט ופרט ממהלך חייך, אולי בזה יש נחת להקב''ה הרבה יותר.

ויותר נכון הוא מבלי לחקור אימתי היה להקב''ה יותר או פחות נחת, עצם העובדה שעתה הינך במצב זה ובנתונים אלו, אין ספק שעתה חפץ ה' בכך שתעבדהו באופנים שאתה נתון בהם עתה, ורצונו שתתמודד בנסיונות שלך של עתה.

וכידוע שהבורא מנסה לברואיו בכל מיני אופנים, ופעם היו נסיונותיך לפי נתונים של פעם, ועתה בנתונים של עתה.

הקב''ה החליט בחכמתו לדרוש ממך תפקיד המתאים למצבך היום, למה תתעקש לסרב ולרצות ולחזור לתפקידך הקודם.

חייל נאמן שהופקד בתפקיד מסויים בחיל היבשה או הים, אם יתמרד ויחפוץ לתפקד דווקא בחיל האוויר - חייל נאמן ייקרא?! הלוא זהו חייל סרבן, עם כל המחשבות הטובות שיכולות להיות לו שבחיל האוויר יוכל לפעול יותר.

הילכך, אם הקב''ה סגר עליך את חיי הרווחה לחיות מעתה בנתוני מצוקה, סימן ברור שרוצה הוא כעת את עבודתך בתנאים כאלה דווקא, ואף שעולה הדבר במיעוט תורה ועבודה, בלבול וטרדות מתח ועצבות, מי אמר לך שזה עתה רוצה הקב''ה את דפי הגמרא שלך מתוך נחת ושלווה, חייב אתה לחשוב אחרת - טוב לו דף אחד כעת שלך מתוך טירוף ובלבול מאלף דפים של יישוב ושלווה, מי אנו שנשכיל להבין לחשוב על מצב שונה מהתפקידים שמטיל עלינו הבורא במהלך חיינו.

לסיכום!

אשרינו שיש לנו אמונה, עם אמונה אפשר לעבור את הגשר המסוכן של העולם, שכולו ''גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל'', ואת הפחד לא ניתן להסיר אלא באמצעות האמונה, שפירושה התבטלות לרצון ה', באמונה מלאה ללא שום חשדנות וחששנות באמינותו של הבורא, ניתן לחזור לאט לאט לרוגע ולבריאות הנפש.

המאמין, כשמותקף הוא בשטף מחשבות טורדות למיניהם, שוכב לו ברגיעה ואומר: ''ריבונו של עולם, אם בעיניך טוב כך, בעיני כמו כן טוב''.

אם בעיני הקב''ה שחפץ בתיקוני נשמותיהם של בניו, ובורר להם סוגי יסורים כפי תיקונם, מי יבוא אחר המלך להרהר אחריו, וכי כשרופא מוסמך נותן לך תרופה, מסוגל אתה לומר לו: אדוני הרופא, לדעתי עליך לתת לי סוג תרופה אחרת?! בוודאי שלא תעיז לומר לו כזאת, ולמה אם כן מחווה אתה דעתך כלפי הנהגת הבורא, ומערער אתה על אופן רפואתו אותך?

ישנם אנשים שלצורך תיקון נפשם צריכים המה ליסורי גוף למיניהם, וישנם כאלה הנזקקים ליסורי נפש, והכל תלוי בשיקולו של תמים דעות המנהיג עולמו בהנהגת ''מידה כנגד מידה''.

הבורא המייסר בגוף הוא המייסר בנפש, וכשם שביסורי גוף קל לך להבין ולהאמין כי כל דעביד רחמנא לטב, כן ביסורי נפש עליך להאמין שזה לטובה עם כל ההפרעות בעבודת ה' הכרוכות ביסורים אלה.

וכי גלות מצרים שנועדה להכניס את עם ישראל לכור הברזל, לצרף אותם ולזככם לקראת מתן תורה, לא היתה כרוכה באובדן הרוחניות שלהם, הלוא במצרים שקעו במ''ט שערי טומאה, וכי חלילה התיקון לא נעשה, בוודאי שנעשה התיקון וההכנה בגלות מצרים לתקנם לקראת מתן תורה. כמו כן גלות בבל שהיתה למשך שבעים שנה בין בית ראשון לבית שני, וכי לא היתה כרוכה במעידות נוראות, הלא אז נשאו ישראל נשים נכריות ושכחו את כל התורה במשך תקופה זו, עד שהעלם עזרא ולימדם את כל התורה מחדש.

וכן בגלות הארוכה זו שאנו בה עד היום, וכי לא כרוכה גלות זו במעידת התבוללויות וירידה רוחנית תהומית, ובכן, היעלה על הדעת שתיקון הגלות לא עושה את שלו, אלו הם חשבונות של הקב''ה העמוקים מבינת אנוש. צריכים להבין, אצל הקב''ה אין מושגי ''כשלון'' חלילה, אין לחזור אחורה, כל מעשיו מעשי התקדמות קדימה לצורך התיקון באיזה אופן שנעשה, ואם הקב''ה ראה בגלות כפתרון והכשרה לקראת הגאולה, בוודאי הגלות מביאה למטרה זו, וכנא' (דברים ד, ל,): ''בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלוהיך''. ואכן בוודאי אם היינו זוכים להביא לעצמנו את התיקון בדרך היפה, דהיינו בדרך שמירת תורה ומצוות, בודאי היה עדיף לנו, ומשלא זכינו, נצרך שנבוא לתיקון בדרך מכוערת, דהיינו לרדת למעמקי הטומאה ומשם לעלות, והוא בבחינת האמור (במד''ר מסעי, כג, ט): ''כשם ששמי מתקדש על ידי אותו שעמי כך שמי מתקדש על ידך'', וזה נאמר גבי הפרים שהקריב אליהו הנביא בהר הכרמל, וסרב להיקרב הפר שעלה בגורל לנביאי הבעל, ואז לחש לו אליהו הנביא, כשם ששם שמים מתקדש ע''י הפר לה' כן שם שמים מתקדש אף על ידו. ועל אותה בחינה, כשיהודי קורא לה' משברון לבו וזועק במר נפשו לה' מתוך החושך והאפילה שהוא שרוי בה, יתכן ושווה לו להקב''ה זאת כמו כל אילי נביות שיביא לו מתוך רוגע ושלווה. א''כ כשם שמתקדש שם שמים ע''י האדם כשעובדו מתוך רוגע ושלווה, כן מתקדש שם שמים מהאדם העובדו מתוך קושי וטירוף.

כמובן שהדברים עמוקים, ואסור לנו לחקור בהם, אולם המוטל עלינו להתבונן מהם לראות עד כמה בינתנו דלה ועניה מלהבין אורחותיו ודרכיו.

כך שלא נותר לנו אלא רק לקבל בהכנעה דין שמים, ולזעוק ולהתפלל מקירות לבנו לה' שיצילנו מחבלי משיח הקשים בהם אנו שרויים, ולהתחנן שנצא מהם ללא עוון וללא חטא.

ומניסיוני עם הרבה שסבלו מסבל נפשי, שבהתמדת האמונה והתפילה זכו לגדולות, כלומר להיות מורי דרך לרבים, מנוסים, אנשי מלחמה מנצחים, שבבוא הזמן רבים הם שנהנו מהם עצה ותושייה, ובפה מלא הודו ואמרו לבוראם: ''אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני'' (ישעיה יב, א).

בהמשך מאמר זה נעסוק בעוד גוון שמצא לו היצר מקום להצטדק בו ולבלבל את הצעיר בעבודתו, והוא מה שנקרא ''כפייתיות'', ונביא בזה כמה עצות נפלאות ממרן ''הסטייפלר'' זצוק''ל.


א. כפייתיות המחשבה באופנים שונים

הטרדות מחשבות מגוונות המה, ובין הקשיים שבהם המה הטרדות התוקפות בהעלאת ספיקות קיום ההלכה. וכאן האדם מוטרד לכאורה בצדק, האם קיימתי את ההלכה כדין או לא, ובעצם רבים מחמת כפיותם לצאת ידי כל הדעות או לצאת ידי כל הספיקות של עצמם, נכנסו ללחץ ומתח ועצבים עד שעזבו את קיום המצוות לגמרי. כמו שידוע לי על אחד שהיה לא רגוע מקיום מצות תפילין האם זה במקומם או לא, ובכל עת היה שוב בודק ומודד האם התפילין לא זזו ממקומם וכדומה, ולבסוף קץ במצות תפילין ובעט בה לגמרי רחמנא ליצלן.

כמו כן מצויה בעיה זו מאוד בצעירים הרוצים לכווין בתפילתם, ומסתפקים אם כיוונו באותה מילה או שלא כיוונו, וחוזרים על אותה מילה כמה פעמים על מנת לוודא שכיוונו בה כראוי, ובשביל כך עולה להם התפילה במתח המביא לידי עצבנות.

וכן בקריאת שמע, חוזרים על אותה מילה הרבה פעמים שמא לא ביטאוה כראוי, או שמא לא כיוונו בה כראוי, וכן לגבי קינוח ישנם כאלה המקנחים עצמם ואינם מסתפקים בזה, אלא חוששים שמא עדיין נשאר לכלוך המעכב את התפילה וספק זה מביך אותם לרחוץ שוב ושוב ולחזור להתפלל שמא לא יצאו מדין ''צואה במקומה במשהו''. או מנטילת ידיים, שנוטלים ידיים וחוששים פן לא נטלו כראוי, וחוזרים פעמים רבות על נטילת ידיים.

וכמו כן לגבי הטרדת מחשבות זרות ומשונות נגד האמונה ושל עבודה זרה, שמציקות להם בפרט בשעת התפילה, ונדחקים היאך שלא לחשוב עליהם בפרט כשמזכיר שם ה' וכדומה, וכיוצא בזה כשמשתוללות במוחם מחשבות כפירה והרהורי שטות ללא שירצו בהם כלל.

וכן יש הסובלים מרגשי נחיתות, שנחשבים בעיני עצמם לכלום, ונכנסים לשיפלות שמביאתם למרה שחורה.

בפרק זה נתייחס לתופעות אלו, מתחילה בכללות, ולאחר מכן בפרטות.


ב. כיצד להתייחס כללית לבעיה זו?

ראשית יש לדעת שתופעה זו לרוב עוברת ואינה אלא זמנית בלבד, יש שסובלים מכך תקופה קצת יותר ארוכה ויש יותר קצרה, בסופו של דבר אדם מתבגר בגילו או בשכלו, ורואה שזו תופעת קטנות וחששנות שנובעת מחוסר בגרות.

ושנית, יש לבאר מתוך ב' הוכחות, שתופעה זו לא נובעת מיצר הטוב ומהקדושה אלא מעצבנות וממתח, ותועיל ידיעה זו הרבה כדי לרצות לצאת מבעיה זו. כי מי שלא ישתכנע שתופעה זו הינה מצד היצר הרע, יטעה לחשוב שהולך בדרך נכונה ולא ירצה לצאת ממנה.

הוכחה ראשונה - ''שאל אביך ויגדך'', הרי מלבד שיש לנו תורה, חייבים אנו להיות כפופים לדעת תורה כדי להבין את התורה, אסור לנו להבין את התורה כרצוננו ולחשוש לְמַה שלא חששו אבותינו, ואם כן, חששות אלו אחר שאין להם מקור בדברי הפוסקים, הרי יש לך להבין שאינם אלא מצד יצר הרע לבלבל ולמרר אותך, ולהמאיס עליך את העבודה.

וכי ראית אצל רבותיך חששנות שאתה חושש לה, ואם לא ראית אצל רבותיך הרי שגם רבותיך לא ראו חששות שכאלו אצל רבותיהם, וכמו כן כאמור לא הוזכרו בפוסקים שום חששות שכאלו, אם כן המוטל עלינו הוא להתבטל ולא להתעקש ולהתמרד להבין את התורה כרצוננו וכפי הבנתנו נגד הבנת ודרך רבותינו.

ואם כן, כמה שבעיה זו נראית חריפה, אפשר לצאת ממנה ב''אמונת חכמים'', וכמו שידוע שרבים הצליחו לצאת ממנה, וכמו שמעיד הגר''י קנייבסקי זצוק''ל במכתביו לאותם הסובלים מבעיות שכאלו:

''ובתנאי שישמע להוראת חכמים, ולא יהיה עקשן להחזיק עצמו חכם מכל אדם, וכו', העיקר שישמע לעצת חכמים ולהוראתם מבלי לפלפל ובלי לבדוק בטעמי הדברים''. ובסוף המכתב כתב, ''איש שמרגיש עצמו שעצביו מתוחים בענייני שמירת התורה, צריך הוא להניח כל הנהגתו על פי הוראת חכם מבלי שיחקור כלל וכלל טעמים של ההוראה, וזה בדוק ומנוסה, שמוכיח שהוא לא ידע כלל הטעמים, אלא כן הלכה פסוקה וכן יעשה, דאם לא כן חס וחלילה יכול ליפול למחלה נוראה ואחר כך ליפול מכל שמירת התורה הקדושה חס וחלילה''.

ובכן בבעיות מסוג זה, נזקק הלקוי בתופעה זו לאמונת חכמים, אכן, בא הוא לבלבולו מתוך האמונה שבו, אולם חסרה לו ''אמונת חכמים'' שהיא חלק בלתי נפרד מחיובי האמונה בעיקרי הדת. וכנאמר בפסוק: ''הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם''. ופירש רש''י: ''וגם בך'' - גם בנביאים הבאים אחריך, וכבר נצטווינו לעשות ככל אשר יורוך, ואפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ושמאל שהוא ימין, הווי שומע ומאמין לו.

אם כן בכגון דא, לך נראה שזה ''ימין'' להקפיד על קינוח, נטילת ידיים, הנחת תפילין, קריאת התיבות פעמים רבות וכדומה.

וכשהינך שואל רב ואומר לך שזו טעות, הגם כי הינך חושב שהוא אומר לך על הימין שלך שהיא שמאל, חייב אתה לשמוע לו.

העולה לנו מכאן, שראשית הדרך להיפטר מסוג יצר ערמומי שכזה היא קודם כל להשתכנע שזה יצר הרע, הבא לנצל את חולשת העצבים ומתחיו של האדם - כביכול לכיוון הקדושה, כי אם לא יהא הדבר ברור בוודאות גמורה שזה מצד היצר הרע, ויהא אפילו ספק שמא זה בא מצד הקדושה ויצר הטוב - קשה שיהיה לסובל מיצר זה למצוא תקנה לעצמו.

ומלבד ההוכחה שהבאנו למעלה, שמאחר ואין זה דעת תורה לחשוש לכך הרי שזה מצד היצר הרע, ישנה הוכחה נוספת פשוטה שתופעת ''כפייתיות'' זו הינה מצד היצר הרע.

שהרי, התורה ומצוותיה המה דרכי נועם, וכנאמר: ''דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'', אם כן מצוות התורה צריכות להיעשות בדרכי נועם, בדרכים המנעימים את מעשה המצוות על עושיהם בהרגשת נועם ורגיעות בקיומם, וכן כל נתיבותיה שלום, היינו שלווה ושלום, ולא מצב של מלחמה פנימית וסערה המשבשת את מקיים המצוות.

אם כן הווי מחשב, חששות וספיקות וחומרות אלו שבלבך, הכופים אותך לחוש להם לקיימם, האם מביאים המה לך שלווה רוגע ונועם, או להיפך? צא וראה! הלוא בכך הינך נכנס לסערת רוח למתח ולעצבנות, וכפי שהזכרנו מכאלה שכתוצאה מכך עזבו את קיום המצוות, אם כן איך יעלה על הדעת שתופעה זו הינה חיובית הנובעת מהקדושה.

והסברא נותנת שקיום המצוות שציוונו הבורא הוא על מנת שנשיג דרכם נעימות גם בעוה''ז, ולא באופן שתיטרף דעת המקיימם בבלבול ועצבנות, ואם כך הרגשתו, הרי שמיד יש לו להתבונן שהיצר מעורב במעשהו.

בפרקים הבאים נתייחס בפרטות לכמה מפרטי הבעיה.


ג. הטרדות במצוות נטילת ידיים

בנטילת ידיים ישנם המפריזים בחומרות לנגב אוזן הכלי לפני כל פעם ששופכים מיד אל יד, מצד שנטמא אוזן הכלי מהמים שביד ימין שנטלה תחילה, עצה פשוטה לזה כתב ה''משנה ברורה'' (סימן קס''ב ס''ק מ''ט): ליטול רביעית בבת אחת על כל יד ויד, ורביעית מים זוהי כמות שממילא בדרך כלל שופכים ברגילות על הידיים, ואז אין צורך לחוש לחומרה זו של ניגוב אוזן הכלי בין נטילת יד ליד.

וראה שם ב''שער הציון'' (אות מא), שלא רק בין כל נטילת יד ויד אין צורך לנגב, אלא גם בנטילה ראשונה שטרם שפך על ידו רביעית מים אין צורך לנגב אוזן הכלי, לפי שאין נטמא כלל המים שבגב הכלי דהוי כמו שנוגע במים שבכלי שלא בשעת נטילה.

כך שנטילת ידיים יכולה להיות בפשטות ללא צורך שום ניגוב לא היד ולא אוזן הכלי בהיותו שופך רביעית מים בבת אחת, וכאמור זו כמות רגילה שבין כה רגילים לשפוך על כל יד.

וכמו כן אין צריך להיזהר להגביה ידיו שמא יחזרו המים שיצאו חוץ לפרק לתוך ידו ויטמאוה, אחר שנטל ברביעית בפעם אחת, ואם כן אין שם מים טמאים כלל, כמבואר בסי' קס''ב סעי' א'.

ובוודאי כשחומרה שאינה צריכה זו מביאה את האדם לבלבול ולתסכול, וגורמת לחטא הגדול של עצבות, עצבנות ומתח, שהרי בדרך כלל בני אדם שסובלים מכך עצביהם קצת חלשים, וכאמור מנצל זאת היצר לתסכלם בדרך המצוה ולכופם על הרע שהוא טוב, אזי אין ספק שבוודאי עדיף במקרה כזה להניח את החומרה והחסידות כדי להיות רגוע ושליו בקיום המצוות לעשותם בשמחה, שהיא עיקר בקיום המצוות, וכנאמר: ''תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה''.


ד. הטרדות בוודאות ביטוי וכוונת המילים בתפילה

בהיותי באחת הישיבות הגדולות, נזדמנו לי תופעות מסוג זה אצל כמה בחורים, שהיו מתעכבים בתפילה ובקריאת שמע זמן רב לוודא שאכן ביטאו את המילים כראוי, וכמו כן לוודא אם כיוונו בהם כראוי, ובעזרת ה' הועלתי להם בכמה עצות.

א. הסברתי להם, ראשית יש להם להשתכנע שאין ''חומרות'' אלו מצד היצר הטוב אלא מצד היצר הרע המנצל את החולשה של האדם, כמבואר באריכות לעיל בקטע אות ב'.

ב. להתעקש שלא לחזור בשום פנים על אותה מילה, ולנסות לעשות כזאת כמה פעמים, וגם אם נדמה לך שלא יצאת ידי חובה.

ג. לחזק את האמת הזו, הצעתי להם ללכת לאנשים גדולים שיסכימו להתחייב להם שלוקחים המה את האחריות על עצמם שבקריאה כזו של קריאת שמע ותפילה בוודאי יצאו בה ידי חובה. ואמנם פעמים ראשונות היה קשה להם אעפ''כ לסמוך על זה, אולם לאחר זמן ראו שינוי לטובה, וכאמור, בצירוף הקבלה שקיבלו עליהם שלא לחזור בשום אופן על אותם מילים, ובאחריות שנטלו עליהם אותם תלמידי חכמים שהם פנו אליהם, לאט לאט הצליחו לצאת מתסכול זה.

ד. ובעצה נוספת השתמשתי, נתתי להם לקרוא לפני קריאת שמע וסדר העמידה שלא בשעת התפילה, וביקשתים לקרוא לפנַי בקול רם מבלי לחזור על שום מילה נוספת פעמיים, וראו במו עיניהם הכיצד יכולים המה לבטא היטב את המילים ובידם לעשות זאת, וכן ביקשתים לכווין בפשטות המילים בלבד במהירות, וראו שביכולתם לעשות זאת, ובכך הוכח להם שאין זה אלא מתיחות ועצבנות שפוקדת אותם בשעת התפילה, והעובדה שכשאינם בשעת התפילה אין להם הפרעה כ''כ בענין זה, אלא פשוט מנצל היצר את חולשתם להמאיס להם את התפילה והמצוות.


ה. הטרדות בענין קינוח

למתייסרים בחוסר ודאות קינוח לאחר עשיית צרכיו, כתב הסטייפלר במכתב שהובא בספר ''עצות והדרכות'' להרי''ם גרינואלד שליט''א, שהכיר אחד שכזה שמתוך לחציו הפסיק להתפלל זמן מה מחששותיו אלו, והביא שם משו''ת הדברי חיים מצאנז (ח''ב סי' ט'), שבזמן התלמוד הסתפקו לקינוח בג' אבנים כמבואר בגמרא ללא מים, ע''כ שמדינא זה מספיק, ולכן הרוצה להחמיר לכל היותר יקנח בנייר כמה פעמים בחמש או שש ניירות ואחר כך ירחץ במים, כמבואר בפוסקים בשם האריז''ל, וינגב אחר כך את הלחות שיש בו משום פצעים. ויותר אין לו מה לחוש שמא נשאר משהו כלל וכלל.

ובמכתבו מצווה הרב לכל השואלים שלא יבדקו יותר מזה, ומעיד הוא שהציל צעירים ששמעו לו, ואחד התעקש ולא שמע לו עד שהגיע למצב שאינו מתפלל כלל רחמנא ליצלן.


ו. הטרדות בהנחת תפילין

כמו כן מובא שם למסופקים במקום הנחת התפילין, האם זה באמצע בדיוק, וכן במקום הקיבורת ומתעכבים על כך הרבה, הביא שם הסטייפלר בשם הפוסקים, שמה שכתוב שיהא באמצע אינו הכוונה באמצע ממש, רק די שהוא בערך באמצע, וכשמשער בלבו בערך שהוא באמצע די בכך, ואפילו יותר מזה הקל שם בשו''ת דברי חיים סי' ו'. ומעיד שם על בחור שסבל מטרדה שכזו, ובמשך זמן קצר לאחר ידיעה זו נתרפא מזה לגמרי.


ז. הטרדות מחשבות מינות

הארכנו בזה לעיל, ובספר ''עצות והדרכות'' מביא ממרן הסטייפלר שאין לטפל בבעיה זו בעצות טבעיות, כיון שאין לבוא בטוען ונטען להטרדת מחשבות אלו כי רק יסתבך יותר כמו שהארכתי לעיל, אלא עדיף לטפל בזה בעצות סגוליות, ומנה שם כגון: שמירת שבת כהלכתו עם לימוד הלכות שבת, וישמור פיו מדברים בטלים בשבת, ורק יעסוק בתורה ובסעודות שבת ובשינה לכבוד שבת. ויעשה הכל לכבוד שבת, ולא בכוונה להינצל מסבל הנפשי שלו כי אז לא יועיל כל כך, אלא יעשה זאת לשם שמים, ויראה פלאים כיצד מסתלקים ממנו כל הספיקות והבלבולים.

וכמו כן מציע שם לומר ''פרשת התמיד'' שחרית ומנחה, דהיא פרשת עולה המכפרת על הרהורי הלב. ועוד מציע שם להתחזק במידת ה''ענווה'', ויעזור לו להיכנע ולהתבטל לדברי התורה וחכמיה, וממילא יפרחו ממנו כל הקושיות והספקות.

ועיקר הכל שיתפלל הרבה להשי''ת שיצילהו ממחשבות רעות, והעיקר שלא יתעצב וידאג מזה כלל, אלא יתייחס לזה כיסורים, וכמו שהארכתי לעיל בזה, שזה גופא התיקון למה שבעבר חשב ברצון מחשבות איסור, אזי כתיקון מתייסר הוא בכך שתוקפים אותו עתה מחשבות מסוג זה בעל כרחו, ובזה שמצטער עתה מכך, זהו תיקונו. לכך העצה שידחוס מחשבות חיוביות מבלי להתייחס לאלו המחשבות, וכאילו זהו אדם זר מבחוץ לוחש לו מחשבות שכאלו וזה אינו הוא עצמו.


ח. הטרדת נדרים ושבועות

עוד מספר ''עצות והדרכות'', לסובל מדחף פנימי לנדור ולהישבע לעשות או שלא לעשות, ויכול הוא להישבע ולנדור אפילו כמה פעמים ביום. ומביא שם תשובתו של הסטייפלר, שבא אליו פעם אחד שסבל מכך, ושלחו לגאון מרן הרב מבריסק זלה''ה, והשיב לו, שלא חלים נדרים ושבועות שכאלו כיון שלא נעשים מתוך דעת מיושבת, וכמובן שלגופו של עניין יש לעשות שאלת רב, אולם באופן כללי אין ממשות בסוג נדרים כאלו שנעשים מתוך לחץ נפשי ומתיחות העצבים.

לסיכום:

''האלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים'', החומרות אשר בודים בני האדם מלבם, המה בכלל החשבונות הרבים שמבקשים אוייבי השמחה והשלווה לחדור לנפש האדם ולבלבלה. הרי נתבונן, עניין ''החזקות'' המובאים רבות בדברי רבותינו ואף בענייני כרת שסומכים על החזקה, אם כן למשל בתפילין יש לסמוך על החזקה שמסתמא כשסידרת את התפילין במקומם הרי הם בחזקת שנשארו כמו כן במקומם. וכן אם קינחת כדרך ההלכה, בחזקת שהמקום נקי, וכן עוד.

אומרים חז''ל: לא ניתנה תורה למלאכי השרת, וכמו כן אמרו: אין הקב''ה בא בטרוניא עם בריותיו, וכאלה מאמרים באים להנחותנו שהתורה דרכיה דרכי נועם ויש לקיימה בדרך נעימה ולא מתוך לחץ ומתח, שאין זה מטרת המצוות חלילה, אלא המטרה להביא לנעימות, לסיפוק ונחת, ורק בזה חפץ ה'.




פרשת שופטים א' - מאמר צה - אלול - מתנת התשובה


א. קטנות אמונה מיוחדת ישנה במיוחד על מצות התשובה

נמצאים אנו בכניסה לחודש אלול, חודש שהוקבע בחסדי ה' לעת רצון ולקירבת ה' - ''אני לדודי ודודי לי'', חודש זה הוקבע כבר מזמן שעלה משה למרום בפעם הג' מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, והיו ימים אלו ימי רצון לאחר שנתפייס הקב''ה מעוון העגל, ונתקבלנו כבעלי תשובה לפני ה', ומני אז מסוגל חודש זה במיוחד לחדש את עוצמתה של התשובה בקרב השבים.

ובפרט שחודש זה הינו סמוך ליום הדין - ראש השנה, כך שעלינו בחודש זה לנצל את העת רצון שבו, ולהתרצות בו לפני ה' בתיקון המידות והתאוות.

ובעצם מה שעלינו לאמץ בחודש זה וכן עד יום הכיפורים, הוא את האפשרות היחידה שיש לנו להינצל שהיא מצות ''התשובה''. כי רק בדרך זו של חזרה בתשובה נוכל להציל עצמנו מיום הדין, כי בכח התשובה למחוק את העבר ולהתחיל בחשבון חדש.

במצות התשובה ישנם מדריגות זו למעלה מזו, והדבר תלוי בגודל החרטה והקבלה, יש מי שמתחרט על חטאו כמו אחד שמתחרט על איבוד סכום קטן מממונו מהעדר וחידלון שמירתו כראוי, ויש המתחרט על חטאו כמי שמתחרט על איבוד סכום גדול יותר, כל אחד כפי גודל העמקתו בהפסד שנפסד בחטאו, כן יגדלו אצלו יגונו ואנחתו כמובא ברבנו יונה בספר שערי תשובה. אולם התשובה מתחלת אף מדריגה נמוכה שאינה דורשת מחיר יקר, שכן הרואה ברמב''ם הלכות תשובה פ''א ה''א שעיקרי התשובה המה: חרטה, וידוי, ועזיבת החטא ותו לא, והמקיימם - אפילו עשה תשובה ביומו האחרון - אין מזכירין לו מעוונותיו כלום, כנזכר ברמב''ם שם.

אכן למי שהורגל בחטא ימים ושנים, בודאי שעזיבת החטא בפועל לגמרי קשה עליו, אולם אפשרות התשובה הינה בהישג יד גם לאחד שכזה שהורגל בעבירה, והוא לעשות תשובה כל פעם מחדש, ולא להמנע עתה מהתשובה מחוסר ההבטחה שלא ישוב לחטא זה לעולם, וגם אם בכך התשובה לא תהא גמורה באופן ''עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לחטא הזה עוד'', שזו תשובה גמורה במעלה העליונה, מכל מקום תהא זו תשובה ברמה נמוכה יותר, וזאת יש באפשרות כל אחד לעשות, וכפי שכך חילק הרמב''ם שם במדריגות התשובה.

וכן מובא בהמבי''ט בספרו ''בית אלקים'' (שער התשובה פי''ב), דמצות התשובה אינה כשאר מצוות, וכגון בציצית לא יועיל לשים ג' ציציות במקום ד', וכן ג' פרשיות בתפילין במקום ד', אולם במצות התשובה תועיל חרטה גם כשעדיין אינו יכול לעזוב החטא, וכן עזיבת החטא גם כשאין בלבו חרטה גמורה מהעבר. ועיין שם שהביא ראיות לכך.

ומשום מה רואים אנו שאיננו מנצלים את מצות התשובה כדבעי, לא מבעיא בשאר ימות השנה, ואף שמצות התשובה זמנה כל השנה, אלא אף בימי אלול אין אנו שמים דגש על מצות ''התשובה'', ואף שמרבים אנו בתורה ומצוות בחודש זה, מכל מקום שוכחים אנו לשים דגש בקיום מצות ''התשובה'', שהיא מצות עשה כשלעצמה כמבואר ברמב''ם (שם), ורבים לא נותנים את הלב לקיום מצוה זו דייקא בחרטה ווידוי וקבלה על העתיד, ומסתפקים בריבוי מצוות ומעשים טובים.

המושג של ''תשובה'' לא נתפס אצלנו כל כך, ובפרט היום שנתרבו ''בעלי תשובה'', נדמה כאילו ומצות התשובה שייכת לאנשים אלו בלבד, ואינה שייכת אצל שומרי תורה ומצוות או אצל כאלו שכבר חזרו בתשובה מזה זמן רב.

והנראה לומר הוא, שישנה קטנות אמונה במיוחד על מצות התשובה. ונביא כמה ראיות לכך.


ב. ראיה ראשונה - מדברי תורה

נאמר בפרשת ניצבים (ל, יא-יד): ''כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא לא בשמים היא לאמור מי יעלה לנו השמימה... ולא מעבר לים היא לאמור מי יעבור לנו אל עבר הים... כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשתו''.

''כי המצווה הזאת'' - איזו מצוה? על איזו מצוה מתכוונת התורה לזרזנו שאינה לא בשמים ולא מעבר לים אלא קרובה היא אלינו עד הפה והלב?

''הרמב''ן'' ''הספורנו'' וכמו כן ''בעל הטורים'', מבארים פסוק זה על מצות התשובה, וסמכו דבריהם על הנאמר בסמוך בפסוק הקודם: ''כי תשוב אל ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך''.

וכאן יש להבין, מדוע דווקא על מצות התשובה הוצרכה התורה להבהיר ולשכנע שאינה בשמים ואינה מעבר לים אלא הינה קרובה אלינו בפינו ובלבבנו?

משמע מכאן שראתה חכמתו יתברך כי בני האדם יהיו קטני אמונה במתנת התשובה מאיזו סיבה, ודווקא למצות התשובה יתייחסו בחוסר אמונה כמצוה שהיא בשמים או מעבר לים ואינה אקטואלית כל כך, כי אם התורה מדגישה שמצות התשובה אינה בשמים וכו' משמע שהיה מקום אכן לבני אדם לומר שכן היא בשמים או מעבר לים, והדבר טעון בירור, מדוע דוקא במצות התשובה היה מקום לטעות בכך?

ונראה עוד ראיות נוספות מן המקרא ומן הסברא, שחשש הקב''ה לקטנות אמונה במיוחד על מצות התשובה.


ג. ראיה שניה - מדברי הנביאים

ביחזקאל (לג, יא) נאמר: ''חי אני נאם ה' אלקים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה'', והוא פלא! לשם מה הוצרך הקב''ה להישבע שהינו חפץ בתשובה, וכי לא היה די לו לומר לנו זאת ביד נביאיו מבלי להישבע על כך? אלא כאמור צורך גדול ראה הקב''ה - עד כדי שבועה - כדי לשכנע את בניו כי חפץ הוא בתשובה, ולא הסתפק בהודעה גרידא. וכמבואר שם חששם של ישראל: ''כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה'', שלכך הוצרך הקב''ה להישבע להם שאכן יש תקנה לחטאותיהם, והשאלה כנ''ל מדוע דוקא במצוה זו של התשובה יהא קושי לעם ישראל מלהאמין באמיתותה.

ראיה נוספת הממחישה לנו את הצורך של הבורא בשכנוע תועלת התשובה:


ד. ראיה שלישית - מדברי התלמוד

(בעבודה זרה ד' ע''ב): אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי:

לא דוד היה ראוי לאותו מעשה - חטא בת שבע, ולא ישראל היו ראויים לאותו מעשה - העגל, אלא להורות תשובה, ופירש''י שם: גיבורים ושליטים ביצרם היו, ולא היה ראוי שישלוט יצרם עליהם, אלא גזירת מלך היתה לשלוט יצרם עליהם כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שאם יאמר החוטא: לא אשוב שלא יקבלני, אומרים לו: ראה ולמד ממעשה דדוד וממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה.

ובגמ' שם עושה צריכותא מדוע הוצרך הקב''ה ללמד תוקפה של תשובה גם אצל יחיד כדוד המלך ע''ה וגם אצל ציבור במעשה העגל.

והרי גמרא זאת מבהילה כל רעיון, רשב''י אומר ומגלה לנו טעם חטא דוד המלך בבת שבע, והוא מבלי להצטרך לומר שכל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, אלא יש ללמוד כפשוטו שאכן חטא דוד בבת שבע, וכפשט דברי נתן הנביא בתוכחתו אליו במשל כבשת הרש, וכמו כן את חטאם של ישראל בעגל יש להסבירו לדעת רשב''י כפשוטו שחטאו ממש ישראל בע''ז, ואם תאמר היאך נכשל מלכנו משיחנו בחטא חמור כזה? וכן דור המדבר - דור מקבלי התורה דור דעה ששמעו דברות ה': אנכי, ולא יהיה לך אלהים אחרים, ולמחר עשו עגל? אלא באמת שליטים ביצרם היו, אלא שגזר עליהם א-ל עליון לחטוא - השליט את יצרם עליהם - ואם כן אין לימוד זכות עליהם יותר גדול מזה.

נתבונן, לקח הקב''ה את האישיות החשובה ביותר בעם ישראל והוא משיחנו משיח ה', ''נשבע ה' לדוד אמת'' וכו' שהוא יהיה משיחו לנצח, והכשילו בחטא החמור ביותר שבגילוי עריות, והוא אשת איש, וכמו כן לקח הקב''ה את הדור המעולה שבדורות שלא היה כמותו ולא יהיה כמותו עד שיבוא מלך המשיח כמובא בזוהר על דור זה, והכשילם בחטא החמור ביותר - ע''ז, וכל זה למה? כדי שיהא לנו אימון בו ית' שהוא מקבל בתשובה.

לא הסתפק הקב''ה לא במאמרו בתורה כנ''ל ''כי המצוה הזאת לא בשמים'' וכו', וכמו כן לא הסתפק בשבועה שנשבע לנו כמובא ביחזקאל, אלא אף עשה מעשה נורא להכשיל את משיחו משיח ה' בג''ע, ואת הדור של משה רבנו בחטא ע''ז, על מנת שנרכוש אימון בו שהינו מקבל בתשובה.

ופליאה היא, מה כל החרדה הזאת שחרדה חוכמתו ית' כביכול עד שהוצרך להבהיר לנו ולחזק את אמונתנו כל כך בדבר ה' שכן נאמן הוא לקיים דברו בקבלת התשובה, ולעשות כל הנאמר למען נאמין לו שמועילה תשובה שהיא מצוה ככל המצוות.


ה. הטעם לחששת חכמתו יתברך מקטנות אמונה במצות התשובה

ונראה לבאר הטעם לחששו של הבורא על קטנות אמונה מצידנו - במיוחד על מצות התשובה, היות בעצם התשובה אינה מצד ההיגיון, שהרי נתאר לעצמנו, אדם שחטא ועבר עבירת חוק במדינתו, וכשהובא אל השופט והודה באשמתו, מבקש הוא על נפשו לאמור: מודה אני באשמתי ועם כל זה מבקש הנני לפוטרני מן העונש, ומדוע? היות ומבטיח הנני שלא אשוב פעם נוספת על עבירתי. תשובה שכזו תתקבל?! בוודאי שלא.

ואילו לגבי מצות התשובה, נראה את המובא בגמרא (ירושלמי מכות ב, ו, ז):

שאלו לחכמה: מה משפט החוטא? וענתה: ''חטאים תרדוף רעה'', [הרי שהחכמה קובעת מיתה לחוטא]. ועוד שם: שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן: ''הנפש החוטאת היא תמות'', שאלו להקב''ה: חוטא מהו עונשו? אמר להן: ''יעשה תשובה ויתכפר לו'', והיינו דכתיב: ''על כן יורה חטאים בדרך'' - יורה לחטאים דרך לעשות תשובה.

וכי איפה שמענו ששופט פטר אדם מעונש בשביל ההבטחה שעוד פעם לא ישוב לכסלו, ואילו אצל הקב''ה תופסת ומועילה הבטחה שכזו למחול ולהעביר פשע ולכלה חטאת.

והוא המובא ברבנו יונה בתחילת ספר ''שערי תשובה'': ''מן הטובות אשר היטיב ה' עם ברואיו שהמציא להם מנוס לנוס מפח פשעיהם''. הרי שהגדיר את התשובה בגדר ''טובה וחסד'', וברור הוא שבמושגים שלנו למחול למבטיח שלא ישוב לחטאו זהו נקרא ''וויתור'', והרי גבי הקב''ה ליכא וויתור, שהרי אמרו חז''ל (בב''ק נ, א): כל האומר הקב''ה וותרן וכו' ח''ו, א''כ הוי אומר שהקב''ה ברוב חסדו רואה את השב - בתשובתו בלבד - כאחד שריצה את עונשו בפועל וכאילו בא על עונשו ופרע חובו בפועל ממש, מה שלא שייך כלל אצל משפט בשר ודם להמלט מבלי לרצות את העונש בפועל, דאחרת יחשב זה לוויתור ממש.


ו. התשובה מתקבלת אצל ה' כהתנדבות ולא כפריעת חוב

והוא המובא במבי''ט בספרו ''בית אלקים'' פרק א' על פסוק (הושע יד, ה): ''ארפא משובתם אוהבם נדבה'', דהיינו, הקב''ה לא די שמרפא את משובבות השובבים השבים אליו, אלא גם אוהבם כמי שבא לנדוב, והרי אינו דומה קבלת פני הבא לפרוע חובו כמי שבא לנדב, שזה האחרון מתקבל בחגיגיות ובסבר פנים יפות כראוי לנדבן, וכך מקבל הקב''ה את החוטא, ואף שהחוטא פחות הוא מפורע חוב, שהרי בתשובה אין האדם פורע בפועל אלא מביע חרטה ותו לא, הרי שהאדם בא בתשובה בלבד - שבכך אינו אף כפורע חוב - ונחשב לו כאילו התנדב נדבה! הרי בודאי שאין זה הגיוני לשכלם של בני אדם, אם כן זהו חוק בהנהגה, והוא פלא, דאמנם מצינו חוקים במצוות ה' כשעטנז בשר וחלב וכדומה, אכן אלו חוקים במצוותיו ית', אולם הנהגתו עם בריותיו היא שכלית, והיא הנהגתו המפורסמת הנהגת ''מידה כנגד מידה'', וכמו שאמרו חז''ל (דברים רבה פ' ראה): אמר רבי אלעזר: מיום שאמר הקב''ה ''ובחרת בחיים'' - ''מפי עליון לא תצא הרעות והטוב'' (איכה ג, לח,), אלא מאליה הרעה באה על עושי הרעה, והטובה על עושי הטובה, הרי שמיום שניתנה תורה הנהגת ''מידה כנגד מידה'' היא ההנהגה החותכת את הרע ואת הטוב, העושה טוב מקבל טוב והעושה רע מקבל להיפך. והנה בהבעת חרטה ווידוי מסלק אדם מעליו את דין מידה כנגד מידה ונפטר מהעונש, א''כ בהכרח שהתשובה היא אינה הנהגה שכלית אלא חסד גמור של הקב''ה, וכרגיל, לבני אדם קשה לסבול דבר שאינו שכלי ובפרט כשהוא בהנהגה, דמילא מצוה חוקית עוד מקבלים בני אדם, אולם ''הנהגה'' חוקית קשה מאד לבני אדם לקבל.


ז. מדוע הוצרכה התשובה להברא קודם שנברא העולם

ואפשר שלכך אמרו חז''ל (פסחים נ''ד): תשובה נבראת קודם שנברא העולם. ולכאורה למה הוצרך לברוא את התשובה קודם שנברא העולם? אלא הטעם הוא, היות שהקב''ה ברא את עולמו בהנהגת ''מידה כנגד מידה,'' והיינו אדם שעשה רע יקבל רע, ומבלי זה לא יכון תפקוד העולם, שהרי הקב''ה מלך אוהב צדקה ומשפט, וכנאמר: ''אני ה' אהב משפט''. אם כן הרי שלאחר שברא הקב''ה את עולמו חקק חוקים לקיום העולם, ואחד מהם הוא כאמור מידה כנגד מידה, וא''כ לפי''ז התשובה הינה עקיפת החוק, שהרי החוק מחייב שירצה החוטא את עונשו, ומבלי ריצוי העונש לא נתקן החטא, והנה באה מצות התשובה שמשמעותה בקשת חנינה מעונש מידה כנגד מידה, ובסך הכול מכוח ''הבטחה'' - הבטחת עזיבת החטא גרידא.

לכן הוצרך הקב''ה לברוא את התשובה קודם בריאת העולם, שאז טרם הוחקו חוקי הבריאה, וכל חוקי הבריאה כפופים לתנאי קודם שנברא העולם שהוא תנאי התשובה שרק עם התשובה ייברא העולם, ואלמלי היה בורא הקב''ה את התשובה קודם בריאת העולם - נבצר היה מלברואה אחר כך שהרי יש בה משום עקיפת החוק. וממילא כל תוקף חוקי הבריאה לאחר שנבראה הוא אך ורק למי שלא עשה תשובה.


ח. עוצמת כוחה של התשובה הגורם לאי סבילת הדעת להשתכנע בכח התשובה

אולם כל הנ''ל עדיין לא מספיק להיות בנותן טעם מדוע הוצרכה חכמתו יתברך לשכנענו כ''כ על התשובה, דאמנם אין זה ענין שכלי, אבל הרי זה ''חוק'' שהוא לטובתנו ולנוחיותנו, ולמה א''כ שלא נקפוץ על חוק זה ונאמין בו אחר שבחוק זה אנו מבושרים על פרעון חוב עוונותינו? אלא אמנם מאמינים אנו במצות התשובה, אולם יש כאן פיתוי גדול המונענו מלהאמין בעוצמתה האמיתית של מתנה טובה זו, וכאשר נבאר.

כתב הרמב''ם בהלכות תשובה פ''ז ה''ד:

''ואל ידמה הבעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם''.

ועוד שם:

''גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה וכו' התשובה מקרבת את הרחוקים: אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד וכו', אמש היה זה מובדל מה' אלקי ישראל, צועק ואינו נענה, ועושה מצוות וטורפין אותן בפניו וכו', והיום הוא מודבק בשכינה וכו', צועק ונענה מיד, ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ושמחה''.

נתבונן בדברי הרמב''ם הנ''ל, היאך אדם שאמש היה שנאוי משוקץ ותועבה, והנה בין יום נהפך לאהוב קרוב ונחמד וידיד, וכי מה הספיק אותו חוטא לתקן מאמש להיום, ואפילו זמן לתענית לא היה לו, לא יום כיפור ולא יסורים עברו עליו, ואם כן היאך נהפך מצבו של זה תוך זמן כל כך קצר משנאוי ומשוקץ לאהוב וקרוב.

אלא הוא הדבר שנאמר בתורה, שהתשובה לא בשמים ולא מעבר לים, אלא בפיך ובלבבך לעשותו, הבעת חרטה על העבר וקבלה אמיתית על העתיד הופכת את מציאות האדם לגמרי.

וכמו כן איתא בגמרא בקידושין (מט ע''ב): המקדש את האשה על מנת שהוא צדיק גמור, אף שהוא רשע גמור - מקודשת, מספק שמא הרהר תשובה בלבו, כלומר שאנו מסופקים שמא הרהר תשובה, משמע שאילו ברור לנו שהרהר תשובה - הרי שהיא בודאי מקודשת גמורה, כי בודאי נהפך לצדיק גמור.

לבני אדם קשה מאד לסבול להבין ולהאמין בהנהגה שכזו, שהרי בין בני אדם - אדם שהיה משוקץ ומתועב לחבירו, וכי יכול להפוך מצב זה בין רגע להיות אהוב וקרוב נחמד וידיד לחבירו?! בודאי לא, לפחות צריך שיקח זמן מה עד שתשתכח הצרה שעשה עמו, ואחר פיוס ומתנות כולי האי ואולי יחזור המצב לאיזושהי אהבה מינימלית. והנה נניח ונמצא אדם חכם גדול שהצליח להפוך ב' אנשים משונאים לאוהבים, מה יקרה לוּ למחר שוב תתעורר שנאה ביניהם, הלא בודאי יקשה עליו מאד להחזירם לשלום, וכל שכן שיקשה עליו להביאם למצב של קרובים וידידים, וברור שככל שיתרבו הסכסוכים ביניהם כן יותר יקשה - ואפילו יהא בלתי אפשרי - לעשות אפילו שלום קל ביניהם.

והנה אצל הקב''ה, בין רגע נהפך האדם משנאוי לאהוב.

ודבר זה יתכן כמה פעמים ביום, כגון אדם שחטא בביטול תורה שהינו שנאוי - כי דבר ה' בזה, ביטול תורה כנגד ע''ז ש''ד ג''ע, אם כן מסתמא שנאוי הוא, והנה שב בתשובה, התחרט, עשה ווידוי, וחזר ללימודו, נהפך לאהוב, ואם שוב פעם נכשל באותו יום באותו עוון של ביטול תורה, הרי ששוב נעשה שנאוי, וכששב נהפך לאהוב, ויתכן הדבר כך כמה פעמים ביום.

וכמו כן אדם הלך ברחוב והסתכל במראות אסורות, שבזה נחשב הוא לשנאוי, מיד התחרט והפך לאהוב, וכן כמה פעמים ביום, ורק שתהא חרטתו באמת. זו סגולתה ועוצמתה של מתנת התשובה, זהו ''פטנט'' של הקב''ה שהוא המציא את התשובה, נגד החכמה ונגד הנבואה.

וזו חובתנו להאמין ולהתחזק כל פעם מחדש, ולא להחלש בדעתנו, כי זו כוחה וסגולתה של מתנה זו הנקראת תשובה, ומחובתנו להאמין בכחה ואף שאין בה הגיון ושכל, וכמו שהארכנו עוד בזה לקמן (פרשת כי תצא - מאמר צז).

מאד קל לנו לראות את ה''שנאוי משוקץ'' בשעת החטא, אולם כמה קשה לנו לראות את ה''קרוב ונחמד וידיד'' מיד לאחר התשובה שנעשית בין רגע ממש - בפיך ובלבבך.

סיפר המשגיח דליקווד רבי נתן מאיר וואכטפויגל זצ''ל, בשיחתו קודם יום הכיפורים, שהרב מפונוביז' זצ''ל שאל את מרן החפץ חיים קודם שנסע לאפריקה, מה אפשר למסור ליהודים שם בשמו של הח''ח? אמר לו הח''ח: תגיד להם שזה קל לעשות תשובה, עושים חרטה וקבלה! אלא שהיצר מפתה את האדם שקשה לעשות תשובה. (ויעויין בספר ''לקט רשימות'' בענייני אלול וימים נוראים שהאריך שם עוד בענין זה, מובא בספר ''מאיר עיני ישראל'' ח''ד עמ' 393). ועוד שם בשם רבי שלום שכנא זאהן שליט''א שהיה אומר בשם הח''ח: ''תשובה - איננה דוב'', [תשובה - איז ניט קיין בער] ואין לפחד ממנה! חרטה על העבר וקבלה על העתיד אלו הם עיקרי התשובה לעיכובא, וכמבואר ברבנו יונה ב''שערי תשובה''.

ואין להקשות ממה שמצינו גבי משה רבנו, דלאחר שסרחו ישראל שלוש פעמים וביקש עליהם רחמים, רפו ידיו מלבקש עליהם רחמים בפעם הרביעית שהיה חטא קרח, ולכאורה מדוע, והלא מתנת התשובה סגולתה ועוצמתה להביא לקרוב וידיד אפילו מאה פעמים?

אלא היינו דוקא כשהשב עצמו שב ומתחרט ומתחנן על נפשו, אולם כאן משה הוא שבקש רחמים עליהם, וכיון שלא באה התשובה מהם עצמם, רפו ידיו, וכמשל שמביא שם רש''י, משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס אהובו של המלך את המלך על סרחון בנו, פעם שתים ושלש, וכשסרח פעם רביעית נתרשלו ידי האוהב, אמר: עד מתי אטריח על המלך שמא לא יקבל עוד ממני. ע''כ.

והיינו כמבואר, רפו ידיו של משה להיותו שלוחן של ישראל לפייס להקב''ה על עוונם, אולם כשהחוטא עצמו שב מכל לבו, בודאי תקובל תשובתו ואפילו עד מאה פעמים.

ויש כאן לראות עד כמה עוצמת התשובה, אם החוטא שב מעצמו, מתקבלת תשובתו אפילו מאה פעמים באיזו מדריגה שהוא, ואם אינו שב מעצמו, גם אם יבוא משה רבנו לבקש סליחה עבורו לא יועיל.


ט. ההשלכות השליליות המתהוות מקטנות אמונה בעוצמת התשובה

כאמור קושי האמונה בעוצמת התשובה הוא בעוכרנו, וקשה עלינו האמונה בעוצמת התשובה ובמהפכתה את מצב האדם, מסיבת כל קשיי האמונה שאנו מסובכים בהם, והטעם, דכשם שאחיזת עינינו מוטעית ממקריות העולם, והיא המטשטשת לנו את ראיית ''אין עוד מלבדו'', אחר שרואים אנו עולם מסובב מקרים וטבע, כן מסיבה זו קשה עלינו האמונה בעוצמת התשובה שיש בכחה להפוך משנאוי לאהוב, היות ובייחסי אנוש בינינו לא נמצא כדוגמא לזה שבפיוס בלבד נהפך אדם משונא לאוהב, אולם כמו שחובתנו להאמין ב''אין עוד מלבדו'', ולשקר ולהכחיש את אחיזת העיניים שלנו המוטעית והמשוחדת ממקרי העולם, כן מחובתנו להאמין באמונת התשובה ולחזקה בקרבנו, שהרי אמונה זו הינה סעיף מסעיפי ''אין עוד מלבדו'', שזהו יכולתו הבלעדית לחונן ולמחול להשבים אליו, ורק אמונה זו היא שתתן בנו את התקווה להתחדשות כל פעם מחדש, כי אם לא תהא אמונה זו ברורה אצלנו, ניתפס לחלישות הדעת ולמסקנת פשרות עם הרע שבנו.

ונתבונן כמה שולטת עלינו קטנות אמונה בתכלית מצות התשובה.

אדם מקבל עליו קבלה כל שהיא שמירת העיניים, שמירת הלשון, התגברות על הכעס וכדומה, מצליח להתגבר שבוע ולאחר מכן מועד מקבלתו ונכשל, עוד מצליח הוא לקום מנפילתו, וקם בשנית, הלא כאשר בשלישית ימעד - לגיבור ייחשב אם יצליח הוא להתגבר על חלישות דעתו מהנפילה להתחיל מחדש, אולם וכאשר יתמידו מעידותיו, הרי שיגיע למסקנא שעליו לרדת משאיפותיו ומהרמה שדרש מעצמו, שהרי לא עמד בקבלתו, ואם כן הרי שקשה היא מנשוא אצלו, וכך יורד הוא בשאיפותיו מדריגה למטה ממדריגה.

או הבטל מתורה בתחילת ה''סדר'', נחלשת דעתו ותש כוחו להמשיך את יתר הזמן במרץ של לימוד, ובודאי שאינו יכול ללמוד במרץ כמו אילו היה מתחיל את לימודו בתחילת הסדר. וכן בתפילה כאשר לא כיוון בחצי תפילתו, אינו מסוגל להמשיך להתפלל כאילו ועתה מתחיל להתפלל בכוונה, וכתוצאה מכך מציע הוא לעצמו את המסוכן ביותר - לדחות את לימודו למחר או לזמן אחר, והסיבה היא מכיון שקשה לו להאמין בכחה של התשובה שבעצם ברגע אחד מחזירתו למעמדו הקודם ממש.

קשה לנו מאד לצייר לעצמנו היאך לאחר שבשעת החטא היינו שנואים, שהנה ובין רגע נהפכנו לאהובים ומקובלים מעשינו ברצון לה'. לו היתה אמונה זו ברורה לנו, היינו משתמשים בחסד של התשובה, מתחרטים כראוי, ומאמינים שבכך כאילו והתחלנו עם התחלה טובה.

וכן מובא בספר ''חומת אנך'' להחיד''א (פרשת אמור), בשם הר''ר חיון ז''ל, שנסתפק במי שחטא ונתחרט ושב בתשובה ועשה תיקון הראוי לעוונו, ואחר כך חזר לחטאו שוב, האם נאמר דבזה אגלאי מילתא שתשובתו לא היתה כראוי ונצרך הוא לתקן גם את פגמו הראשון להיותו חוזר לסורו, או לא. והכריע דזה תלוי בחוטא, אם כששב בתשובה היתה בלבו החלטה טובה לתקן חטאו, אלא שנכשל שוב בחטא, בודאי שלא אמרינן חוזר ונעור, ואין נצרך שיתקן רק את חטאו השני, והראשון כיון שנתכפר נתכפר, ורק אם תוהה על תשובתו הראשונה אז חוזר ונעור, הא בלא''ה לא. וכן אותה תשובה מובאת בספר ''בית אלקים'' להמבי''ט בפרק ו' . הרי לנו לראות, שבכל פעם מתחדש האדם מחדש לפני בוראו כאהוב ונחמד וידיד המקובל בסבר פנים יפות אצל בוראו, וכן הוא בכל פעם מחדש, על ידי התשובה הופך את מציאותו כלפי בוראו משנאוי לאהוב.

לו היתה אמונת עוצמת התשובה ברורה לנו, הרי שמעולם לא היינו נשברים ויורדים משאיפותינו, שהרי למה הדבר דומה? לאדם התופר בגד ובמהלך התפירה נקרע לו חוט התפירה, ובכן מחליט הוא אחר שנקרע לו חוט התפירה להשליך את כל הבגד לאשפה, והלא הבר דעת מבין, שכשנקרע חוט קושרים אותו וממשיכים לתפור, התשובה מאחה קרעים, לו היתה אמונתנו פשוטה וברורה שבתשובה אפשר לאחות קרעים תיכף ומיד, הרי שלא היינו נשברים מקטיעת הרצף בעבודה, שהרי הרצף מצד עצמו מהווה תמריץ להמשכיות, ובפרט בימינו שאנו חלושי וכהי החושים, ואהבת ה' ועריגה וכיסופים לא מצויים אצלנו כראוי, הרי שכל האחיזה שלנו בעבודת ה' היא מכח הרצף וההרגל שהורגלנו לעובדו. הקוטע את הרצף שהוא בעצם הגורם לשבור לנו את חשק ההמשכיות - המה המעידות הקוטעות את הרצף. לו היה ברור לנו שאת קטיעות וקרעים אלו אפשר לאחות מיד בהבעת חרטה על העבר וקבלה על העתיד, לא היינו נשברים, אלא שבעינינו קשה להאמין שכל כך מהר אפשר לאחות קרעים, הרגשתנו לאחר הקרע היא שאבדנו את התקווה להתרצות ולהתפייס שוב עם הבורא, ולחזור בין רגע למצב שכאילו ולא נקטע הרצף מעולם, וזאת בעצם פועלת התשובה, ומחולשת אמונתנו בזה משהים אנו את התשובה ל''הזדמנות'' אחרת שמי יודע אם נזכה לה אי פעם.


י. ראיה מוחצת שחולשת הדעת אצל עובד ה' אינה מעצם החטא אלא מקטנות אמונה בתיקון החטא

ונראה כי ברור הדבר שמעידותינו אינן מכובד התאווה אלא מחוסר אמונת התשובה. וראיה מוחצת ישנה לכך שהתפשרות האדם מקבלותיו אינה מסיבת חוזק התאווה אלא מיאוש, שהרי אדם שמעד ונכשל בתאוותו, הרי שבא בזה על סיפוקו, ונרגע רגיעת חום הדם מתאוותו לאחר שכבר עשה תאוותו, ומצד התאווה העתידה אינו מתפתה שהרי אינה כעת מול עיניו ואין חום יצרו עתה על התאווה שיתאווהו יצרו לעתיד, א''כ למה האדם לא חוזר לעצמו והלא אין מה שיפתהו יותר, שהרי מהתאווה שעברה - נרגע, ומהעתידה אינו מתאווה לה כרגע, אלא ודאי כל שבירתו היא מחמת שנחלשה דעתו ונתייאש לשוב לעצמו ונשבר הוא בלבו, ונחשב לעצמו כדחוי ומאוס שאין להקב''ה חפץ בו, ולו היתה אמונת התשובה חזקה בלבו הרי שמחמת שאין התאווה עתה לנגד עיניו בנקל היה חוזר לעצמו מיד, ומאמין שהינו אהוב ונחמד בדיוק כמו קודם הנפילה, ובכח זה היה ממשיך.


יא. השב הינו צדיק גמור מיד, ואין צריך להמתין ליום כיפור וליסורים

ואין קושיא מהא דמובא בגמרא (יומא פז, א), דיש עבירות שתשובה תולה ויוה''כ מכפר, או מחייבי כריתות דיוה''כ תולה ויסורים ממרקים, ואם כן היאך העושה תשובה נהפך לאהוב וידיד הלא טרם השלים התשובה ביוה''כ ויסורים? דאין זה מעכב מלהחשב צדיק גמור מיד, כיון שהחוטא מצידו עשה המוטל עליו בכך ששב והתחרט וקבל על להבא, וכל מה שנצרך יוה''כ או יסורים זו כבר פעולה מצד הקב''ה כלפי החוטא למרקו לגמרי, אולם מצד החוטא כלפי הקב''ה, סיים את תשובתו בחרטה וקבלה. והראיה כאמור שנחשב לצדיק גמור מיד, וקידושיו - באומר על מנת שאני צדיק גמור - קידושין. וכן הוא כמבואר בלשון הרמב''ם: ''אמש היה שנאוי והיום אהוב וקרוב נחמד וידיד'', ואף שלא עבר כיפור ויסורים על אותו חוטא. למה הדבר דומה? לנשפט אצל השופט על גניבה ודינו היה שיבואו לעכל את תשמישיו לטובת הניזק, הרי שהוא מצידו גמר את משפטו, הלאה זו עבודת השופט לשלוח ולעכל את מטלטליו. כן הוא האדם ששב התחרט וקיבל עליו להבא לעזוב חטאיו, מצידו עשה הוא הכל, כיפור ויסורים אלו פעולות שיעשם הקב''ה לטהרו מעוונו. או יתכן גם שלא יבואו עליו, ע''י שיעסוק בתורה ובגמילות חסדים, ובכך ינצל מהיסורים כפי שיראה למשפטו של ה'. אולם החוטא מצידו גמר פעולתו.


יב. מעשה שנבע מחוסר אמונת התשובה

וכדי להמחיש יותר את קטנות אמונתנו בעוצמת כוח התשובה, אביא מעשה אמיתי. נזדמן לי פעם לדבר עם חוזר בתשובה שבור ומיואש, ושאלתיהו: הכיצד התחילה אצלו סיבת היאוש? וענה לי: שהלך הוא בדרך התשובה בהצלחה, אולם באחד הימים התעצל מאוד ולא קם לתפילה בבוקר, ועבר זמן קריאת שמע ותפילה, ואת הנחת התפילין דחה באותו יום משעה לשעה עד ששכח ולא הניח תפילין באותו יום, וכשנזכר בערב שאותו יום לא הניח תפילין, נשבר לגמרי, ובעקבות משבר זה עוד כמה שבועות אחר כך לא הניח תפילין ממשברו ויאושו. אכן זהו מקרה קיצוני, אולם העיקרון שבמעשה הוא, לראות היאך חוסר אמונה בעוצמת התשובה מביאה ליאוש ושברון.

ותופעה כזו כאמור מצויה הרבה, לא רק אצל השבים בתשובה, אלא כמו כן אצל בני התורה המועדים במהלך גדרים וקבלות שקיבלו על עצמם, ומסיקים מסקנא לרדת בשאיפותיהם ולהתפשר עם השטן, בחושבם שבכך שירדו מהרמה לה שאפו, יסתדרו עם יצרם ויחיו עמו בשלום ללא מלחמה, ושכחו שאותו שטן אינו בר פשרה, אלא ברצונו להאביד את האדם לגמרי ורק ניגש הוא בדרך פשרה, אולם לא זו כוונתו אלא כפשוטו של מקרא: ''צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו'', להמיתו ורק להמיתו, להמיתו לגמרי ולא לחצאין ולשליש.

אבל לו חכמו ישכילו זאת לדברי הגמרא (יומא פו ע''א): אמר רבי מתיא בן חרש לרבי אלעזר בן עזריה: שמעת חילוקי כפרה? אמר לו: עבר אדם על מצוות עשה - לא זז משם עד שמוחלים לו, הרי אותו חוזר בתשובה שמעד ולא קרא קריאת שמע ולא תפילה ולא תפילין, אם באותו יום היה עושה תשובה ומאמין לדברי הגמרא ב''יומא'' שלא זז משם עד שמוחלין על ביטול מצוות עשה אלו שלא קיימם, מיד היה מתעודד וממשיך את הרצף. אולם בגלל קטנות אמונתו בעוצמת התשובה, החליט שאין באפשרותו לאחות את הקרע, ולדעתו כדאי לזרוק הכל, כאותו שזרק את הבגד בשביל קריעת חוט התפירה.

וכמו כן כאמור אף במצוות לא תעשה וחייבי כריתות - למחילה יזכה לאחר היסורים, אולם להחשב צדיק ואהוב ונחמד זהו מיד כששב, ואפילו כמה פעמים באותו יום, כאמור זו סגולתה של התשובה.

ואכן כן, להאמין בהחלט לדברי הרמב''ם שהחוטא ''שנאוי משוקץ ומתועב'', זהו בוודאי טוב להאמין כן קודם העבירה כדי שלא לחטוא, אולם לאחר החטא, חייבים אנו להאמין למשפטו השני של הרמב''ם - שהשב בתשובה נחשב הוא ל''אהוב קרוב נחמד וידיד'', אלא שיצרנו הרע מלמדנו להיפך, קודם החטא מעודד הוא אותנו לחטוא שהרי אפשר לשוב ולהיחשב לאהוב קרוב וידיד, אולם לאחר החטא מראה לנו את ה''שנאוי משוקץ ומתועב'', ומרחיק מלבנו את אמונת עוצמת התשובה המקרבת לידידות ואהבה את החוטא.


יג. לראש השנה יש לגשת עם אמונת התיקון

ועל פי זה ניתן להסביר את התמיהה הגדולה והמפורסמת, הכיצד בחודש אלול נצטווינו לשוב ולהרבות בסליחות ובכניעה ובבכיה רבה מאימת יום המאויים והחרדה - יום הדין ראש השנה, והנה בהגיע ראש השנה שלקראתו חרדנו את כל החרדה הגדולה בחודש אלול, מציווים אנו לאכול ולשתות, וכנאמר: ''אכלו משמנים ושתו ממתקים ואל תעצבו כי חדוות ה' היא מעוזכם'', ופסוק זה נדרש על ר''ה - תימה.

אלא כאמור במצוות התשובה ב' חלקים: חלק א' - הוידוי הבכיה ההכנעה והדאגה, כמבואר ברבנו יונה בשערי תשובה, אולם חלק השני של התשובה שאיננו קל מהחלק הראשון ואולי גם יותר קשה ממנו, והוא בעצם תכלית כוונת השי''ת במצות התשובה: להאמין שהתשובה הועילה, ובכוחה חזר הרצף למקומו, ואמונה זו בכוחה של תשובה תועיל על מנת לאפשר לנו להמשיך עם אותם שאיפות ברמה הגבוהה, ולא לרדת משאיפותינו כלל חס וחלילה.

אזי לאחר שקיימנו את החלק הראשון של התשובה בחודש אלול, והתוודינו ובכינו ודאגנו מחטאינו, חייבים אנו לקיים עדיין את החלק השני של התשובה, והוא להאמין שאכן תשובתנו התקבלה ואפשר להמשיך בעבודה ברמה הגבוהה, ועל כך רוצה הקב''ה לבחון את אמונתנו וביטחוננו במצות התשובה שציוונו עליה, וזאת בצוותו אותנו לבוא ליום הדין באמונה וביטחון שאכן תשובתנו התקבלה. כי בעצם בזה תלויה שלימות התשובה, ומבלעדי קיומה של החלק השני לא תיכון התשובה ביד השב, אלא יישבר וימוט ליפול ממדריגתו לחפש לו קולות ופשרות עם יצרו, וזו תכלית התשובה. ולא כמו שמבינים ההמון שתכלית התשובה היא לכפר על העבר ממה שחטא, כדי להנצל מעונש הגיהנם ותו לא, אלא עיקר רצון ותכלית ה' במצות התשובה היא שהאדם ימשיך בשאיפותיו וברמת רוחניותו, ולא יפול מהם אלא ימשיך להתרומם ולהיות בן עליה, והוא בכך שיאמין שהתשובה איחתה את קרעיו ויש לו את מלוא הזכות לשוב לאיתנו הראשון ומשם להמשיך הלאה.


יד. כתבנו בספר צדיקים - כי זו שאיפתנו, והאדם נידון בראש-השנה כפי שאיפתו

ובזה תובן תמיהה שיש לתמוה בנוסח בקשתנו בראש השנה: כתבנו בספר צדיקים חסידים ישרים ותמימים, והוא לכאורה תמוה, דמה עניין לבקש להיכתב בספר שמות הצדיקים, הלוא אם האדם צדיק במילא יכתב וירשם ברשימת שאר הצדיקים, ואם רחוק הוא מלהיות צדיק הלוא לבושה ולחרפה תיחשב לו להיות רשום ברשימתם, ובפרט שהרי בקשה זו מנוסחת לא רק לצדיקים, אלא גם לפשוטי העם, וא''כ מה לפשוטי עם לבקש להיכתב עם צדיקי עולם וקדושי עליון, וכמו כן מה תועיל בקשתו ותחינתו להירשם ברשימתן של צדיקים אם אינו בר הכי.

ואם הכוונה שניכתב בספר צדיקים מצד הזכיה שנזכה יחד עמהם בשפע הנשפע להם, הלא כבר מבקשים אנו שפע באומרנו: כתבנו בספר חיים טובים, בספר פרנסה וכו', וא''כ לכאורה מהי משמעות בקשה זו?

ומבאר זאת הרב ''שפתי חיים'' בשם רבו הרב ''מכתב מאליהו'', דהאדם בראש השנה נידון גם ברוחניות, ואת דינו קובע הוא בעצמו, הוא המכתיב לעצמו באיזה ספר יכתב. כשבא האדם בראש השנה עם רצונות ושאיפות גדולות, שאיפות של צידקות וחסידות ואינו מוכן לירד בשאיפותיו, אזי מכתיב הוא את עצמו בספר צדיקים.

וכדי להמחיש הדבר נבארו בדרך משל: אדם המעונין לקנות דירה, הולך הוא לקבלן, שואלו הקבלן: באיזה דירה אתה מעונין, יש לי דירה בת 4 חדרים, בת 3 חדרים, 2 חדרים, 1 חדר, קרוון, מחסן וכו', על איזה דירה הינך מעונין לדבר? ואז האדם כפי כספו, שאיפתו, צורכו, ויתר הכרחיו, קובע איזו דירה הוא מעונין לקנות, משלם מקדמה, עושים חוזה, ואת יתר התשלום מתחייב הוא לשלם בהמשך.

כן הוא בענייננו, הקב''ה שואלו לאדם: מה הן החלטותיך ושאיפותיך, באיזה ספר הינך מעוניין להכתב? על האדם להחליט ''כתבנו בספר צדיקים'', דהיינו לבוא עם שאיפה ורצון לקיים את כל דברי התורה, שמירת העיניים, הדיבור, התמדה וכו', דהיינו בהסכמה גמורה בלבו שלא להתפשר עם השטן על כלום. אלא היות ואין האדם יכול בבת אחת לשנות עצמו לעקור את תאוותיו ומידותיו הרעות, עליו לבוא עם קבלה מסויימת שהיא כמשל ''המקדמה'' שנותנים בשעת עריכת החוזה, ורק יתחייב שמעט מעט כפי יכולתו יגרש הרע מקרבו, ויחליט שגם אם יפול כמה שיפול, לא ישאר בנפילתו אלא ישתדל לקום בכל פעם.

וזו בקשתנו בראש השנה גם לאיש הפשוט, לבוא לפני הרבש''ע ולענות על שאלתו: באיזה ספר רצונך להיכתב? ולומר לו: ''כתבנו בספר צדיקים'', רצוני להיכתב בספר צדיקים ולא להתפשר על כלום, וקח נא מידי קבלה זו שהנני מקבל עלי עתה כ''מקדמה'', ואח''כ אשתדל להשלים החסר.

ואחד שכזה אכן נכתב בספר צדיקים, ולא עוד אלא גם יסייעהו הבורא לשלם את היתרה, כי מובטח הוא בהבטחת ''הבא ליטהר מסייעין אותו''.

ולעומתו אדם שמתפשר עם השטן, ומחליט על אלו דברים שאינם בכוחותיו - להתייאש מהם, זהו בינוני, ולזה נותן הקב''ה אורכה של עשרה ימים עד יוה''כ להחליט שהוא מתחייב להיכתב בספר צדיקים -לפחות בהחלטה ובשאיפה עם קבלה מסויימת הלכה למעשה.

כי בעצם זו חובת כולנו להחליט ולשאוף להכתב בספר צדיקים, שזו מחובתנו מהתורה הקדושה לשמור ולקיים את כל דברי התורה הזאת.

ואמנם אכן יהיו לו נסיונות וקשיים - אולם באותה מסגרת של שאיפה ששאף לה, ולדוגמא: אם החליט אדם לשבת בבית ה' - יזכה לזה כפי החלטתו, אלא שנסיונותיו יהיו במסגרת החלטתו, דהיינו בתוך הישיבה בה החליט שתהא ישיבתו, אולם אם לא החליט שמקומו הוא בישיבה, אז נסיונותיו יהיו על עצם זה אם יזכה להיות בישיבה או לא, אחר שלא החליט הוא עצמו לקבוע את בחירתו בזה. ואם יורד הוא ממדריגותיו ושאיפותיו ורצונותיו להיות בינוני ותו לא - מכתיב הוא את עצמו בספר בינוניים, וממתינים לו עד יוה''כ להחליט להיכתב בספרן של צדיקים, ואם אינו שואף לכלום אזי חס וחלילה...

כשאנו באים בראש השנה בבקשת ''כתבנו בספר צדיקים'', מבטאים אנו בבקשה זו שאנו מאמינים ובוטחים בה' שקיבל את התשובה מאתנו, קיבל החרטה ברצון, והננו מעתה אהובים קרובים ונחמדים, ולכך בכוח ביטחון זה באים אנו לפניו ומצהירים כי איננו מוכנים לירד מהרמה והשאיפה שלנו בעקבות חטאותינו ומעידותינו בעבודתו. מאמינים אנו בכוח התשובה כי עוצמתה רבה, ופריה מניב תוצאות מיידיות לחולל מהפך בנפש האדם ולהועיל לו להתחיל דף חדש, כי אחרת באיזו זכות נבוא לבקש כתיבה בספרן של צדיקים, הלא רק מכח זה שאנו מאמינים שמחמת התשובה חזרנו להיות אהובים ונחמדים ושוב נפתחים לפנינו כל השערים להתקרב לה', באותם שאיפות קודמות שהיו לנו, מבלי להוריד מהם מאומה. ובכח זה באים אנו ומתחדשים לקראת השנה החדשה בבקשת ''כתבנו בספר צדיקים''. לאחר התשובה, הסליחות והוידוי שעשינו בחודש אלול, מחדשים אנו את בקשתנו להיות צדיקים מבלי להתחשב בקטיעות והקריעות שהיו במהלך העבודה, ובבקשה אמיתית כזו אכן זוכים אנו לזה להיכתב בספרן של צדיקים, וכאשר יהיו לנו נסיונות הרי שיהיו במסגרת שבחרנו בה - צדיקים.

ובזה גם יובן ענין מוקשה בעיקרי התשובה שהוא בקבלה על העתיד, וברמב''ם מבואר עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לחטא זה, והוא קשה, דהיאך יכול אדם - יציר חומר - להבטיח שלא ישוב לחטא זה עוד, והלא אפי' הקב''ה אינו מאמין באדם, וכמו שדרשו על הפסוק: ''הן בקדושיו לא יאמין'', ואם הקב''ה אינו ערב על האדם שלא יחטא, היאך יוכל האדם להיות ערב על עצמו שלא יחטא?

אולם יובן הדבר לפי המבואר, דהקב''ה דורש מהאדם שאיפה ורצון לקיים את כל דברי התורה, וברור שיש בחשבון שיתכן ויפול האדם, אולם הקבלה שנדרש השב לקבל על עצמו הוא שגם אם יפול - יקום, ולא ישאר בחטאו מתוך יאוש, אלא יקבל עליו שבשום אופן לא ישאר בחטא זה, ואף אם יפול יחפש גדרים וסייגים נוספים להגמל מחטאו זה, ובכך ''לא גרע מצדיק עינו'', דהרי גם הצדיק נופל, וכל מעלת הצדיק על הרשע לא בכך שאינו נופל, אלא בכך שגם לאחר שנופל - קם הוא, וכנא': ''שבע יפול צדיק וקם'', וזו כוונת הרמב''ם שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לחטא זה, דהיינו שלא ישוב מתוך יאוש לחטא זה יותר, ואין הכי נמי בהחלט יתכן ויכשל, אולם יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לחטא זה מתוך יאוש דוקא, ואין בכלל זה שלא ישוב לחטא זה מתוך כשלון, דמאחר וההחלטה עדיין בעינה שלא ישוב לחטא זה, אף שבינתים יתכנו כשלונות, אולם אם בהחלטתו לקום מנפילותיו בהחלט הרי הוא עומד בקבלתו שלא ישוב לחטא זה יותר.

והזמן המתאים לכך ביותר הוא ראש השנה, שהרי כוח חנינה זה לאחות קרעים אין ביכולת והשגת אנוש להבינו, שכאמור הינו מעל חוקי ''מידה כנגד מידה'', והינו עקיפת החוק שאין אפשרות לבצעו אלא רק להקב''ה בהיותו מלך, ורק ביד המלך יש כוח חנינה, אזי בראש השנה יום חידוש המלוכה למחזור נוסף, יום שבו אנו ממליכים את הבורא עלינו, כביכול אז באים אנו להתחנן על נפשנו, ובכוח המלכות שבידו מבקשים אנו חנינה שאל יתחשב במעידותינו ובנפילותינו, ויחדש אתנו את הברית להתחיל מחדש, והוא בכוח מלכותו שהיא הסיבה לאפשרות החנינה - יתרצה באין מונע לקבל את הצעתנו להתחלה חדשה, וזהו הנחת הגדול שלו יתברך, בראותו שאין אנו יורדים ברמת שאיפותינו, והעובדה שדורשים הננו כתיבה בספר צדיקים וחסידים דווקא מבלי להתפשר, ובזה זוכים אנו להיחשב עם צדיקים וחסידים ולהיכלל ברשימתן של עובדי ה'.

ולכך הוא יום טוב, ''אכלו ממתקים ושתו משמנים כי גדול היום לאדונינו'' נאמר על ראש-השנה, שאז בשמחה יתירה באים אנו מתוך אמונה שלימה בעוצמת התשובה ובחסד הפלאי להפוך משנאוי לאהוב קרוב ונחמד, לעמוד לפני ה' בזכותנו המלאה לקבל מחדש את עול מצוותיו.


טו. גדר אחטא ואשוב

הנראה לבאר בגדר ''האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה'', היינו דוקא באדם שאין יצרו כ''כ תוקפו לחטוא, ויכול הוא לכפות יצרו, אלא שמתרשל מללחום עם יצרו על סמך זה שיעשה תשובה אח''כ, א''כ הרי שהגיבוי שלו לחטא היה התשובה שיעשה אח''כ, זהו גדר אחטא ואשוב. אולם אדם שיצרו תוקפו למאוד, וחום יצרו בוער בו לעבירה, אע''פ שיודע הוא שמועילה תשובה, ומתעודד מכך לטעות ולחטוא, אין זה בגדר אחטא ואשוב, לפי שכשלונו בעבירה הוא מחמת חום יצרו שתוקפו, אלא שמעודד עצמו לעבירה מפני התשובה, אולם אין זה שה''אשוב'' גורם לו לחטוא, שהרי היה חוטא גם מבלי ה''אשוב'' אלא מחמת תוקף יצרו, אם כן הגורם לו לחטוא הוא חום יצרו. משא''כ זה שחום יצרו אינו תקיף כ''כ, והגיבוי שלו לחטוא הוא מכח ה''אשוב'', ואלולי זאת היה מתאמץ לכוף יצרו, זהו בגדר של ''אין מספיקין בידו לעשות תשובה''.

והדבר פשוט, שהרי מי לא מאמין בכח התשובה, הלא גם זה שיצרו תוקפו ביותר מאמין הוא במציאות התשובה, וכי מפני כן יחשב לגדר ''אחטא ואשוב'', הלא בכך כל חוטא הינו בגדר ''אחטא ואשוב'', אלא הנראה כמבואר.


טז. לא תיתכן מצות התשובה ללא ''תמימות''

אפשר לומר דישנם ב' הגדרות באמונה: האחת היא אמונה במציאות ה', ביחודו, בהשגחתו, באמיתות התורה, בנבואת משה רבנו וכו'. והשניה הינה תמימות, דהיינו בדברים שאין השכל סובלם, ולא רק שאינו סובלם אלא בטבע דוחם השכל בסלידה גמורה. והלשון תמימות הוא לשון ''פתאיות'', וכמו למשל נאמר לאחד שעט פשוט עולה אלפיים שקל, אם יאמין לנו אותו אחד הרי שיחשב לפתי, כן הוא במצות האמונה, יש לנו להאמין על מצוה קלה כדיבור אחד של תורה ששווה היא עולם ומלואו, ואף שאין שכלנו סובל הבנה בזה. וכמו כן כל עבירה ועבירה הורסת ומחריבה לאין שיעור, לזה דרושה תמימות, והוא מה שנתשבחו אבותינו וגדולי הדורות שבכל דור ודור במידת התמימות.

ולענייננו במצות התשובה כמו כן דרושה ''תמימות'', שהרי הסברנו לעיל שמצות התשובה אינה הגיונית, ויש בה פלא של כח ועוצמה מתוך רחמיו האין סופיים של הבורא, ומכיון שאין הדבר נתפס בשכלנו כלל, ולא עוד אלא דחוי הוא משכלנו, כי בייחסי חברה ואנושות לא קיימת מציאות של סלחנות לעבריין שמקלקל והורס בוודוי ובבקשת סליחה, וכי יעלה על הדעת שאדם שהזיק לחבירו בתוך ביתו, ושיבר לו את חפציו והפסידו בנזקים גדולים שירצה את עצמו לפניו בבקשת סליחה ובהבטחה שלא ישוב עוד למעשה כסילות שכזה?!

ואכן התמים, ומאמין באמונה שלימה בכוחה של התשובה, זהו שמתחדש כל פעם מחדש ולא מתפשר בשום ענין, כי מאמין הוא בזכות ההתחדשות ושיבת האהבה, והידידות בינו לבין קונו.

ואילו החכם בעיניו קשה לו אמונה זו, מתייאש הוא מעצמו מלהאמין בזכות ההתחדשות והשבת הידידות בינו לבין קונו.


יז. גם את מצות התשובה יש לקיים בשמחה

ועוד מה שנשאר לנו לבאר הוא, שהרי רבנו יונה האריך בספרו ''שערי תשובה'' בעיקרי התשובה שהמה היגון והבכי והדאגה וכו', ואם כך הם תנאי התשובה, הרי שלשלימות התשובה נדרשים יגון ובכי, והיאך בראש-השנה מסתפקים אנו ברצון הטוב שבנו לבוא לקראת ה' מתוך שמחה ויום טוב?

אלא שבענין זה הסכת ושמע דבריו הנפלאים של הגאון הצדיק רבי יחיאל שלזינגר זצ''ל ראש ישיבת ''קול תורה'', המבאר שכל תנאי התשובה שכתב רבנו יונה שמכללם היגון והדאגה, זהו רק לאחר שהושרש אדם בעזיבת החטא, וכבר פרש מהתאווה או מהמידה ששב עליה, ורק לאחר שכבר כבש יצרו ולעולם לא שב לחטא שכזה, אז נאמר ענין היגון והדאגה וכו'. אולם לצעד הראשון שהוא ''עזיבת החטא'', זה צריך להיות דוקא מתוך שמחה.

ואלו דבריו:

''עומדים אנו בפתחם של ימי התשובה. בעין בוחנת סוקרים אנו את העבר, ורוצים לקבל על עצמנו ''קבלות טובות'', מלאות יראת שמים לכל ימי העתיד. אולם המבט לאחור על מה שהיה, מאפיל על המבט למה שראוי שיהיה. כי הרי, מה עלתה להן לכל אותן קבלות טובות שקיבלנו על עצמנו בשנים עברו? נודה על האמת: למרות כל ההחלטות לשיפור המעשים מתוך אוירת התשובה שאפפה אותנו בתחילת השנה, לא נעשינו טובים יותר, ולא נאמנים יותר במילוי חובותינו לאלוקים ואדם. לא דיברנו פחות לשון הרע, לא שמרנו את ליבנו משנאת חינם (ובודאי לא מן השנאה המסוכנת ביותר, המתעטפת באיצטלא של ''לשם מצוה''), לא הוספנו כוונה בתפילה ובאמירת הברכות; כללו של דבר - שום שינוי לטובה אינו ניכר בנו, לא במעשינו ולא בדיבורינו, גם לא במחשבותינו והרגשותינו; כל קבלותינו הטובות היו כלא היו. כשלון החלטותינו הַכֵּנוֹת - מאז ימי עלומינו - לשוב בתשובה, כשלון החוזר לעינינו תדיר שנה בשנה, הוא מרפה את ידינו, כל שנה יותר, מלקבל על עצמנו להתחיל סוף סוף חיים טהורים לפני ה', ואחרי שהתייסרנו בשנות התשחורת שוב ושוב במעמסה המדכאת של הסתבכות בחטאינו, אשר לכאורה אין ממנה מנוס, נעשים אנו לבסוף אדישים לחלוטין לקול הבוקע מן השבועות הללו, קורא ומעורר לתשובה.

וכי באמת איננו מסוגלים לעשות תשובה? או שמא מעולם לא קיימנו ולא הקפדנו על אותן ''הוראות ביצוע'', המצויות בתורה כמו לענין כל מצוה אחרת גם לענין מצוה זו של תשובה?

בוא וראה, כי המצוה הזאת מתחלקת לשני עיקרים: מצד אחד עזיבת החטא ושיפור אורחותינו מכאן אילך, ומאידך החרטה המכאיבה על העבר. אולם - ובתורתנו זה יסוד היסודות של דרכי השיבה אל השי''ת - מבחינת הזמן, חייב תיקון המעשה להקדים בהחלט את צער החרטה, והחרטה זמנה לאחר עזיבת החטא ולא קודם לו, וכמו שנאמר: ''אחרי שובי, נחמתי'' - אומר אפרים בפרק מדברי הנביא ירמיהו, שבו מפטירין ביום ב' דראש השנה (לא, יח). דהיינו: ''אחרי שהשתניתי, מתחרט אני''. (רמב''ם הלכות תשובה (פ''ב ה''ב), רבינו יונה ב''שערי תשובה'' (הערת המהדירים: שער א אות יא, לגבי האיש המושרש בחטא והולך בדרך לא טובה: ''ראשית תשובת האיש הזה לעזוב דרכו ומחשבתו הרעה וכו', אחרי כן יתחרט על עלילותיו הנשחתות וכו').

אמת, פעמים שהמניע לתשובה יכול וצריך לבוא מתוך חוויות מכאיבות, כדי להזהיר ולהכניע ביסורים את מי שאוטם אוזני רוחו וליבו בפני קריאת ה' שקדמה לכך, להתעלות לתכלית הרצויה לפניו ''יסרתני ואוסר'' (שם פס' יז), דהיינו: ביסורים חינכת אותי, נאום אפרים. אבל כל תשובה, בין שמניע כזה ובין שמניע מסוג אחר גרם לה, אסור לה שתחילתה תהיה בכאב ועינויי נפש של החרטה על העבר. אדרבא - יש לגשת למצות התשובה אפילו בשמחה, ממש כמו לכל מצוה (ספר ראשית חכמה).

אמנם (בהפטרת שבת שובה, יואל ב, יב) אנו קוראים: ''שובו עדי בכל לבבכם בצום ובבכי ובמספד'', ומי שמתחרט על חטאיו חרטה עמוקה ואמיתית, ודאי אי אפשר לו בלי יסורי נפש בשל כשלונו. אבל אם כואבים את צער החרטה, לפני שמשלימים בשמחה של מצוה מלאכת ''עזיבת החטא'' וההתנתקות ממנו, (מלאכה, הדורשת לעתים קרובות עמל רב וזמן ארוך, אך אין הכאב בה עיקר כלל), הרי שצער זה גורר אחריו בהכרח הרהורים על חוסר אונים מדומה מול החטא, כי טרם טעמו את טעם החירות, המסורה לעולם בידי כל אדם, להלחם בחטא, לנצחו ולהתנתק ממנו.

השב בתשובה, שמקדים את החרטה ויסורי הנפש על מחדליו קודם שיוכיח לעצמו שאכן גיבור ומנצח הוא, וביכולתו לעזוב את חטאיו, אזי במצב זה שאינו מקדים קודם את עזיבת החטא בשמחה אלא את החרטה, יורדים על אדם זה, ראשית, הרגשה מייסרת של כאב שווא וחסר-אונים בשל אי יכולתו המדומה להמלט מן החטא מהכרח פנימי וחיצוני. שנית, העצבות המייאשת - השכיחה דוקא אצל בני הנעורים השואפים לטוהר דרך - על חולשת רצונו המדומה, על תכונותיו שאין להן תקנה, על היצרים שאין עליהם שליטה, על הנסיבות הגרועות, הסביבה וההשפעה הרעה. ושלישית, גם כאב העינוי העצמי, משולל ההגיון, של בעל העבירה ה''מתחרט'', לאמור: שככל הנראה הוא אישית יתן את הדין וייאלץ לשאת בעונש על כל זה, למרות שלא גרם לכך ולא אשם יותר, כך יעמיקו להחדיר את מחשבת חוסר האונים בפני החטא לתוך תוככי נפש ה''מתחרט''.

הצער והכאב שבחרטה - מקוה טהרה הם (רבינו יונה בשע''ת שם), וכל שהרגשתם כנה ועמוקה יותר, מטיבים הם לנקות את נפש בעל התשובה מחטאו. אולם הטובל במקוה זו, בטרם הצליח להתנתק בפועל מחטאיו, הרי זה ''טובל ושרץ בידו'', כאילו נוטל עמו את השרץ הטמא לתוך מי הטהרה (כמבואר ברמב''ם שם ה''ג ובשע''ת שם). דוקא מחמת הרהורי ''חרטתו'' רוויי הכאב, שעדיין אי אפשר להם, שיתקשרו לחרטה על חלקו האישי בכשלונו, מסתבך האדם יותר ויותר בחטאיו, ודומה שהדרכים לתשובת אמת ננעלות לפניו יותר ויותר.

לפיכך - זה משפט התשובה בישראל - עוד לפני החרטה על הכשלון בעבר, צריך לבוא השינוי באורחות האיש מכאן ואילך, ואל השינוי הזה צריך לגשת כאמור בשמחה של מצוה. הלא הידיעה שהקב''ה נתן לכל אדם חירות אלוקית, שיכולים להשתנות, להפוך לאיש אחר ולהיות מנוקים מחטא בתכלית, אם אך רוצים בכך, ובידו היכולת להתגבר במאמץ או בנקל על כל הקשיים מבפנים ומבחוץ, העומדים נגד משימה זו (וכל שתרבה בקרבו הכרת החירות הלזו, כן תקל המשימה יותר ויותר), הכרה מרוממת זו שיש לאדם חירות אלוקית משלו להיות בוחר בטוב לעומת החטא והנסיון, היא היא כבר עצם התשובה, כי תולדתה היא הבחירה בטוב, כשהיא מוכרת ומושגת כבחירה חופשית.

לפיכך מבאר הרמב''ם את יסוד ההשקפה של חופש הבחירה בהלכות התשובה דווקא, אולי בהסתמך על הפסוקים בחומש דברים ל, יא-י''ד (המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום וגו' כי קרוב אליך הדבר מאד וכו' הערת המהדירים), שבמצות התשובה דיבר הכתוב, (וכביאור רמב''ן וספורנו שם), והמשך הפסוקים שם (''ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' ובחרת בחיים וגו'). וכן נלמדת מצות התשובה על כל העבירות שבתורה ממה שנאמר: ''והתודו'' (במדבר ה, ז) - לימדתך תורה שכל אחד יש לו להתוודות על עצמו, על האשמה של עצמו, לא תכונות פנימיות ולא נסיבות חיצוניות חטאו, כי אם הוא לבדו, החטא היתה בחירתו האישית והחופשית לחלוטין. הווידוי - ההודאה באשמת עצמו, היא התשובה.

רק אחרי וידוי כזה ועל יסוד הכרה כזאת, שהאדם השתכנע כבר מאמיתה המרנינה בעמקי לבו אחרי ההתנסות המעשית באורח חיים נשוא עוון, דהיינו לאחר שהוכיח לעצמו שהינו בעל בחירה, והעובדה שעזב את החטא ושינה את מעשיו, אז נוצרת וצומחת החרטה, דהיינו כאב ואבל, על כך שלא ניצל כבר קודם לכן אותה ''חירות'' להיטיב דרכו. חרטה זו חרטה של אמת היא, דהיינו, חרטה על כשלון עצמו, כמו שנצטווה בעל התשובה: ''ושובו עדי בכל לבבכם בצום ובבכי ובמספד'' (יואל ב, יב), ואז, כאשר בעל התשובה כבר התרחק מרחק רב מחטאו שבעבר, הן במעשיו והן במחשבותיו, רק אז נתבע הוא תביעת ''וחטאתי נגדי תמיד'' (תהלים נא, ה), לזכור תמיד את עבירתו הקדומה, ולשמור לה תמיד זכרון של צער. בדרך שכזו מביא האבל הכבד והמתמשך על חטאו לידי הטהרות הנשמה יותר ויותר, ועוד מגין הוא על האדם, שלא ייגרר שוב אחר חולשתו, אשר בעבר כבר גרמה לו לחטוא.

ואז - לאחר עזיבת החטא בפועל - כשאוחזת תחושה כואבת זו של חרטה, לאחר שכבר טיפס ועלה מתהום הנפילה בחטא אל שביל המרומים של חרות מעין אלוקית לצעוד במשפטי ה' לתכלית תכנית הבריאה האלוקית, אזי אינו כורע תחת כובד עול החרטה, אלא אדרבא, ככל שגדילה הבושה על הכשלון, שבא באשמת עצמו, כך גדל אצל האדם רגש ה-''ויגבה לבו'', כי זכה לשאת בתוכו ניצוץ החירות האלוקית של הבחירה החופשית, המכשירה אותו להתעלות ולהתנשא כך יותר ויותר. כאב אציל כזה - אשר כמובן גם מסולק ומרוחק כשמים מעל הארץ מן חוויות הכאב הפרטיות, שנשלחו לאדם מהמורה חטאים בדרך, מי דומה לו, כייסורין מחנכים ומניע ראשון לתשובה זו - כאב אציל כזה הולך ומרומם הולך ומזכך, עד שיהפוך לשאיפה פוריה לשלימות גדולה יותר, המתדמה לשלימותו יתברך, ומכלה כל רוע מחדרי הלב.

ולאחר שהקדים השב את עזיבת החטא מתוך שמחה, ורק לאחר מכן התעורר לחרטה, יזכה להרגיש את הכאב על חסרון השלימות העצמית, והכאב הולך ומתרחב לכאב עמוק ללא מיצרים על כל מה שחסר לכלל העם הנבחר בהיטהרותו הפנימית מן החטא, ומכאן על כל מה שחסר לו מחמת זה (ורק מחמת זה, רק ''מפני חטאינו'' - ''גלינו מארצו וגלה יקרנו''!) בהודו ותפארתו ומכאן גם על כל מה שחסר בעולם מחמת זה בהודו ותפארתו של אלוקיו, האב הרחמן הרוצה להתפאר בעמו בתחתונים, ואשר כביכול לו - להקב''ה בעצמו, צר בצרה האין-סופית, שבאה על בניו מפני חטאיהם. כך מתוך הכאב המטהר של המתחרט על אשמות עצמו ומתוך הבושה על שלא היה ראוי להתהלך לפני האלוקים, צומחים ועולים געגועי קודש לגילוי כבודו יתברך על עמו בפני כל יושבי תבל.

אולם, כאמור, בתחילת עבודת התשובה, בעוד האדם משוחרר מעינויי החרטה, מוטל עליו ''לפתח את חרצובות הרשע'' (ישעיה נח, ו), כלומר להתיר את סבך ''פקעת הרשע'', להכיר באותו גורם הטמון בתוך מעשה הרשע, שעליו אחראי האדם אישית, לאתר את אותו חוט, שקישר את הנתונים הפנימיים והחיצוניים לחטא, ולהתיר את קישוריו. רק בשלוות הנפש, בשובה ונחת, ניתן לקנות הכרה זו של ה-''התוודו'' וה-''וידוי'', כלומר התוודות על החלק האישי ביותר, אשר בלעדיו לא היו מגיעים הדברים לכלל עבירה, אפילו בנסיבות הכי מכשילות. רק אז, משאותר והופרש הכשלון האישי, יהיה אפשר לסלק את מניעי המעשה הרע הפנימיים והחיצוניים, ליטול את עוקצם ולכוונם באפיק נכון, עד שלבסוף ישמשו למטרה טובה. כי זאת מצות בעל התשובה ותפקידו - ''אם עשית חבילות של עבירות, עשה כנגדן חבילות של מצוות'' (ויקרא רבה, כא, ד), ''צדיקים במה שחטאו בו מתרצים''. (מאמר זה לא מצאנו, אך איתא בשמו''ר כג, ג' ''בא וראה דרך הצדיקים במה שהם סורחים, הם מתקנים'').




פרשת שופטים ב' - מאמר צו - ''תמימות''

''תמים תהיה עם ה' אלקיך'' (יח, יג)


א. ''אנכי אנכי הוא מנחמכם'' (הפטרת השבוע) - התמיהות שבפסוק זה

ויש להבין מהי ההדגשה ''אנכי אנכי'' הוא מנחמכם, דמשמע שבא לאפוקי ממנחמים אחרים, ובא לומר דרק אנכי הוא המנחם ותו לא, ואם כן מה הכוונה בזה?

ונקדים הקדמה בשאלה נוספת, מהו הנאמר בהפטרת ''ואתחנן'' (ישעיה מ'): ''נחמו נחמו עמי וכו' כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאתיה''.

והתמיהה מזדעקת מאליה, היתכן שישלם ה' כפליים לחוטאים, והלא כפליים היינו פי שנים ממה שמגיע, והלא הקב''ה א-ל אמונה ואין עוול צדיק וישר, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרין עליו מלמעלה, הרי שאפילו נקיפת אצבע היא נגזרת על האדם לאחר דיון במעשיו האם מגיע לו או לאו.


ב. עיקר הגלות - גלות הדעת

ונראה דהביאור הוא כך.

אמרו חז''ל (ירושלמי, סנהדרין י' ע''ב): אין לך שעה קשה לישראל כשעה שאמר הקב''ה: ''ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא ומצאוהו צרות רבות ורעות, ואמר על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה''.

הסתר אסתיר - הסתרה כפולה, מה עניינה?

כל הסתר כשלעצמו גורם צער ומכה, שהרי כל הסבל והצרות נובעים כביכול מהסתרת פניו ית' מעמנו, היפך ''יאר ה' פניו אליך'', וכן היפך ''השקיפה ממעון קדשך מן השמים'', ודרשו חז''ל אין השקפה אלא לטובה.

אולם כל זה עדיין הסתרה אחת, ההסתרה הכפולה והקשה יותר מכל הוא שנסתר מהאדם מי עומד מאחורי המכה, מהי מטרת המכה, מה תועלת תצא ממנה.

נתבונן, אדם נדקר על ידי חבירו במחט, הרי בודאי שיעלה קצפו עד למאוד, לעומתו אדם שנדקר על ידי רופא הרי שהוא מלא הודאה לרופא ואף משלם ממיטב כספו על כך, ואף שיתכן בהחלט שזריקתו של הרופא הרבה יותר כואבת, ולפעמים יחתוך הרופא בבשר החי וישבר עצמותיו כקצב בבהמתו, וכי יקפיד אותו מתרפא מחוליו על רופאו המחתך בו?

הרי שעיקר הגלות היא גלות הדעת, וכנאמר: ''על כן גלה עמי מבלי דעת'', הכאב הפיזי הינו קטן וזעיר לעומת כשהדעת גם בגלות, ואמנם אמת דמי מאיתנו יודע עד מה לסיבת כל מכה ומכה, ועל איזה חטא באופן פרטי באה דוקא מכה זו, האי ידיעה בטעמי הנהגות דרכיו של הקב''ה זה עדיין לא מהווה גלות הדעת, די הוא כאשר בכללות יודע האדם שהבורא מנהגהו בצדק וביושר, וכל הנעשה עמו הוא לטובתו, עיקר גלות הדעת הוא כאשר אין האדם תולה מאורעותיו בבורא אלא במקרה ובטבעים, שאז יתלה זאת האדם בגורמים שונים ויאשים את הסובבים אותו וישכח את הבורא הרחמן שנמצא בכל אשר יקרהו, והוא, בידו המלטפת עומד ומשגיח מאחרי כל מכה ומכה.

וזהו ''הסתר אסתיר'' - הסתר כפול, הסתר אחד הוא עצם המכה, וההסתר הכפול והוא הקשה ביותר, הוא שנעלמת מהאדם האמונה הברורה לראות מי הוא המכה, וכן עד היכן החסד הגדול שישנו בכל מכה, וכי הכל לטובה.

וזה שאמר הפסוק: ''ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא'', דהיינו ב' הסתרות, ומבארת התורה מה הן ב' ההסתרות, האחת: ''ומצאוהו צרות רבות ורעות'', דהיינו עצם המכה וההסבל, והשניה: ''על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הצרות האלה'', שזו הסתרת האמונה מהדעת, שהדעת תהא בקטנות חסרת בהירות מהאמונה, טשטוש בראיית השכל מלראות בבירור - אין עוד מלבדו, שזו עיקר הגלות.

ולפי זה יובן מהו ''כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאתיה'', אין הכוונה כפול בצער ויסורים פיזיים כמו עונשי כריתות ומיתות בית דין, או כמו חולי וחסרון כיס, דעונשים אלו ודאי מדוקדקים כחוט השערה, אלא הכוונה כפליים היינו שלקו בהסתר כפול, דהיינו מלבד העונש ויסורי הגלות גם בהעדר האמונה מהדעת.

וזה בעצם חלק מוכרח ובלתי נפרד מהיסורים שינטל הדעת מהאדם בזמן יסוריו, כי אחרת לא תהא שום משמעות לסבלו שהוא כמו כן נסיונו של האדם הכיצד יקבל את יסוריו, ולכן ניטלה מהאדם הדעת הבהירה וצריך הוא להתמודד בכח ובאומץ לחזק את הדעת בקרבו לקבל יסוריו באהבה.


ג. נחמה פיזית לעומת נחמה נצחית

ובזה יבואר הפסוק: ''אנכי אנכי הוא מנחמכם'', ששאלנו איזה נחמה בא לשלול ולומר שאינה נחשבת לנחמה, עד שאומר: אנכי אנכי הוא המנחם.

בני אדם מנחמים מרגיעים ואף יכולים ליתן פיצויים גדולים על אסון שקרה לאדם, אולם אין זו נחמה על עצם המכה, בזו הנחמה באים לעודד וכן לפצות את הנפגע על מנת להשכיחו מצרתו, ויותר יש כאן פעולה להסיח דעתו של המתאבל ולעודדו להמשיך ולהתחזק, אולם אין ביכולת בני האדם לרפאות את עצם המכה והחסרון שנחסר ונחבל בה המוכה.

אולם לעתיד הקב''ה יפשיט וימלא את הארץ דעה את ה', ובזה יתגלה סוד יחודו השלם, וידע כל פעול מה פעל בגלותו, מה היתה הסיבה לכל סבל וסבל, מה תיקן ופעל האדם בכל סבל וסבל שסבל בגלות, כמה היתה שותפות חלקו בקבלתו יסוריו בסבר פנים יפות בתיקון השלם, וכיצד היה הוא כחוליה בשרשרת הארוכה של הגלות וביצע תפקידו במערכת תיקון זו של הגלות, וחלקו מונח בהכנה זו של תיקון עולם במלכות ש-ד-י.

ואז תהא הנחמה על עצם המכה, שאז יפקח עינו ושכלו לראות מה פעלה בעצם המכה שסבל, מה פעלו ומה תיקנו כל אכזבה וצער שהיו לו בחייו, ועד כמה ריפא כל חולי וכאב שעבר עליו את חולי נפשו, ויבין עד כמה היה זה נצרך והכרחי ואי אפשר היה מבלעדי זה.

וזאת יוכל לעשות רק הקב''ה עצמו, ויראנו מנפלאותיו לעתיד, ובכך תהא הנחמה האמיתית.

ובזה יובן, שהרי עתיד הקב''ה לנקום נקמת דם עבדיו השפוך, וכנאמר: ''ונקיתי דמם לא נקיתי'', ולכאורה יקשה מה נחמה תהא לנו בכך שיקום וינקום הקב''ה מהגויים ויעשה מהם מלא גוויות על ארץ רבה, והלא אף אם יענה אותם בכל מיני ענויים מה ישלם בכך על יסוריהם של הורים שכולים שאיבדו את בניהם שנרצחו, ומה ישולם לנו בכך על אלפיים שנות גלות הריגות ושמדות ומיתות אכזריות ומשונות?

אלא כמבואר, דמלבד שיעשה ה' בשונאינו שפטים גדולים, לא בכך תסתיים הנחמה, אלא בכך שיפקחו עינינו לראות מה היתה התועלת הבלתי נמנעת והכרחית מכל הריגה והריגה ומכל פציעה ופציעה שסבלנו בגלות, מה תיקנה מה פעלה, ומה פירות עשתה, ואלו אורות נצחיים נפעלו בעקבותיה, ומה הם השלכותיה בגאולה הנצחית. ואז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, ואז יאמר כל אחד: ''אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני''.

והוא כעין מה שמובא בירושלמי (ע''ז ג, א,), גבי רבי אבהו שבשעת פטירתו הראו לו איך מעבירים לפניו שלושה עשר נהרות אפרסמון, שאל רבי אבהו: כל אלו למי? אמרו לו: שלך הם! תמה ואמר: וכל אלו של אבהו? ואני אמרתי לריק יגעתי לתוהו ולהבל כוחי כיליתי!

האדם בעולם הזה אינו יודע מה הוא פועל, ואיזה חלק חשוב מהווה הוא במערכת המכשירה את העולם לתיקון השלם, ולעתיד כשידע זאת האדם באופן ברור, יתמה ויאמר: הזהו חלקי? ואני אמרתי לריק יגעתי.


ד. שמחת העתיד בגאולת הדעת

והוא המובא בישעיה (מט, יח): ''שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו לך... ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה, ואלה מי גדל, הן אני נשארתי לבדי אלה איפה הם''.

ומבאר האר''י הק' פסוק זה, שלעתיד יתגלה לכל אחד ואחד כמה ואי אלו יהלומים נקבעו בכתרו של הקב''ה על ידו, מה שנקרא בספה''ק ''ניצוצי קדושה'', וכמה היה חלקו כפרט עם כלל ישראל, שהם בבחינת בניו של אדם - תולדותיהם של צדיקים מצוות ומעשים טובים. וזהו ''שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו לך'', שהם כל התיקונים הנפלאים שנפעלו ממעשה המצוות והתמודדות הנסיונות שעמד בהם האדם, ואז יתמה ויאמר: ''מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה''. חשבתי שאני איני שווה כלום ומה אני ומה פעלי, והנה יראה וישמח לבוא אז בראותו מה אכן פעל.

והוא מה שהבאנו לעיל (מאמר מ') בשם הג''ר אפרים ז'יצ'יק זצ''ל, הסבר נפלא על דברי המדרש (ויק''ר ט, ז): כל הקרבנות עתידין להיבטל חוץ מקרבן תודה, שהקשה: וכי מה שייך קרבן תודה לעתיד והלא קרבן תודה הוא לחולה שנתרפא, ליוצא מבית האסורים וכו', ומה שייך זה לעתיד שיהא רק שפע טוב בלי רע כלל? ותירץ, דלעתיד, יתבהר לאדם הסיבה והתיקון שנפעל מכל צרה וצרה שהיתה לו בגלות, ועל כך יודה לה' ויביא קרבן תודה.


ה. ''תמימות'' - רפואת גלות הדעת

והוא הנאמר בפרשתנו ''תמים תהיה עם ה' אלקיך'', ופירש''י: ''התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שבא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו לחלקו''.

''כי חלק ה' עמו'' (דברים לב, ט), נשמות ישראל הינם חלק אלוק, ובכן כדי לשמור על נקיון הנשמה שהיא חלק של הקב''ה עצמו, ניתן אך ורק באמצעות התמימות, כאשר האדם מבטל שכלו ודעתו לגמרי, הרי שמבטל הוא אנוכיותו לגמרי להנהגת ה', וכאילו והוא אין ואפס גמור וחוזר הוא בכך לשורשו ומחצבתו להיות חלק ה' נקי וטהור כבתחילה.

הנדרש מאתנו ובמיוחד עתה - תקופת עקבתא דמשיחא, זו מידת ה''תמימות'', עם מידה זו חייבים אנו להאחז בכל כוחינו, כי זה עיקר סתימת הגלות שנעלם מהאדם הבהירות וזו גלות הדעת, וממילא נכנס האדם לתמיהות רבות ותסכולים שקשה לו לצאת מהם מחסרון בהירות האמונה, אולם התמים, שמצליח להתמים עצמו עם בוראו, וגם במצבים הקשים ביותר אינו שואל שאלות ולא מכרסמים בלבו ספיקות וחשדות על הנהגת שמים, זהו האדם השלם, שכן ''תמים'' הינו שלם, ובמידה זו לקוי דורנו בכפליים. ונסביר קצת באריכות את חשיבות מצות התמימות והמכשולים הרבים להגיע אליה ובפרט בדורנו.

דורנו - דור שאבדה ממנו עצה ותושיה. רבים משוטטים לבקש דעת - ואין, וכנאמר (עמוס ח, יא): ''והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'''. דבר ה' - יקר בימים האלה. אכן, יש תורה, יש מצוות, ישנם גם הידורי מצוות, אולם חסר לנו ''לשמוע את דברי ה'''. אין צורך לומר בתקופת הנביאים, שאז היה דבר ה' בפי נביאיו לומר לעמו סיבות וטעמי דרכי הנהגתו, אלא גם בתקופות מאוחרות יותר היו בעם ישראל יודעי דבר להגיד דבר ה' לכלל, ואפילו לפרט, מתוך רוח הקודש ובת קול ששרתה בקרבם, ודרכי ההשגחה ואופני הנהגתה עם הבריות לא היתה כל כך חידה סתומה וחתומה.

היום, שחכמת החכמים אבדה ובינת הנבונים נסתרה - שוטטנו בארבע פינות תרופה לא מצאנו. התמיהות העולות וצצות מדרכי ההשגחה, מפוצצות המה מוחותיהם של בני האדם. לקינו בכפליים - הן מצד היסורים הרבים שפוקדים טובים ורעים בשווה - דבר הגורם לכרסום האמונה ולריבוי הקושיות והספיקות, והן מצד שנצטרף לזה העלם ידיעת דבר ה', לגלות אוזנינו בשל מה הרעה הזאת - להיות משפט הצדיק והרשע בשווה.

''ואני הסתר אסתיר פני ביום ההוא ומצאוהו צרות רבות ורעות ואמר אי אלהינו צור חסיו בו'' (ע''פ דברים לא, יז-יח; לב, לז). הסתר פנים כפול ועבה אופף אותנו. צווחים וצועקים, מתחננים - ואל כלא שומע. סָתַם ה', כביכול, אזניו משמוע תפילה. האסונות כטבע אצלנו: מחלות, תאונות, עניות, יתמות, אלמנות, רווקות ממושכת, חשוכי בנים, ילדים פגועים, כל אלה - ויותר מאלה - מנת חלקנו מידי יום.


ו. דורנו - דור התפתחות המדע - לוקה בכפליים בהעדר ממנו מידת ''התמימות''

בדור חלוש, הלוקה בחסר שכזה, כמה תרופה היתה לו לוּ היה מאמץ לו את מידת ה''תמימות''. הלא רק בה יכולים היינו להחלץ ממצוקתנו ולמצוא מרגוע ומנוחת הנפש, אלא שנוסף על כל צרותינו הוא באשר מחנכים ומתחנכים אנשי זמננו להכריז מלחמה עם ה''תמימות''. דוגלים בשיטת ''אנחנו דור מתקדם'' צריכים להבין הכל! חייבים לשאול, לחקור, לדעת הכל! המחדל הגדול ביותר היום, המהווה מסכנות למין האנושי, הינו מי שנשאר בתמימותו ומרים עיניו למרום ומתעלם מלסמוך ולהתלות בדרכים טבעיים ומקריים, זהו היום מסכן שאינו חי ''חיי התקדמות''.

המדע והמחקר, בעניינים רבים שהיו עד כה סתומים וחתומים, מצאו להם היום גילוי. על התפתחות גילוי מסתורי הטבע מתייגעים ועמלים רבות, ואכן רואים ברכה בעמלם, ומתוך כך התפתחה תכונת הבירור והחקירה. מרגילים ומחנכים היום את הצעירים לשאול, לחקור, צריך להקשות, לברר, צריך לדעת הכל! ואם תאמר, לכאורה, מה הרע בכך?

אסון כבד נחת עלינו מחינוך זה. התפתחות זו שאכן סיפקה תשובות וגילויים להרבה נעלמות ונסתרות, העבירה אותנו על דעתנו. האלקים חשבה לטובה לגלות אזנינו ולבנו בתוצאות המרהיבות של גילויי מפעליו, כדי שנתבונן עד כמה קטנים אנחנו לעומת רוממותו וחכמתו יתברך, ולהביט ממעשי ידיו משהו מנוראותיו, אולם ניצלו זאת בני האדם לרעה, נכנסו ליהירות וגסות רוח להחליט שיש בכחם כמו כן לחטט ולחקור ולברר ולדעת הכל גם בדרכי ההשגחה וסיבות הנהגתה, ולא השכילו ולא הבינו כי לא קרב זה אצל זה, ולא די שלא קרב זה אצל זה - אלא עוד בא זה ומפיל את זה. ועוד יבואר להלן.


ז. חכמי ישראל בכל הדורות בעלי חקירה היו בצפונות התורה והוא מה שהביאם לענווה יתירה, וההיפך לעומתם בחכמי המחקר והמדע

דהיינו ככל שמשקיעים וישקיעו בני האדם את כוחם, זמנם וממונם להשגת חוקי החומר - יתרחקו יותר מהשגת חיי הרוח. ומלבד היותם מבזבזים את כוחם ומרצם לחיי חומר, גרוע מזאת ישנו - והוא אשר נבאר להלן.

טעות וחלילה הוא מלחשוב את חכמי ישראל הנמנעים מבזבוז זמנם על חקר ומדע בענייני חומר, שמא נובע הדבר מקוצר המשיג ועומק המושג. וכי יגיעת התורה וחקירתה דורשת פחות מאמץ מלחקור איזה ממצא מדעי כלשהו?! על התורה יגעו ועמלו, חיטטו לרדת לעומקה ביגע ובעמל ימים ולילות ללא אכילה, שתיה ושינה, ובודאי פיתחו אצלם את תכונת החקירה והבירור, הספיקות והקושיות בענייני התורה ומצוותיה היתה אצלם הטרדה מאין כמוה מרוב חשקותם בה, פיתחו אצל עצמם את תכונת החקירה והדרישה, אולם במובן החיובי, דהיינו לראות מכך עד כמה נסתרות ונעלמות טמונים בתוך פרד''ס התורה, ועד כמה נשגבה היא מבינת בני האדם. והחכם מכל האדם סיכם במשפט אחד בינת אנוש לעומת בינת התורה (קהלת ז, כג): ''אמרתי אחכמה - והיא רחוקה ממני''. ודוקא מתוך כך שעמלו ויגעו לחקור בסודות התורה, למדו יותר כיצד להתקטן ולידע את ננסותם מול ענקותה של התורה, ומכך חרדו ויראו מנותן התורה, היות וייחסו את עמקות התורה לנותן התורה.

לעומת זאת, כשמפתחים את תכונת החקירה והבירור ומייחסים את הצלחת הממצאים לעצמם ומתעלמים מהממציא - הבורא כל יכול, הרי שגסות הרוח משתלטת על כאלה לחשוב, הנה כבר אנו היום ''יודעי דעת עליון''. ואפשר לא לחינם נאמר זאת על בלעם הרשע (במדבר כד, טז): ''ויודע דעת עליון'', אחר שמסומן הוא בפרקי אבות כבעל רוח גבוהה ונפש רחבה, ונאום זה בשבח עצמו - אמר בלעם על עצמו, כי כך הוחלט אצלו לאחר שהשתלטה עליו היהירות במידה מופרזת.

וכמו כן בתורה הקדושה, על העוסקים בה לשמה נאמר: זכה - נעשית לו סם חיים, ואילו על העוסקים בה שלא לשמה - סם המוות. כי העוסקים לשמה מפתחים את תכונת הבירור והחקירה אצלם לכיוון החיובי לברר וללבן את סודותיה, ועם כל זה אינם מתפתים מכך להחשיב עצמם כיודעי דעת עליון, ואינם מתיימרים לחטט בגנזי המלך. להיפך - עמקות התורה מלמדתם להתננס מול גדלותה, אולם כשלא זכה אדם ולומד שלא לשמה, הרי מתטפש הוא לחשוב, כיון שהגעתי להבנה בחקירת דבר ה' בתורתו, מותר לי לדעת גם את דרכי הנהגתו, ולרדת לעומק דעתו בהנהגת העולם, ולפלפל במשא ומתן עד שיתיישבו לי סיבות הנהגתו את בריותיו באופן זה דוקא.

אלא, שלעוסק בתורה הסכנה פחותה. סוף סוף לומד הוא חכמת חכמי התלמוד, שעם כל גדלותם וחכמתם אחזו בתמימות, והיו מופלאים בענווה והכנעה, ורחוקים מגאווה וגסות הרוח, וממילא אומר הוא לעצמו: הכיצד אני, השונה ודש בדבריהם, אתרברב לי אחר שהם עצמם בעלי השמועה, ועם כל זה נהגו בשיפלות הרוח?!

אולם כהיום, שבעלי המחקר והמדע המגלים פלאי הטבע הינם אנשים שאינם יודעים כל כך להמעיט עצמם, וגם יודעים הם היטב להגדיל את שמם, כספם וכבודם, ורחוקים המה מתכונות גדולי ישראל: ענווה, אמת, וכל הארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם שהם תְּנָאִים לרכישת קנין התורה, אין להם שום מושג בהם כלל, הרי שתיכף מחשבת ''יודע דעת עליון'' משתוללת במוחם, וגאוותם מעבירתם על דעתם לחקור ולברר, לתמוה ולהקשות על האלקים כאשר יקשה ויתמה איש על רעהו. וכשם שפשוט להם שממצא וגילוי חדש שהתפתח זה עתה, מסרס ועוקר הנחה קדומה ומיושנת - ובצדק, וההחלטה מכך היא, שהקדמונים היו חסרים בפיתוח המדעי - כך נקל להם להעתיק את אותה החלטה בייחס להבנת חוקי האלקים, וכשבאמת נשגבה מאיתם הבנת הנהגתו יתברך בעולמו - מאחר והתרגלו להתייהר שלא ניתן להשאר בדבר ללא הבנה, הרי שמפרשים ומתרצים אותה כפי הבנתם הקטנונית. וכשהדבר נעלם ונשגב גם מהבנתם הקטנונית, שוללים ועוקרים את יסודות האמונה ומפתחים ''גילויים'' חדשים. כי מה להם להבדיל בין גילויים חדשים בעניינים שמתחת לרקיע השוללים את המיושנים, לבין גילויים חדשים בעניינים שמעל הרקיע, שכמו כן יש בכוחם לשלול את המיושנים, וקל בעיניו של בעל צווארון לבן ועניבה אדומה להעיז להכניס ראשו בין הרים ענקיים, הלא המה התנאים והאמוראים וכל קדושי וחכמי הדורות, ולהחליט לסתור דבריהם במחי יד מכח סברת כרס המעורבת במצב רוח, מתובלת בגאווה ויהירות, ונמלחה בנגיעה ושוחד התאווה והרצון, ולאחר שנתבשלה בכל אלה, מוצגת היא בצלחת נוצצת ומטעה בה כל פוחז. ורק המחפש ''מציאות'' שאינן מחייבות ודורשות ממנו כלום, ומאידך מבטיחות חיי אושר ושלווה בעולם הזה וב''עולם הבא'', הוא שרץ ללקטם חינם אין כסף.

וכך צמחו להם רבים במשך הזמן מגלי פנים חדשות בפירושי התורה ובהשקפותיה, שאין רוח חכמים נוחה מהם כלל, ושללו בכך את זוהר ויופי מידת התמימות מהבאים אחריהם, מידה טובה שבה הצטיינו אוהבי ואהובי ה' בכל הדורות.


ח. ההתחכמות - מפלת האדם, ולעומתה התמימות מייצבת ומבססת את נפש האדם שלא תימוט לעולם

ראשית פיתוי הנחש את חוה, הלא הוא הפלפול בדרך משא ומתן בדבר ה' בציווי איסור האכילה מעץ הדעת, כמבואר בפסוקי התורה, וכשהצליח לסחוב את חוה למערבולת הויכוח והפלפול ולנתקה מהתמימות בציווי ה', הפילהּ ואת כל הבאים אחריה, ואילו היתה חוה נמנעת מהפלפול ומתממת עצמה בציווי ה', לא היה הנחש מצליח בשום אופן להמרידה נגד ציווי ה'. (וכמו שהארכנו בזה לעיל במאמר א' מדברי רבותינו).

ולעומת זאת - כמה מן התמימות רואים אנו אצל האבות הקדושים. היאך הצליח אברהם אבינו ע''ה לעמוד בעשרת הנסיונות אם לא בכח התמימות?! אתמול אמר לו הקב''ה: ''כי ביצחק יקרא לך זרע'' (בראשית כא, יב), ומבטיחו על קיום הזרע מיצחק דוקא, ואכן מתקיים הנס הגדול הזה עת הוולד לאברהם אבינו ע''ה בן למאה שנה ולשרה בת התשעים שנה, ולמחר אומר לו הקב''ה: קום העלהו לעולה, והוא בן שלושים ושבע שנה, ועדיין לא נשא אשה ולא הביא זרע לעולם, ובא לו ציווי זה המכרית זרעו מן העולם, ובתמימותו עמד בנסיון, ורץ בהשכמה בעצמו לחבוש את חמורו לקיים ציווי ה'. והלא מח אדם יכול להתפוצץ מציווי שכזה! מלבד רחמי האב על בנו לקום לשוחטו - הנסיון העצום ביותר שהיה בזה הוא שיכל כאן להיפרך לאברהם אבינו ע''ה את כל אמונתו אם היה נכשל בחוסר תמימות וחושב כי הקב''ה חוזר בו מהבטחתו, הרי אתמול הבטיח לי - והיום חוזר בו. הבן אדם הוא להנחם על דבריו?! ועם כל זה לא זז מתמימותו, מבלי לחשוב על מה שהובטח לו אתמול ומה יהא זרעו למחר. אין לי אלא שעה זו שנצטויתי בה לעשות רצון קוני.

ובכך לא נגמר נסיונו. חוזר אברהם ועמו בנו יצחק מהעקידה, היש לתאר את שמחתו באלוקיו על שזכה בכפליים - גם לשמוע בקול דבר ה' וגם הנה - הכל מתורץ, אין תמיהה על דברי ה', והנה בשובו, שומע הוא על פטירת שרה אמנו כתוצאה משומעה על נסיון העקידה. רבונו של עולם! הזו תורה וזו שכרה?! וגם את זה לוקח אברהם אבינו ע''ה בתמימות נפלאה, ומכנס את כל בני חת לקבורת שרה, ומנצל את פורענותו להשרשת האמונה בהשארת הנפש, כמובא במלבי''ם.

ועוד לא נגמר בזה נסיונו, כמובא במדרש תחילת פרשת ''וארא'' על הפסוק: ''ושמי ה' לא נודעתי להם'', שאומר הקב''ה למשה חבל על דאבדין ולא משתכחין, אלו האבות שהאמינו בי, שהרי הבטחתי לאברהם את הארץ, והנה כשבא לקבור את שרה אינו מוצא קבר אלא בתשלום של ארבע מאות שקל כסף.

כמו כן, בכמה מן התמימות נצטיין יצחק אבינו ע''ה בן השלושים ושבע, שהסכים להעקד במצות אביו. בכמה מן התמימות נצטיין יעקב אבינו ע''ה, אתמול אומר לו הקב''ה: ''ושמרתיך בכל אשר תלך'' (בראשית כח, טו), ולמחר - ''והנה עשו בא ועמו ארבע מאות איש'' (שם לג, א), צרת לבן, צרת יוסף, צרת דינה, ועם כל זה לא זז מאמונתו בה', והוא הבחיר שבאבות, שדמותו חקוקה בכסא הכבוד (כמובא בחולין צ''א ע''ב).

ואפשר להסביר על דרך דרש, מדוע חקק הקב''ה דוקא את דמותו של יעקב אבינו ע''ה בכסא הכבוד? אלא למען תהא דמותו לדוגמא ולאות לכל מרי הנפש הבאים בטרוניא ומהרהרים אחריו יתברך, להראותם דוגמא של איש שסבל מגוון צרות בחייו: שיכול בנים - כי מי כמוהו סבל מהעלם בנו יוסף והעדרו ממנו עשרים ושתים שנה; אלמנות - מתה עליו רחל; שונאים ורודפים - עשו; רמאות ועגמת נפש בפרנסה - לבן הארמי; זווג - שבע שנים עבד חינם בשביל בת זוגו; חולי - הראשון שחלה מיום בריאת העולם היה יעקב אבינו ע''ה. כך שיעקב אבינו הוא זה שהצטיין בכל פרטי המבחנים של האמונה, והוא השלם שבאבות.

וכן מצינו אצל דוד המלך ע''ה, שהיה כל ימיו נרדף ומבוקש למות, ועם כל זה לא הסיר תומתו מבוראו, באמרו (תהלים עג, כב): ''ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך'', התמים עצמו כבהמה לכבוד בוראו. וזה מה שדרשו חז''ל (חולין ה' ע''ב) על פסוק (תהלים לו, ז): ''אדם ובהמה תושיע ה''' - אלו בני האדם שהם ערמומין בדעת ומיתממים עצמם כבהמה לפני בוראם - תושיע ה'.

וכן אצל כל גדולי ישראל בכל הדורות, תקצר היריעה מהכיל סיפורים לאין ספור מגודל תמימותם בה', אם זה רבי שמעון בר יוחאי שהיה שלוש עשרה שנה במערה נרדף ועם כל זאת עסק בתורה, ותגובתו על כך היתה לרבי פנחס בן יאיר חמיו - אשרי שראיתני בכך; רבי עקיבא שסרקו בשרו במסרקות ברזל, ואומר הוא, שכל ימיו היה מתאווה מתי יגיע זאת לידו לגלות את אהבת ה' שבו ולקיימה בפועל.

וכן יתר עשרה הרוגי מלכות, הרוגי חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, ובכל הדורות כולם, כמה היו מגדולי ישראל ועד פשוטי העם שבתמימות פשטו צווארם למיתה ולסבל עבור כבוד יוצרם. כמה גלו ונרדפו על הפצת התורה בגזירות שמד, מזמן התלמוד ועד שנות הרודנות של רוסיה הקומוניסטית. את גלות סיביר הקרה הלא עברו רבים מגדולי ישראל המפורסמים על מסירות נפשם למען ה' ותורתו.


ט. עיקר מבחן האדם עלי אדמות הוא שלא להתפתות להיגרר לחקור ולפלפל בטעמי הנהגת ה' אלא להתמים עצמו

היתכנו כל אלה - ויותר - מבלי מידת התמימות? ובעצם, זהו כל נסיון האדם עלי אדמות - להבחן עד כמה תמימותו, כי התמימות מורה על אמון מלא בסמכות ללא עוררין על הנהגתו של הבורא עם הנברא, שהיא בתכלית היושר והצדק.

כל יהודי מצווה לברך על בשורה רעה - ''ברוך דיין האמת''. וצריך לאמרה כשם שמברך על בשורה טובה ''הטוב והמטיב''. דהיינו, כמו שנקל לו להצדיק דין שמים עליו כשהוא לטובה ומברך לה' על ישרותו וצדקותו בהתחסדו עמו, כן צריך שיהא בנקל לו להצדיק דין שמים עליו כשהוא לרעה, ובאותה מידה להאמין שאכן מה שארע לו הוא בתכלית הצדק והיושר.

והאדם לא נבחן רק בגדולות, אלא גם בקטנות, במעשי היום יום. אם זה בהפסד ממון, אם זה בפגיעה בכבודו, אם זה שלא נעשה רצונו כרצונו ומתמלא הוא בכעס והקפדה. והנכון הוא - שהנסיונות הקטנים הללו שתכופים המה יום יום, שעה שעה, קשה לעמוד בהם יותר מנסיונות גדולים וקשים הפוקדים לעתים רחוקות, שאז גם רבים המה המנחמים והמעודדים. אולם בנסיונות הקטנים והתכופים של יום יום, ככעס, גאווה, הקפדה - קשה מאד לעמוד בהם. והעצה היא - לאמץ ולחזק את מידת ה''תמימות'', ולראות בה כהצלה היחידה לעבור את הגשר הצר של העולם שמתחתיו תהום פעורה, לקבל לתוכה את כל הפיקחים והחכמים בעיני עצמם.

וכמו שהעיד הגאון יעב''ץ שהיה בספרד בדור של שמד, ואמר, שרק הנשים ועמי הארץ וכל הפשוטים באמונתם עמדו ביום מבחן, ואילו המשכילים איבדו וקטעו את שושלתם בהמרת דתם.

''אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה''. גם על נקיפת אצבע, מכה קטנה באצבעו של אדם, ישנו דין בבית דין של מעלה: מקטרגים מכאן, סנגורים מכאן. ומבלי פסק דין לאחר דיון, בשמיעת שני הצדדים ואישור הפסק מאת אלוקי המשפט, לא יתכן שיארע נקיפת אצבע לאדם, או הפסד אפילו של פרוטה, עוגמת נפש כלשהי, וכל שכן יותר מזה - לא נעשה רק לאחר כרוז מן השמים המכריז להצדיק פורענות על פלוני בגלל מעשה פלוני שעשה במקום פלוני בשעה פלונית, והכל מפורט בפי אותו כרוז, כמבואר בספה''ק.

אומרים חז''ל (מדרש רבה בראשית מג, ו): מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר לבטלה, חוץ מפעם אחת באומרו (בראשית מג, ו): ''למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח''. וכאן יתמה כל מתמיה. יעקב אבינו ע''ה, בשיא סבלו - יוסף איננו, שמעון איננו, והנה בנימין גם אמור להלקח ממנו בגלל אמירת האחים יש לנו עוד אח, האם מועקתו של יעקב אינה מצדיקה התבטאות עדינה זו - ''למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח''?! גם זה לא?! עד כדי כך צריך היה לשתוק?! אכן כן! אדם מושלם כיעקב אבינו, ''איש תם'', נתבע להיות מושלם במידת ה''תמימות''. וכאן נמצא בו חסרון במידה זו. חסרון שאנו אפילו לא מבינים מהו, אולם הקב''ה שיודע את זכותו של יעקב אבינו ועד כמה יכול וצריך הוא להשתלם, תבע זאת ממנו.

יעקב אבינו שאל פעם בחייו: ''למה'', ונתבע על כך. אנו - לא נספור כמה פעמים בחיינו שואלים אנו ''למה'' - זה פשוט מידי הרבה בשבילנו, לא נספור כמה פעמים בשנה שואלים ''למה'' - גם זה הרבה בשבילנו, לא נספור כמה פעמים בחודש שואלים ''למה'' - רק נספור כמה פעמים ביום, ואולי אפילו בשעה, אנו שואלים ''למה'' ''למה''. ''למה'' הבגדים לא מכובסים? ''למה'' האוכל לא מוכן? וכו' וכו', ומה נענה כשניתבע על כל ''למה'' ו''למה'' שיצא מפינו יום יום, שעה שעה?!


י. לסיכום:

הקב''ה לא אוהב שאלות! משה רבנו שאל: ''למה הרעות לעם'', ודיבר עמו הקב''ה קשות על כך, והוכיחו על זה כמבואר ברש''י תחילת פרשת ''וארא'', אברהם אבינו שאל: ''במה אדע כי אירשנה'', ונשתעבדו בניו על כך כמובא בחז''ל.

ובדרך מליצה אמר פעם גדול אחד: לא כדאי לאדם לשאול ולהפציר בבקשת פתרון לשאלות ה''למה'' הרבות שצצות במוחו, כי בכך מסכן את חייו, היות והרבה מפתרונות ה''למה'' לא ניתן לפותרם כאן עלי אדמות, בעולם החשוך והנסתר בו אנו נתונים, אלא הפתרונות במלואם יובהרו לנו לעתיד, בעולם הנצח. ובכן, כשמתחנן אדם לבוראו לדעת פתרון ה''למה'', אכן אם יחליטו ''לרחם'' עליו מן השמים, הרי שיטלוהו מן העולם בקיצור ימים ושנים כדי לספק לו את התשובות. אולם האינו שואל וממתין בסבלנות לפתרון השאלות, חייו יארכו.

וסיבוך התמימות היא בימינו יותר מדורות קודמים, כמבואר ברמח''ל, שעיקר הקושי בדור האחרון יהא הנהגת ''צדיק ורע לו רשע וטוב לו'', והדבר מבואר ע''פ ה''חפץ חיים'' שביאר, דהיות ואנו עתה סמוכים לסיום כל החשבונות של כל הדורות בכלל, ולסיום חשבון דורנו בפרט, ולכך הפרעון הוא בתכלית קושי הדין מצד אחד, וכמו כן הינו חשבון סתום וחתום אחר שהוא סיום חשבון של דורות. וקשה מאד לשכל אנוש להבין משהו מחכמת הצדק והיושר של הנהגת הבורא, כך שרק התמימות תהא ההצלה היחידה כדי להשרד באמונה בה'.




פרשת כי תצא א' - מאמר צז - הרוצה בתשובה


א. נוסח סיום ברכת השיבנו - ''הרוצה בתשובה''

בנוסח התפילה בברכת ''השיבנו'' מסיימים אנו ''הרוצה בתשובה'', ויש להתבונן, בנוסח זה השונה מייתר הברכות, שהרי בכל הברכות האמצעיות שהינן ברכות של בקשה, אנו מסיימים בנוסחא המאמתת את אשר הזכרנו בברכה. כגון ב''אתה חונן'', לאחר שבקשנו דעת וחכמה, מסיימים אנו באמיתות כוחו יתברך לגבי בקשה זו של רפואה - בא''י רופא חולי עמו ישראל, וכן הוא בכל הברכות, מסיימים אנו באימות כוחו יתברך לגבי אותה הבקשה שביקשנו עליה.

ואילו בברכת השיבנו הנוסח שונה, שהרי לאחר בקשתנו שישיבנו ה' בתשובה, היה לנו לסיים בא''י המקבל בתשובה, דהיינו לאמת את כוחו יתברך שאכן הוא בעל הכח לגבי אותה בקשה שבקשנו, ואמת שהוא מקבל בתשובה, ואילו אנו מסיימים ''הרוצה בתשובה'', שהוא לכאורה תמוה, דמאן דכר שמיה של רצון בבקשתנו עד שאנו מסיימים ''הרוצה'', והלא זה לא מעין הברכה. דאמנם בכלל זה שהוא רוצה בתשובה ישנו גם שהוא מקבל בתשובה, דמאחר שרוצה הוא בה מסתמא מקבל הוא התשובה, אולם מילא אם היינו מבקשים רצה נא בתשובתנו, אז שייך לסיים בא''י הרוצה בתשובה, אולם הלא בקשתנו היתה על עצם ההשבה שישיבנו ויקרבנו לעבודתו, ואם כן אז הלא מן הראוי לסיים המקבל בתשובה.

ועוד יש לעיין הרבה בעצם ברכה זו, דמה שייך לבקש מהקב''ה שישיבנו ויקרבנו לעבודתו ויחזירנו בתשובה שלימה לפניו, והלא זה בבחירתו של האדם, דמילא לבקש מה' חכמה בינה ודעת, רפואה, פרנסה וכדומה, זה לא תלוי בבחירתנו, ושייך להתחנן ולבקש עליהם מה', אולם מה שייך לבקש מה' שיעשה במקומנו את עצם החיוב המוטל עלינו, הרי עלינו מוטל לעסוק בתורה ולהתקרב אליו, ובפרט לחזור בתשובה שלימה זו החובה המוטלת עלינו, והיאך באים אנו לבקש מה' שיעשה זאת לנו אחר שכל ביאתנו לעולם היא לצורך עבודה זו?


ב. מצות התשובה הגיונית או חוקית?

וקודם שנבאר את התמיהות דלעיל, נבוא להתבונן האם מצות התשובה היא מצוה הגיונית או חוקית. (וכבר דברנו מענין זה לעיל בפרשת ''שופטים'' מאמר צה ונאריך עתה בזה יותר). ראשית נוכיח מהמדרש שהתשובה הינה חוק והטבה מאתו יתברך, ואינה הגיונית, וכך מובא בגמרא (ירושלמי מכות ז, ע''א): שאלו לחכמה: מה משפט החוטא? אמרה: ''חטאים תרדוף רעה''; שאלו לנבואה: מה משפט החוטא? ואמרה: ''והנפש החוטאת היא תמות''; שאלו לתורה: מה משפט החוטא? ואמרה: יביא קרבן ויתכפר לו; שאלו להקב''ה: מה משפט החוטא? ואמר: יעשה תשובה ויתכפר לו, בדברים אני מכפר לו, שנאמר: ''קחו עמכם דברים ושובו אל ה'''.

הרי שמצד החכמה והנבואה אין תקנה לחוטא, ורק הקב''ה המציא המצאה זו בטובו וחסדו שיוכל החוטא לתקן חטאו בתשובה - המצאה הנוגדת את החכמה ואת הנבואה וגם את התורה המצריכה לפחות קרבן.

עד כה הוכחנו מהמדרש, ועתה נוכיח זאת מסברא. חז''ל אמרו ביומא (פו, ע''א), ארבעה חילוקי כפרה, עבר אדם על מצוות עשה ועשה תשובה, לא זז משם עד שמוחלין לו, עבר על מצוות לא תעשה, תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר, עבר על כריתות ומיתות בית דין, תשובה ויום הכיפורים תולין ויסורים ממרקין, ועל ידי היסורים נמחל לו עוון הכרת ומיתה ונידון לחיים.

ועוד איתא ברמב''ם הלכות תשובה (פד ה''א): ואפילו אדם שכל ימיו חטא ועשה תשובה בסוף ימיו, אין מזכירין לו מעוונותיו כלום.

מדרכו של עולם, אדם העובר על חוקי המדינה וכגון שנסע באור אדום דרס והרג אדם או פצעו, בא הוא לפני השופט, אומר לו השופט: היש לך מה לומר או במה להצטדק? עונה הוא: אדוני השופט, מודה אני באשמה ואין לי במה להצטדק, אולם אבקש לחון אותי ולמחוק את חובי משום שהנני מבטיח שמעתה לא אסע יותר באור אדום.

או גנב שגנב ונתפס, וכשנשאל במה יש לו להצטדק, מבקש הוא חנינה ומחילה על עונשו בכך שמבטיח הוא שמעתה יותר לא יגנוב.

הרי הדבר מגוחך ביותר. שהרי עבירה זו מציאות. האדם בחטאו יצר מציאות שלילית בכל מעשה לא טוב שעשה, ואם כן היאך אפשר לעוקרו ממציאותו? בחרטה?! בהצהרה בלבד שמצהיר האדם שמעתה לא יחטא יותר?! וכי זו סיבה שמיד מוחלין לו על כל עוונותיו?! והנה זו מצות התשובה, הרי שבעקירת המחשבה בחרטה - נעקר מעשה העבירה והיה כלא היה, והוא פלא!

התשובה לכך היא, דמצות התשובה היא רצון הפשוט של הבורא מבלי שנבין זאת.

וכלשון רבנו יונה בתחילת ספר שערי תשובה: מן הטובות שהיטיב הקב''ה עם בריותיו, שנתן להם אפשרות לנוס מפח פשעיהם, הרי שהתשובה היא חסד והטבה ואין בה הגיון, שאם ההגיון והצדק מחייב זאת, למה יקרא חסד והטבה.


ג. מדוע התשובה אינה בגדר וויתור?

ואם תאמר והרי מידת הדין לוקה? שהרי הקב''ה חפץ במשפט, וכנאמר: ''כי אני ה' אוהב משפט'' (ישעיה סא, ח) ועוד, הרי אמרו חז''ל (בב''ק נ, עא): כל האומר הקב''ה וותרן - יוותרו מעוהי, הרי שמידת הדין מחייבת שיבוא החוטא על עונשו ללא וויתור, ואם בתשובה ששב האדם מוחלין לו, אם כן מידת הדין יוצאת מקופחת?

שהרי בעינינו הלא יחשב הדבר בגדר ''וויתור'', שהרי במשל דלעיל אם אכן השופט יקבל הצטדקות זו של הנתבע שמעתה לא יסע יותר באור אדום, הלא נחשיב זאת לשופט שנהג בוויתור, והרי כלפי הקב''ה אסור לנו לומר שהדבר נחשב לוויתור, כאמור דאסור לומר שהקב''ה וותרן, וא''כ גם אם אין הגיון בתשובה אלא היא מתנה כאמור, היאך נניח את דעתנו שאין הדבר נחשב בגדר ''וויתור''.

אולם דע, דכשם שגדולה מעלת התשובה, וכשם שגדול רצון ה' בתשובה, כן הוא לעומת זה יגדל וירבה העונשעל מי שיתרשל ממנה, כך שאמנם מצד אחד התשובה מקפחת את מידת הדין, אולם מאידך מידת הדין נוטלת את שלה להעניש פי כמה וכמה למי שמתרשל מהתשובה, כך שמה שקופחה מידת הדין מכאן, נטלה מצד אחר לחייב את החוטא לשוב למעלתו ולא להתפשר, במעידתו של החוטא עלול הוא לבוא לפשרה ולהחליט להתייאש מאלו שהם מצוות שמעד בהם, התשובה - שהינה אפשרות לתיקון מחייבת את החוטא להחליט שמתחיל הוא כל פעם מחדש.

והוא על דרך מה שפירש הגר''א לשון ''דין וחשבון'', דדין הוא שנדון האדם על עצם העבירה, ו''חשבון'' הוא שנתבע על מה שיכל להשיג לולי העבירה, שיכל אז להתעלות יותר בתורה ומצוות, כן הוא כאן, עונש אחד ישנו על עצם החטא, והשני בכפליים מדוע לא ניצל את הזדמנות התשובה לנוס מפח פשעו, הרי שבכאן מראה שמזלזל בכבוד שמים ואינו חש כלל לעונש החוטא, ועל כן רעתו כפולה כמבואר באריכות ברבינו יונה ב''שערי תשובה''.

העולה מכך הוא, ''מלך במשפט יעמיד ארץ'', ואי אפשר לקיום העולם בלא משפט, והמלך - הקב''ה - אוהב משפט, וכנאמר (ישעיה סא, ח): ''כי אני ה' אוהב משפט'', ומובא במדרש (דב''ר ה, ז) משל: ''שפטים ושטרים'' - משל למלך שהיו לו בנים הרבה ופרדסים הרבה, והיה לו בן שהיה אוהבו יותר מכל בניו, ופרדס שאוהבה יותר מכל פרדסיותיו, אמר: פרדס שאני אוהבה מכל, נותנה אני לבני שאני אוהבו יותר מכל, כן אמר הקב''ה: אוהב אני לישראל יותר מכל האומות, מכל מה שבראתי איני אוהב אלא את הדין, שנאמר: ''כי אני ה' אוהב משפט'', נותן אני מה שאני אוהב לעם שאני אוהב.

אפשרות התשובה מחזקת את המשפט שמשמעותו שלילת הוויתור, ומכיון שאין הקב''ה מוותר, זה יביא שיתחייב האדם לא להתפשר עם יצרו על שום מצוה ועל שום הנהגה וקבלה טובה, כי רק ע''י התשובה יוכל החוטא להיות אמיץ וחזק שלא להתפשר עם יצרו, ביודעו שאין סיבה בעולם המונעת אותו מלהתקרב שוב לבוראו - שבע יפול צדיק וקם, ומכח התשובה יאמין ויתחזק שאין להתפשר, ומחוייב הוא לשוב ולקום מחדש לנסות שוב להתגבר על יצרו. כך שהתשובה מצד אחד מחמירה על החוטא לחייבו לחדש תקווה מחדש, ולקום מנפילתו בכל כוחו, וכי אין כח בשום עוון שבעולם לחסום ממנו את האפשרות לחזור למעמדו להתקרב לה' באם יקיים את מצות התשובה, ובאם לא ינצל את אפשרות התשובה, יגדל ויכבד חטאו לה' ביותר, כמבואר ברבנו יונה, שהמתרשל מלשוב עוונו יכבד, וכמשל שהביא מגנבים שחתרו חתירה בבית הסוהר וברחו, מלבד אחד מהם שזלזל במשפט המלך ולא ירא ממשפטו ולא ברח, שודאי עוונו יגדל, והביאור הוא מפני שאי בריחתו היתה מסיבה של שאננות ואמונת שלום יהיה לי, ומה לי לפחד מעונשי המלך, והוא חמור מאד, כמבואר בתורה: ''לא יאבה ה' סלח לו, ורבצה בו כל האלה'' וגו'. ובזה יתבאר הפסוק: ''כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאתיה''. והתמיהה ברורה, וכי הקב''ה משיב לחוטא כפליים מחטאו, והלא אדרבא לא כחטאנו עשה לנו, הקב''ה מתחסד עם החוטא לרחם עליו, והיאך יתכן שקבלנו כפליים עונש מחטאתינו.

אולם הענין יובן לפי המבואר, דמאחר וישנה אפשרות של תשובה לנוס מפח הפשעים, אם האדם אינו מנצלה, הרי שהוא מזלזל במשפט ה', וקל בעיניו אשר חטא, ועל כך יגדל ויוכפל עונשו יותר מאילו לא היתה אפשרות של תשובה בעולם, שאז היה מקבל עונש על אשר חטא ותו לא, אולם עתה שישנה אפשרות של תשובה והאדם לא מנצלה, הרי שעל כך יוגדל חטאו בכפליים ולכך עונשו בכפליים.

הרי שהתשובה מצד אחד סניגור גדול לשב, אולם מאידך היא עצמה נהפכת לקטיגור נורא למי שלא שב.


ד. החסד וההטבה שבמצות התשובה, שגם בחלק ממנה יש בו שיעור חשוב

מובא במבי''ט בספרו ''בית אלוקים'' (שער התשובה פי''ב), כי התשובה אינה כשאר המצוות, שבשאר המצוות העוזב חלק ממנה כאילו לא קיים המצוה, כגון: המטיל ג' ציציות בטלית במקום ד', לא קיים המצוה, וכן ג' פרשיות בתפילין במקום ד', לא קיים כלל המצוה, אולם במצות התשובה גם אם לא נשלמה כדין התשובה בכל חלקיה, וכגון שיש חרטה אבל עדיין אין עזיבת החטא, או עזיבת החטא ללא חרטה, גם מועיל.

והטעם כמבואר, הגדיל ה' חסדו עמנו להרחיק מאתנו היאוש מלחזור אליו, וטרח כביכול להחשיב לנו כל חלק בתשובה ליתן לו שיעור חשוב כשלעצמו, על מנת שנחזיק בתשובה ולא נרפה מלדרוש מעצמנו לחזור למעמדנו הקודם, כי אם יכביד עלינו לקיים מצות התשובה בכל תנאיה דוקא - יצמח יאוש בלבותינו מלשוב אליו.

והיה הגאון רבי איצל'ה בלזר אומר:

החוטא, אם לאחר שחטא לבו מתחרט ומלא צער, נרשם בשמים: ''פלוני חטא והתחרט''! ולעומתו חוטא שלא התחרט, נרשם בשמים: ''פלוני חטא ולא התחרט''! ומרחק שמים וארץ בין זה לזה, ואף שחטאו באותו חטא.

וסיפור ידוע שהיה עם ה''חפץ חיים'' ועשיר אחד, ששמע אותו עשיר שמעו של הח''ח ובא לבקרו, וחפץ לרכוש את כל ספריו. הח''ח הציע לו את כל ספריו, משנה ברורה, ליקוטי הלכות, שמירת הלשון, ועוד הרבה, אותו עשיר קנה הכל מלבד ספר ''חפץ חיים'' על הלכות לשה''ר. שאלהו הח''ח: מה דופי מצאת בספרי זה שאינך חפץ לקנותו? ענה לו אותו עשיר: חלילה, אלא פשוט אינו יכול לקיים ספר זה היות ונסיבות עסקו מסובבים על רכילות ולשה''ר, ולא שייך לו לקיים מה שכתוב בזה. ענה לו הח''ח: שעצתו שיקנה ספר זה ויקרא בו, ואם יועיל לו רק בשביל להאנח בסוף היום על לשה''ר שדיבר אותו יום כדאי הוא לו! שווה היא אותה אנחה הרבה מאילו לא יאנח כלל.

הרי שאף לחרטה בלבד כבר ישנה משמעות גדולה ועצומה, ובזה כבר נגע במצות התשובה שמקורה חזרה לאבינו שבשמים, וכל ''חזרה'' יש לה חשיבות.

ומסביר זאת בספר ''משנת אהרן'' לר' אהרן קוטלר ז''ל: היות וגדר התשובה הוא קירוב לה' יתברך שנתרחק ממנו על-ידי החטא, וזה נקרא תשובה: ''ושבת עד ה''' (דברים ל, ב), ''שובה ישראל עד ה' אלקיך'' (הושע יד, ד), כי זהו עיקר המכוון בתשובה: לשוב ולהתקרב אל ה'. ובכל חלק מהתשובה מונח קירוב לה' יתברך, למשל כשעוזב החטא, אפילו שעדיין לא מביע חרטה על חטאיו הקודמים - עצם זה שמעתה עוזב החטא, הרי שנתקרב לה' יתברך יותר מקודם שהיה מרוחק מאד ועדיין שרוי בחטא. וכן אם זכה להתחרט אולם קשה לו עדיין עזיבת החטא, הרי שישנה התקדמות בקירוב לה' יותר מקודם.

ועיין שם שודאי אין זו תשובה גמורה, כי תשובה גמורה זהו בתשלום כל תנאי התשובה, שהם: חרטה, עזיבת החטא, ווידוי וקבלה על העתיד, אלא כוונתנו לומר שגם במעט ובחלק מן התשובה יש בו תיקון. ואינו כשאר המצוות שאם הטיל ג' ציציות במקום ד' לא עשה ולא כלום.

וכיוצא בזה הביא ה''חפץ חיים'' (ב''זכור למרים'' פרק ז') וזה לשונו: ''יש שבשעה שמתוודה בנוסח ''אשמנו'' ואומר ''דברנו דופי'', הוא מתחרט וחושב בדעתו להזהר מזה עוד. אמנם אחר כך מתגבר יצרו עליו וחוזר לחטוא עוד. זוהי נקראת תשובה שאינה שלימה. ויש שאינה נקראת תשובה כלל, דהיינו: אפילו בשעה שמתוודה ואומר: ''על חטא שחטאנו לפניך בטומאת שפתיים, בלשון הרע, ברכילות, בכחש ובכזב, בלצון, בהונאת דברים'', וכהאי גוונא עד יותר מעשרה עניינים ששייכים רק לחלק הדיבור, אין לו שום הרגש בזה, והוא כאומר איזה תיבות בעלמא - זו לא נקראת תשובה כלל. ועל כן, מי שיש לו לב נבון, אפילו במקצת, יש לו ליזהר מוידוי כזה, דלפחות בשעת האמירה יחשוב לקיים רצונו יתברך, וה' יראה ללבב.

הרי למדנו חשיבות של משהו מהתשובה - שלפחות בשעת אמירת הוידוי יתחרט ויחשוב בדעתו להזהר - זהו גם חלק מקיום התשובה.

ובספר ''חומת אנך'' להחיד''א ז''ל (פרשת אמור), מביא בשם הר''ר אברהם חיון ז''ל, שנסתפק במי שחטא ונתחרט ושב בתשובה ונתקבלה תשובתו, ואחר כך חזר לחטאו באותו החטא, אם אמרינן דנדחתה תשובתו ונחשב לו החטא הראשון להיות חוזר ונעור. והכריע שזה תלוי בחוטא: אם חזר לחטוא ותוהה על הראשונות ומתחרט על התשובה ששב מקודם, אז נדחית תשובתו, ואם כשחוטא בפעם שניה אינו אלא מחמת שגבר עליו יצרו, ומצידו הלואי שלא היה חוטא, ואינו מתחרט על תשובתו הראשונה, אין חוזר ונעור עוונו הראשון, ורק עוון שני בידו, ושב ורפא לו.

ואפשר דמכאן יצא לו לרבי מאיר (דפליג על רבי יהודה בקידושין לו), דגם בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום קרויים בנים, והיינו משום שבכל אופן יש אצלם חרטה, ואף שאין אצלם עדיין עזיבת החטא, ועדיין אינם עושים רצונו של מקום בפועל, מכל מקום גם בזה נחשבת תשובתם תשובה חלקית במדריגה נמוכה, ויש לה משמעות תשובה.

ומענין לענין, אדם שעשה תשובה על חלק מעוונותיו, ועדיין לא השלים עשות תשובה על יתר עוונותיו, על כך היה אומר הגאון רבי יחיאל מיכל פיינשטיין שליט''א בשם ה''חפץ חיים'', על הא דמשמע מ''חובות הלבבות'' שאדם שעושה תשובה, ואינו עושה תשובה על הכל לא מקרי בכלל תשובה, אמר על כך הח''ח: שאין הלכה כמותו בזה, אלא על מה שעשה האדם תשובה נקרא בעל תשובה. (מובא בספר ''באר מרים'' עה''ת עמ' תרס''ו).


ה. מופת החסד וההטבה שבתשובה - שאינה מועילה לגוי

ועוד ראיה חותכת להנ''ל, דמצות התשובה היא מן הטובות והחסדים שהיטיב ה' לעמו ישראל ואין בה מן ההגיון אלא מן החמלה והחסד, הוא מכך שכל ענין התשובה שייך רק גבי ישראל ולא לאומות העולם, כמבואר בספר ''בית אלקים'' להמבי''ט (פרק יג, יד), שהאריך שם לבאר שלאו''ה גם אם יעשו תשובה גדולה יועיל להם שלא יענשו בעוה''ז, אולם לא יועיל להם לזכות לעוה''ב, ולעוה''ב יזכו רק חסידי או''ה ששמרו שבע מצוות ולא חטאו בהם, אולם אלו מאו''ה שחטאו ועברו על שבע מצוות, הגם ששבו, לא יועיל להם לזכות לעוה''ב.

וכמו גבי נינוה, דכל מה שנשלח יונה אליהם הוא לא שציוום לשוב, דלעולם אין הקב''ה מבקש מאו''ה לשוב, ולא מצינו לשום נביא שדרש מהם לשוב, וכמו ירמיה שניבא למצרים לפלשתים ולמואב, לבני עמון ולדמשק, לקדר ולעילם ולבבל (כמבואר בירמיה מ''ו), ולא מזכיר בנבואתו שישובו מרשעם, כי אין תשובה לרשעתם אלא בעוונם ימותו, וכמו כן לנינוה לא ציווה יונה שישובו, אלא הודיעם בפורענות האמורה לבוא עליהם, וכששבו מעצמם הועיל להם לדחות מעליהם הפורענות בעוה''ז ולא לזכותם בעוה''ב.

וביאר שם המבי''ט, היות ותכלית העולם הוא בשביל ישראל, ולכך כיון שאי אפשר לעולם בלא ישראל ואי אפשר לישראל בלא תשובה, לכך עבורם דוקא נבראת התשובה קודם שנברא העולם, כדי שבכך תהא להם אפשרות לתיקון, וכנאמר: ''שובה ישראל עד ה' אלקיך'', מה שאין כן אומות העולם שאינם תכליתיים בעולם, לכך בעוונם ימותו, אחר שבין כה אין קיום העולם תלוי בהם, ואינם תכלית בריאת העולם.

ועוד שם: כי לזכות לתשובה צריך זכות אבות דלא שייכא גבי או''ה אלא גבי ישראל, והביא זאת מהפסוק: ''ושבת עד ה' אלהיך וכו' ולא ישכח את ברית אבותיך''.

ועוד האריך שם בעוד הבדלים בין תשובה לישראל לבין תשובה לאומות העולם, והוא שגם לגבי עוה''ז שמועילה תשובה לאו''ה, עדיין אין הם שוים לישראל בענין זדונות נעשין להם כזכויות, דשייך רק בישראל.

ועוד הבדל ישנו באיכות התשובה ובשלימותה, שתשובה הנדרשת מאו''ה היא תשובה במלואה ששבו והתענו ולבשו שקים, ואף בהמותיהם התענו, ואילו בישראל הסתפק הבורא בחרטה בלבד לקבלם בתשובה, וכמו שמצינו בשופטים (פ''ג): ''ובני ישראל ישבו בקרב הכנעני החתי וגו', ויקחו את בנותיהם להם לנשים ואת בנותיהם נתנו לבניהם ויעבדו את אלהיהם וגו' ויעבדו את הבעלים ואת האשרות, ויחר אף ה' בישראל וימכרם ביד כושן רשעתים וגו', ויזעקו בני ישראל אל ה' ויקם ה' מושיע לבני ישראל ויושיעם את עתניאל בן קנז''.

הרי שבזעקם לה' כבר הושיעם, שהוא פחות בערך תשובתם של נינוה שהתענו ולבשו שקים.

ועוד שם: ''ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויחזק ה' את עגלון מלך מואב על ישראל וגו' ויזעקו בני ישראל אל ה' ויקם להם מושיע את אהוד בן גרא''.

עוד שם בפ''ד: ''ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ואהוד מת, וימכרם ה' ביד יבין מלך כנען וגו' ויצעקו בני ישראל אל ה''' וגו', ואז נעשה להם הנס הגדול עם דבורה וברק.

ועוד שם בפ''ו: ''ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה' ויתנם ה' ביד מדין וגו', וידל ישראל מאד מפני מדין ויזעקו בני ישראל אל ה' וגו', וישלח ה' איש נביא אל בני ישראל'' וגו' ונעשה להם תשועה גדולה על ידי גדעון.

וביותר ראינו לשון זה של רחמנותו יתברך על ישראל, כאשר יחמול האב על בנו, שם בפ''י פסוק ו': ''ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות ואת אלהי ארם ואת אלהי צידון ואת אלהי מואב ואת אלהי בני עמון ואת אלהי פלשתים, ויעזבו את ה' ולא עבדוהו, ויחר אף ה' בישראל וימכרם ביד פלשתים וביד בני עמון''.

''ויזעקו בני ישראל אל ה' לאמר חטאנו לך וכי עזבנו את אלוקינו ונעבוד את הבעלים וגו', חטאנו, עשה אתה לנו ככל הטוב בעיניך, אך הצילנו נא היום הזה וגו', ותקצר נפשו בעמל ישראל'', עיי''ש במפרשים ובמלבי''ם, שביאורו: לא יכל הקב''ה כביכול לסבול לראות בצרתם, וקצרה נפשו מלראות בעמלם ובצערם, ואז נגאלו על ידי יפתח.

וכן עוד אחר כך, עשו עוד הרע בעיני ה' וגאלם ביד שמשון.

הארכנו להוכיח את הנהגת החסד של הקב''ה עם ישראל, וגם במצב שהיו שרויים בעוונות החמורים ביותר ג''ע וע''ז, עם כל זה בצעקת ''חטאנו'' - גאלם מיד מבקשי רעתם.

הרי לנו שישנה משמעות לכל חלק מהתשובה, ואף לחרטה בלבד טרם עזיבת החטא.


ו. כוחו של הרהור בתשובה

ויותר מכך מצינו בזוה''ק (פינחס דף ר''כ ע''ב), מחשיבות ומעלת הרהור תשובה ואף שלא הוציאה בפה, והנה לך דבריו (מתורגם ללה''ק):

יש מהם שמצפצפים בגיהנום ומיד עולים. ואלו הם רשעי עולם שחשבו בתשובה בלבם ומתו, ולא יכלו לעשות תשובה, אלו נידונים שם בגיהנום ומצפצפים ועולים לאחר כך. ראו כמה רחמיו של הקב''ה על בריותיו, שאפילו הוא רשע ביותר והרהר בתשובה ולא יכול לעשות תשובה ומת, אמנם מקבל עונש בודאי על שהלך מהעולם בלי תשובה, אולם הרצון ההוא ששם בלבו לעשות תשובה אינו נעדר מלפני מלך העליון. והקב''ה מתקן מקום לרשע ההוא במדור של שאול, ושם מצפצף בתשובה, כי הרצון ההוא יורד מלפני הקב''ה ומשבר כל כוחות השומרים של שער מדורי גיהנום, ומגיע לאותו מקום הרשע ההוא שם ודופק בו ומעורר בו אותו הרצון לתשובה, כמו שהיה לו מקודם בחייו. ואז מצפצפת הנשמה ההיא לעלות מתוך מדור השאול, ואין רצון טוב שיאבד מלפני המלך הקדוש, ומשום זה אשרי ההוא מי שמהרהר הרהורים טובים לאדונו. ואף על פי שאינו יכול עשותם, הקב''ה חושב לו רצונו כאילו עשה וכו'. אלו שלא הרהרו בתשובה, יורדים לשאול ואינם עולים משם לדורי דורות, עליהם כתוב (איוב ז, ט): ''כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה''. על הקודמים כתוב (שמואל א, ב): ''ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל''.

עוד איתא בזוהר ''פינחס'' שם:

כל בני העולם הולכים לשאול וכו', אבל עולים מיד, שכתוב: ''מוריד שאול ויעל'', חוץ מאלו הרשעים שלא הרהרו תשובה מעולם, שהם יורדים לשאול ואינם עולים. ואפילו צדיקים גמורים יורדים שם. ולמה הם יורדים? משום שלוקחים משם כמה רשעים ומעלים אותם למעלה, ומי הם שמעלים אותם? אלו הם שהרהרו בתשובה בעולם הזה ולא יכלו כי נסתלקו מן העולם. והצדיקים יורדים בשביל רשעים האלו בתוך השאול, ולוקחים אותם ומעלים אותם משם.


ז. התעוררות לתשובה באה לכל אחד גם שלא בבחירתו - רשעים מלאים חרטות

מובא ב''תנא דבי אליהו'' רבה (פל''א):

''הקב''ה יושב ומצפה להם לישראל יותר ממה שמצפה הוא האב לבנו והאשה לבעלה שישובו מן הדרך, יותר מכך יושב הקב''ה ומצפה להם לישראל שיעשו תשובה, כדי שיגאל אותן ויבנה להם בית המקדש''.

ונורא לראות את התפעלותו של הגר''ח פלאג'י בספרו ''כף החיים'' מדברי התנא דבי אליהו הנזכר:

''האמנתי כי אדבר'', דבכל פעם שאני קורא המאמר הנכבד הלזה, עיני עיני יורדה מים, דאיך יתכן דמלך הכבוד אלהי עולם ה' הוא יושב ומצפה אותנו שנחזור בתשובה, כדי לעשות טובה עמנו, כל הטובות שבעולם, וכל אחד הולך בשרירות לבו, ואין איש שם על לב לאמר: ''לכו ונשובה אל ה'''. ואם בבנו החביב לו יארע דלעת ערב איחר לבוא לביתו יותר מהשעה שרגיל לבוא בכל ערב, אז האב עיניו כיונים, משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים, מתי יבוא לביתו. וכן האשה שהלך בעלה למדינת הים, כמה צער מגיע לה עד שתראה פני בעלה, וזה צער השמים, ואם הקב''ה סובל שיעור זה הצער עלינו, על מה אנחנו ישנים בתרדמה גדולה כזאת ואין אנו חוזרין בתשובה שלימה, אהא הוא אומר: תן בלב עמך ישראל לשוב בתשובה שלימה לפניך, ''לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד''.

ולפי זה נראה דזהו הטעם דאמרו ב''זוהר הקדוש'' (ג, קכו), ועיין נמי בספר ''קב הישר'' (פרק ז'), דהקב''ה בעצמו מכריז בכל יום: ''שובו בנים שובבים''. וכשיוצא הכרוז למעלה, הקול נשמע למטה, והקול ההוא מעורר עצי היער ולובשים חרדה ואומרים שירה באימה וביראה, כאשר יעויין שם. והיינו: כיון דהקב''ה מצפה מתוך חיבה זו, מכריז בכל יום בכבודו ובעצמו, לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח (כף החיים להגר''ח פלאג'י זצ''ל).

יש לדייק מדברי התנד''א הנ''ל, שהתשובה דהיינו החרטה אינה תלויה בבחירה אלא היא ישנה ומוכרחת, ומאליה עולה בלב החוטא ואפילו הוא רשע, וכמו שאמרו חז''ל (שבט מוסר פכ''ה ע''פ נדרים ט, ב,): רשעים מלאים חרטה, ולכך מצפה הקב''ה אימתי ישוב אחר שהחרטה בקרבו, דאם לא שהיתה החרטה מוכרחת אלא היתה בבחירה כמו כל המצוות, מה נשתנתה דוקא התשובה שעליה ממתין הקב''ה ומצפה? אלא בהכרח שנשתנתה מצות התשובה מכל המצוות שאינה תלויה בבחירת האדם אלא מאליה - מעצם טהרת נשמתו מזדעקת ''החרטה'', ולכך כיון שישנה היא בחוטא, לכך ממתין לו הקב''ה שישוב.

ומצינו שהתשובה נבראה קודם שנברא העולם. להיות שרצה הקב''ה שמצוה זו של התשובה לא תהא תלויה בשום מגבלה, ולא תהא תלויה בחוקי הבחירה שנוצרו לאחר שנברא האדם, שכן האדם נברא עם בחירה לרצות בטוב או ברע, אולם לאחר שבחר האדם ברע והשחית וקלקל - הרצון לשוב לא יהא תלוי בבחירה, אלא יקבלנו האדם במתנה גם מבלי שיבחר בו, ויתנוצץ בו רצון לשוב להקב''ה, וכמעשה דר''א בן דורדיא ויוסף משיתא - רשעים מלאים חרטות.

וכמו שרואים אנו בחוש כהיום בעלי תשובה ששבו לאחר שעשו מעשים חמורים - כריתות ומיתות בית דין, והנה רבים מהם מתעוררים מעצמם לשוב מבלי להבין מה דוחף אותם לשוב.

ואכן, פינת בחירה לעולם נשארת באדם, ולכך יוכל האדם להתעקש ולדחות חרטה זו שעולה בקרבו ולהשכיחה ממנו, אולם חרטה זו בוא תבוא בלב כל רשע, מכיון שהתשובה היא רצון ה', ואותה רצה ה' ובראה קודם שנברא העולם, ואינה תלויה בשום גורם.

ובזה פירשו הא דאמרו בזוהר (ג, קכו): בכל יומא כרוזא קארי ואמר: ''עד מתי פתאים תאהבו פתי'' - ''שובו בנים שובבים''. והקשו: למה יוצאת אחר שאין מי ששומע? ותירצו: דהם רגשי חרטה העולים בלב הרשעים.

וזהו שכתב הרמב''ם בהלכות תשובה (פ''ז ה''ה): ''וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן שנאמר'' וכו'. והוא לכאורה קשה, שהרי חז''ל אמרו (סנהדרין צח, א,): אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב, ולפי דברי הרמב''ם הנ''ל לא יתכן דור שכולו חייב אלא זכאי, אחר שיעשו תשובה.

אלא הביאור, שרצון לשוב הוא אינו תלוי בבחירת האדם, אלא במתנה מקבל הוא רצון שכזה, אחר שמחשבה לחרטה הוא רצון ה' שיהא בבני אדם שאינו תלוי בשום מגבלה וחוק. ואינו דומה לכל קיום המצוות שאף בהן רצון ה' שנקיימם, אולם כל מצוות התורה תלויים במגבלת החוק של הבחירה החופשית, אולם מצות התשובה אינה תלויה במגבלות הבחירה חופשית, אלא הוא רצון המאציל על נאצליו קודם שהוחקו חוקי הבחירה - קודם שנברא העולם, ולכן הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, דהיינו שיתחרטו לפחות על מעשיהם.

כלומר הבטחת התורה שאותה חרטה שהיא חלק מהתשובה, תהא בלתי נמנעת משום אחד מישראל ואף מהרשע הגדול ביותר, אזי אם בכל הדורות היה שדחו ישראל בידים חרטה זו, הרי שבסוף הימים יכנעו ישראל לרצון זה שבקרבם ויאחזוה לאותה חרטה, ואם כן אין זה שייך לדור זכאי או חייב, יתכן ויהיה הדור חייב מצד שבפועל עדיין לא קיים עזיבת החטא, עם כל זה לא יבצר מהם שיעשו תשובה לפחות בחרטה בלבד, דהתשובה בבחינת חרטה תתכן גם בחייבים במעשיהם, ויש לתשובה זו משמעות ואף שהיא חלקית - חרטה בלבד, דזה המיוחד שבתשובה להחשיב כל חלק ממנה, כמבואר לעיל בשם הגר''א קוטלר, וכן בזוה''ק שהזכרנו, שיש בחרטה בלבד משמעות להציל הרשעים מגיהנם, אזי אומנם עדיין יתכן ויהא הדור חייב, אלא שיסתפק הקב''ה לצורך סילוק חסימת הגאולה - התלויה בתשובה - בתשובה מועטת זו רק לצורך אפשרות זיכוי הגאולה לישראל.


ח. ''הרוצה בתשובה''

ומעתה נבוא לבאר את אשר תמהנו בתחילת דברינו, והוא: מה שאנו מבקשים מה' שיחזירנו בתשובה שלימה, והלא זה תלוי בבחירתנו.

וכאן תבוא התשובה כאמור, דמאחר והרצון לשוב דהיינו החרטה אינו תלוי בבחירה כייתר מצוות התורה, אלא הוא טמון באדם בעל כרחו, אם כן מבקשים אנו מהקב''ה, שאותו רצון שבקרבנו לשוב שהינו בלתי נמנע מכל אחד מצד שכך רצון ה' - שיצעק אותו רצון ויקשקש בקרבנו, והבקשה שלנו להקב''ה היא שישיבנו אליו להיותו רוצה בכך ומצפה לכך מאתנו, וקבע גזירה שכך יהא טבוע בלב האדם לשוב לה', והוא בזה שניתק מצות תשובה זו מבחירתנו שתהיה מוכרחת אצלנו, ועל כן מסיימים אנו: בא''י ''הרוצה בתשובה'', לעורר את כח הרצון העליון בקבלת התשובה, לומר, מכח מה באים אנו לבקש על כך שתשיבנו אליך הרי הבחירה בידינו, אלא מכח זה שזה רצונך, ומאחר וזה רצונך - אינו נתון לביטול כביכול מכח בחירתנו, כי רצון ה' בתשובה מנתק מצוה זו דוקא מבחירתנו שלא כמו יתר המצוות, שבודאי רצון ה' שנקיים תורתו, אלא שחקק עליהם מגבלה של בחירה חופשית, אולם כאן במצות התשובה - ברצון לשוב לה' בכללות, זה אינו מוגבל בבחירה החופשית, ומוכרח הוא אצלנו, מכח זה אנו באים לבקש שתשיבנו אליך בתשובה שלימה, דהיינו לחזק את הרצון לשוב ולהתקרב אליך.

שהרי רצון ה' זו מציאות, דלא שייך גבי קוב''ה רצון בלבד שאינו מיושם למעשה, אלא ודאי אחר שרצון ה' שנשוב, אם כן זוהי מציאות שתהא התשובה בקרבנו בטבע.

ועוד מתכוונים אנו ב''רוצה בתשובה'' כאמור לעיל, שהקב''ה כביכול נכפה, מכח רחמיו שנכמרים עלינו כרחם אב על בנים, וקצרה נפשו מלראות בעמלנו, ורוצה הוא ומצפה מתי נשוב אליו, מכח זה מבקשים אנו שהרצון כביכול של ה' לתשובה שהוא כאמור מציאות הקיימת אצל כל אחד ואחד ואין לך רשע בישראל שאין בו חרטה, אזי מעוררים אנו בתפילתנו את אותו רצון העליון, ומבקשים שלא יהא אותו רצון לריק וישאר בגדר חרטה בעלמא אצלנו, אלא שיהא זה למעשה אצלנו בפועל ממש. וזו בקשתנו לה' ''השיבנו ה' אליך ונשובה'', דהיינו יודעים אנו שזה רצונך שאינו תלוי בבחירתנו, וכמו כן נכמרים רחמיך עלינו ומצפה אתה שנשוב, ולכך בכח נתונים אלו באים אנו בתחינה ''השיבנו ה' אליך ונשובה''. אם כן באמירתנו ''הרוצה בתשובה'', מעוררים אנו בזה את ההכרח כביכול מצידו יתברך לקבלנו בתשובה, שהכרח זה מצידו בא הוא מכח הרצון שאינו נתון לשום מגבלה שישובו בניו אליו.


ט. לעת קץ תתחזק הבטחת התעוררות התשובה בישראל שהינה מוכרחת ולא תלויה בבחירה

ובזה יובן מה שנאמר בפסוק על אחרית הימים (עמוס ח, יא,):

''והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דבר ה'''.

רעב - היינו רצון ללחם, תיאבון השתוקקות, שאמנם רצון לשוב הוא תמיד כאמור בלבות ישראל, אלא שבסוף הימים יהא בבחינת רעב ממש, דהיינו יתחזק הרצון להיות רצון עז לשוב לה' מתוך חרטה עמוקה, וזה מבטיח הקב''ה שישליח בנו את הרצון לתשובה בייתר שאת - הבחירה שלנו תהא בזה באם נאחז את אותו רעב ונספק לו לרעבונו לעשות תשובה, או שנדחה חלילה בידים לאותו רצון ורעב.

וכמו שביארנו בדברי הרמב''ם לעיל, בענין כבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, דהיינו שתתחזק אצלם החרטה והרצון לשוב לה' יותר מתמיד, אחר שכאמור התעוררות התשובה מוכרחת שתהא בלבות ישראל.


י. עוד מגודל חפץ ורצון ה' בתשובה

ובעוד אופן ניתן להסביר את סיום ברכת השיבנו - ''הרוצה בתשובה'', על פי מה שאמרו בגמרא ברכות ל''ד ע''ב: רבי אבהו אומר: במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים, הרי שמעלה מיוחדת ישנה לבעלי תשובה שחפץ ה' בם יותר מצדיקים, והוא מצד שזה רצון ה' לחפוץ בהם, ואף שהתשובה אינה הגיונית ושכלית, וכמו שהארכנו בזה לעיל, ובפרט עוד להחשיב את הבעלי-תשובה יותר מצדיקים, שהוא תמוה, (ועיין לקמן שהארכנו בזה בפרשת ''וילך''). אלא כל זה הוא מכח רצונו יתברך שכך רצה, ומבחינתנו יש לנו לראות זאת כחוק ברצונו הפשוט של הבורא, ואף שבודאי לבורא יש טעם לרצון זה, אלא שמבחינתנו לא מובן לנו הטעם, ואין לנו לראות בזה אלא רצון פשוט שכך רצה הבורא.

ועוד יובן על פי מה שביאר בספר - ''בית אלקים'' למבי''ט, על הפסוק: ''ארפא משובתם אוהבם נדבה'', וכדי שנבין דבריו נקדים להסביר.

אדם המשלם חובותיו, אין הוא ראוי לכבוד ולתפארה, אחר שמחובתו לשלם חובו, שהרי לווה ממונו של המלווה ועליו להחזירו.

וכן המשלם מיסים וארנונות, בודאי כמו כן אין הוא ראוי לכבוד, אחר שזה מחובתו לשלם מיסים.

אולם התורם ונודב מכספו לצדקה וחסד, זהו הראוי לכבוד ולתהילה, אחר שאין הוא חייב, ומנדבת לבו בא הוא ותורם מכספו.

יחסו של הקב''ה לחוטא אינו כבעל חוב שפרע חובו, אלא כנודב ותורם מטהרת לבו, מחבבו הקב''ה ומכבדו כאחד שתרם להקב''ה כביכול, וזהו ''ארפא משובתם אוהבם נדבה'', מסביר המבי''ט: מבטיח הקב''ה שירפא את משובתו של החוטא, ולא זו בלבד אלא גם שיאהבהו כאחד הנודב ולא כאחד הפורע חובו.

והזוכה יותר, ושב מאהבה, זדונותיו נהפכים לזכויות, וזהו ''הרוצה בתשובה'', לומר שרצון מיוחד יש לו להקב''ה במצות התשובה, ומתרצה הוא להתרצות ולהתפייס בתשובת השב לאוהבו כמתנדב, ואת כח רצון זה כאמור, אנו מעוררים, ובאים לעורר רחמי ה' והבטחתו בשבועה - ''חי ה' אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחיה'' - לקבל את השבים אליו, ומעוררים אנו רצון מיוחד זה כדי שישיבנו לתורתו ויחזירנו בתשובה שלימה לפניו.

וזהו ''בנים אתם לה' אלקיכם'', היינו לומר דאף שאין הקב''ה מוותר על כלום, ואדרבא וסביביו נשערה מאד, ודקדוקו עִם עַם ישראל הרבה יותר מדוקדק וקפדני מאומות העולם, ואם כן במה מתבטאים יחודנו וסגולתנו להקרות דוקא אנו בניו של מקום? התשובה לכך היא, דוקא בשל היותנו בניו של מקום מועילה לנו תשובה ולא לאומות העולם, וכן להיותנו בניו של מקום תשובתנו מתקבלת כנדבה ולא כפרעון חוב, ומצד עצם דקדוקו עמנו במשפט על כל פרט מחשבה ודיבור, אדרבא, מורה הדבר על גודל חשיבותנו, להיות שישנה משמעות מכל מעשה דיבור ומחשבה שלנו לרע או לטוב, היא הנותנת שנהיה נשפטים על כל פרט, והוא לרוב חשיבות אצילות נשמותינו שחוצבה ממקור גבוה וקדוש יותר מאומות העולם.

וכאמור לעיל, דתכלית רצון העליון בזה לקרבנו אליו לבל נתפשר עם מחדלינו וקשיינו בעבודתו, אלא נקום בכל פעם מחדש לעובדו, וזאת ביודענו כי על ידי התיקון בתשובה שבה נפשנו להיות אהובה וקרובה לה'.

ודברי המבי''ט הנ''ל הם כדברי הרמב''ם שכתב (הלכות תשובה פ''ז ה''ו): ''אמש היה זה שנאוי משוקץ מרוחק ומתועב, והיום אהוב וקרוב נחמד וידיד'', הרי שבתשובה שעשה לא רק שפרע חובו, שעל פריעת חוב אין לכנותו אהוב וקרוב נחמד וידיד, אלא בהכרח שבתשובת השב נחשב כמתנדב, ועל נדבת לבו נקרא אהוב וקרוב.




פרשת כי תצא ב' - מאמר צח - מחיית עמלק בימינו

''תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח'' (כה, יט)


א. מצות מחיית עמלק בימינו

מצוה לעסוק קצת בפרשה זו של מחיית עמלק, ובמיוחד בחודש ''אלול'' ישנה מחוייבות נוספת להתבונן היטב בתכלית תפקידנו ''תמחה את זכר עמלק'' האם אנו חיילים נאמנים, והאם עושים אנו תפקידנו באמונה במלחמה זו.

ועצם העסק בה, הרי הוא גם מצות עשה של ''זכור את אשר עשה לך עמלק'' מלבד מצות לימוד התורה שבדבר. ונבוא לסוגיא זאת בהקדמת כמה שאלות.

יסוד הדברים מה''נתיבות שלום'' סוף ספר ''שמות''.

א. מה ענין זכירת מעשה עמלק שעשה לנו והרע לנו בצאתנו ממצרים? מילא, זכירת יציאת מצרים ומעמד הר סיני, הרי שיש בזכירתם תכלית נפלאה, לזכור חסדי ה' עמנו ונפלאותיו שעשה לנו בצאתנו ממצרים. וכמו כן מעמד הר סיני, שהוא עמוד שכל האמונה סובבת עליו כלשון הרמב''ם. אולם מה ענין זכירת מעשה עמלק שנלחם בנו כשיצאנו ממצרים.

ב. מה ענין שנצטווינו למחות את זרעו של עמלק לאחר שכבר לכאורה נמחה זכרו, שהרי היכן נשאר זכרו היום, מי יודע בכלל מי הוא עמלק, ובהכרח שמצות התורה היא תמידית בכל דור ודור.

ג. מדוע נשתנה עמלק והופלה לרעה יותר מכל האומות שקמו עלינו למלחמה, והלא קמו עלינו שונאים גדולים ממנו במשך הדורות.

ד. מה הסיבה שתלה הקב''ה את שלימות שמו וכסאו במחיית עמלק, ובפרט על פי מה דאיתא - עמלק ממלכה שפילה היתה.

ה. מה ענין להשמידם כליל מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור.

ו. ועוד קושיא גדולה, מהו ענין מלחמה לה' בעמלק מדור דור, כאילו וכביכול נמנע הדבר ממנו יתברך מלכלותם כמו שכילה את סנחריב מאה שמונים וחמש אלף ראשי גייסות בלילה אחד, ואם כן תימה, היפלא מה' דבר?!


ב. פשעו של עמלק

ונראה כשם שדרשו רבותינו בעניין השבתת שאור בפסח, דהשבתה היא בלב, דהיינו לבטל החמץ מלבנו ולהחשיבו לכלום, כן גם במחיית עמלק שייך מושג של מחייה בלב.

ונבאר זאת בעזרת ה':

את מרוץ המהלך של קידוש שם שמים שהחל בעשר מכות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מרוץ מזורז זה שהלך למישרין יפה יפה לקראת התכלית והמטרה שהיא קבלת התורה, היחיד החצוף שהעז לנתק ולחתוך אותו באמצע, היה עמלק הרשע.

''אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען'', מי לא נזדעזע מה' ומעמו בחירו, בשומעו את קריעת ים סוף ויציאת מצרים? מי היה מעיז לפגוע באומה זו? עם כל קנאתם במעמדם של ישראל ולהיותם עם הנבחר - בני בכורי ישראל, מכל מקום לא העיזו להפריע את הסדר שהכין לו האלקים לעמו.

המתקנא היחיד שקנאתו העבירה אותו על דעתו, והחליט להתאבד על מנת לאבד, היה עמלק הרשע, שראה אמבטיה רותחת וכולם פוחדים ליכנס בתוכה, אמר: אכנס בתוכה, ואף על פי שיודע אני שאכווה, אצנן אותה לאחרים.

קנאתו של עמלק העבירתו על דעתו, מה עשה? חקר ובחן במה מצטיינים עמו ישראל שכל כך אוהבם האלקים, אעקור מהם את ייחודיות זו, וממילא ימאסם האלקים. ראה ובדק שאהבת ה' לעמו בזכות האמונה, ורק בכוח התפילה ''ויזעקו ישראל אל ה''', ורק בזכות ''ויאמינו בה' ובמשה עבדו'' בחר בהם ה' להיותם עם מאמין בו ומוכן להשתעבד לו, ובכן אמר: אקרר את אמונתם ואצננה מהם, ובכך יבעטו בו ויבעט גם הוא בהם. וכיצד עושים זאת? פשוט, להילחם אתם, ולצנן את פחד האומות ומוראם מעם ישראל ועל ידי זה תתרפה האמונה אצלם, בראותם הנה אלקינו שבו האמנו, וראינו בו כאבינו ואת עצמנו כבניו, כביכול בגד בנו, ומגרה בנו את האומות, הרי שכביכול אין בשליטתו לעשות כרצונו, שהרי רצה בנו כעם, עשה לנו שידוד מערכות הטבע וכל זה לקנות אותנו לעם, ולא הצליח במעשה ידיו, שהרי ניתן לעקוף את רצונו ומי שרוצה להתנגד לרצונו יכול, ועובדה שבאו אלו האוייבים העמלקים לאבדנו, ואם יש ביכולתו, למה לא מנעם אחר שבחר בנו והינו עתה מנהגנו בשיא אותותיו ומופתיו? ובזה ציננו את אמונת ישראל וקיררום.

ומובא בילקוט (סוף פרשת תצא): ''אלמלא לא בא עמלק להילחם בישראל לא הייתה שום אומה ולשון שולטת בהם לעולם''.

הרי שהוא נתן את תעוזת המרד בהקב''ה לכל האומות שתתקרר אמונתם ופחדם בבחירת ה' את ישראל לו לעם, וכמו כן גרם שתתקרר אמונת ישראל עצמם באלקיהם, בזה שנתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים.

ועוד איתא ברש''י פירוש אחר - ''אשר קרך בדרך'' - שטימאם בעריות ופגם קדושתם, אם כן הרי שבב' נקודות יסודיות של עם ישראל פגע עמלק - אמונה וקדושה.


ג. מצות מחיית עמלק בימינו

ובהכרח לנו לומר שמחיית עמלק היא מעשית עד ימינו, שהרי תלה ה' את שלימות שמו וכסאו במחיית עמלק, אם כן כל זמן שעדיין לא זכינו לזה משמע שעדיין עמלק לא נמחה והינו קיים ומעכב את שלימות שמו וכסאו, ואם הוא קיים, הרי כמו כן קיימת המלחמה המצווה עלינו עמו, ובכן באותם נקודות שפגע בנו עמלק עלינו להלחם בו, ובזאת תלויה מחיית עמלק גם בימינו אנו.

נקודה הראשונה שפגע בנו עמלק, היא צינון האמונה, ומחיתו היא לעקור את הכפירה והאפיקורסות.

נקודה שניה שנקט בה עמלק שהיא חילול הקדושה, אם כן בהכרח שמחייתו הוא בזה שנתחזק בקדושה, שהרי פשיטא שאין עניין במחיית עמלק מצד מלחמתם הפיזית אתנו, אחר שקמו עלינו במשך הדורות גרועים ממנו ששפכו דמינו הרבה יותר מעמלק, אלא מצד הכפירה והטומאה שהשרישו בלבות ישראל.

העולה לנו, שהעמלק נושא את דגל הכפירה באלקי ישראל, ושיטתו להפריד אב מעל הבנים, ולהטיל שנאה ביניהם בזה שיחטיא את הבנים כדי שימאסם האב, ובשיטה זו הוא עובד עד היום, וכפי המובא בספר ''בני יששכר'' (מאמר חודש אדר מאמר ג' מלחמה לה') וזה לשונו:

ומעתה תתבונן מה שכתוב בזוהר (בשלח סז): ''אמר רבי יהודה בכל דרא ודרא ובכל דרין דאתין לעלמא, לית דר דלית בהו מההוא זרעא בישא דעמלק, וקודשא בריך הוא אגח בהו קרבא'' עכ''ל.

ועוד מדבריו שם: כי כל היועצים עצות רעות על עם ישראל בכל דור ודור ובכל אומה במלכותם וכו', וכבר גזרו אומר בזוהר (בראשית), אשר כל העומדים על ישראל בכלי חמס ובמינות ואפיקורסות הם המה משורשי עמלק.

ובפרט להמבואר ב''אלשיך'', כי לכל אומה שר משלה, ועמלק השר שלה הוא הס''מ בעצמו שהוא היצר הרע בעצמו.


ד. התעצמות כוחו של עמלק בעקבתא דמשיחא

ובמלחמתם אז כן עתה, ובפרט בזמן עקבתא דמשיחא, שאז מתחזקים המה מאוד, וכמו שהיה אומר הגר''י לוינשטיין בשם ה''חפץ חיים'' זצ''ל: נסיונות האמונה שהיו בתקופת מלחמת העולם הראשונה והשניה, אינם אלא משחק ילדים לעומת נסיונות האמונה שיהיו קודם ביאת משיח.

וכן מובא ב''אור החיים'' הקדוש [ציטטנו לשונו לקמן], שבסוף הימים יתמודדו בני ישראל עם שער החמישים של הטומאה שהוא שער המינות והאפיקורסות, וזאת במקביל למה שעומדים ישראל לזכות בסוף הימים לשער החמישים של הקדושה, ולא יהא ניתן להשיגו אלא באמצעות כבישת שער החמישים של הטומאה.


ה. מה בין דורות הראשונים להאחרונים באופן אמונתם

ונתבונן היאך מתממשים הדברים בדורנו, מכמה סיבות, להחשב דור המתקשה באמונתו יותר מכל הדורות שקדמו.

כמעט ובכל ספרי ודרשותי איני שוכח להביא את דברי רוח הקודש של האור החיים הקדוש, על זמננו זמן הסמוך לגאולה. ונראה לי שמצוה גדולה בכל הזדמנות להזכיר דבריו הקדושים שמחזקים את הנפש להתמודדות בניסיונות עקבתא דמשיחא, לבל נמעד מעומס וריבוי הצירופים והבירורים הרבים שנתרכזו בזמן הזה.

וקודם אקדים הקדמה שחשוב לדעתה.

ידוע שבמצות האמונה ישנם ב' מצוות המבוארות ברמב''ם, והמה האמונה והידיעה, וכנאמר: ''וידעת היום והשבות אל לבבך''.

ההבדל בין אמונה לידיעה: ה''ידיעה'' היא עד היכן שהשכל מבין בדרך החקירה והפילוסופיה, ובדרך משא ומתן, טוען ונטען בענייני הי''ג עיקרים. ''אמונה'' היא שייכת כאשר נסתם כוח השכל ונעצר מבינתו היות הדברים מעל בינתו, כי אז נצרך האדם לאמונה שהיא ללא שכל.

בדורות שעברו לא היתה להם אמונתם בדרך פילוסופיה וחקירה, ובפרט אצל הנשים והמון העם, אולם דבר אחד היה אצלם וחזק הוא יותר מאמונת החקירה, והוא הנקרא ''הרגשה''.

והיטיב לבאר זאת הסבא מקלם בביאור מוחשי, הובא בספר ''דרכי מוסר'' להגר''י ניימן זצ''ל:

''איש שלא טעם מעולם טעם לחם, ובא אליו פילוסוף ומברר לו על דרך החקירה - שהלחם הוא המשביע את נפשו של האדם, באותה שעה יכול לבוא פילוסוף שני ולברר בהוכחות ברורות על פי החקירה את ההיפך - שהלחם אינו משביע. אבל אם אחד רעב ואכל לחם כדי שביעה וסעד את לבו לשובע - הרי שלאחד כזה אפילו יבואו מאה פילוסופים ויבררו לו על פי החקירה שהלחם הוא דבר שאינו משביע - יתלוצץ מהם, אחרי שכבר ברור לו מן הניסיון, החוש והמציאות, כי לחם דבר הזן ומשביע את האדם, ולא תועלנה כל יתר הפילוסופיות והחקירות לברר לו אחרת ממה שראה והרגיש בחוש. כך בענייני אמונה - אמר הסבא מקלם - אם אחד יאמין בה' מפני שלמד אמונתו על פי החקירה, יוכל לבוא חוקר אחר שיהפוך לו את החקירה על פיה, מי נקרא מאמין? זה שאמונתו חושית ''מבשרי אחזה'', אם אמונתו השתלמה עד למדריגה כזו - שכשהוא לומד תורה ומקיים מצוות - מתקרב הוא לה' על ידי זה, והוא מרגיש בעצמו חיות נפשית עילאית - ולהיפך חס וחלילה כשמתרפה מלימוד התורה וקיום המצוות הוא מרגיש ריקנות וערטילאיות בנפשו, והוא מחוסר מנוחה עד שיתקן דרכיו - אמונה כזו שום אדם בעולם אינו יכול להכחישה, כי היא מוחשית וגדלה מתוך המציאות.


ו. האמונה חייבת להיות בשלימות ומה שיחסר מהאמונה בחקירה ובהרגשה יש להשלימו באמונה פשוטה

וזאת האמונה החושית באופן הנזכר היתה בדורות קודמים. ובכן האדם צריך להגיע למדריגת האמונה בשלימות, ומה שחסר לו מלהשיג אחר הידיעה והחקירה, או מה שחסר לו עדיין מלהשיג אחר ההרגשה החושית, משלים הוא זאת באמונה פשוטה, אמונת נחלת אבותיו, ואף שהיא ללא ידיעה וללא הרגשה. ועל דרך משל, אם השיג אמונה בדרך החקירה או ההרגשה בחמישים אחוז, צריך להשלים את אמונתו באמונה פשוטה בשיעור חמישים אחוז, ואם השיג אמונה בדרך החקירה או ההרגשה בשיעור עשרים אחוז, צריך להשלים אמונתו באמונה פשוטה בשיעור שמונים אחוז, וכן על זה הדרך.

היום, שחסרנו כל, שהרי ההכרה מתוך ידיעה וחקירה אינה בנמצא אצלנו, דמי יערב לנפשו היום ליכנס לשאלות וחקירות במציאות ה' וכדומה, הלא סכנה עצומה היא לנפשות חלשות כשלנו, כמבואר רבות בספרים גודל הסכנה ליכנס לאמונה בדרך חקירות. וכן אמונה מתוך הרגשה ועריבות, הלוא חושינו והכרתנו תשושים וכהים, הלוא ''ההסתר פנים'' פגע בנו מלבד ביסורים הרבים גם ברגשות ובהשגות מדריגות שאין לנו וגם לא מקצת ממה שהיה בדורות קודמים.

הרי שכהיום יש לנו להשלים את אמונתנו אך ורק באמונה פשוטה כמעט במאה אחוז אחר שאין לנו מושג בחקירות ולא בהרגשות, וחייבים אנו להלך באמונה פשוטה ללא רגשות והשגות, וללא טעמים ועריבות בעבודה, אלא באמונה פשוטה כחוטב עצים ביער שטורח ועובד בין אם מרגיש שביעות רצון ובין אם לא מרגיש, כי בכך תלויה פרנסתו. כן צריכים אנו להבין שחיותנו תלויה באמונה, ועליה צריכים למסור את נפשנו בכל מצב, בין מבינים אנו דבר בשכלנו ובין כשאין מבינים שום דבר, וכן גם כאשר איננו מרגישים שום דבר.

ועל כך נקרא דורנו דור ''עקבתא דמשיחא'', בחינת ''עקבים'' הנטולי הרגשה וחוש, וכל תפקידם להלך בבוץ וברפש, ולהוליך עליהם את כל קומת הגוף, דמצד אחד העקבים אינם חלק מכובד כייתר איברי הגוף אולם המה המייצבים ומעמידים הקומה.

מסיבות רבות נקלענו כהיום בסוף הדורות, למצב שבו אין לנו אלא להתחזק באמונה פשוטה ואף ללא רגשות יותר מדורות קודמים, וכמו שנבארם לקמן.


ז. דברי אור החיים הקדוש אודות מצב הדור האחרון

וקודם שנבאר הסיבות, נצטט דברי ''אור החיים הקדוש'' שהמה רוח הקודש לתקופתנו, ונראה עד כמה רוח ה' דיבר בו, ומילתו על לשונו הקדושה להורותנו מה תפקידנו כהיום.

ואלו דבריו (שמות ג, ח):

הנה למה שקדם לנו כי עיקר הגלות הוא לברר הניצוצות שנטמעו בנ' שערי טומאה, וכמו שציינתי דבר זה כמה פעמים, בזה ינוח דעת בב' השאלות, כי אם היה מוציאם קודם זה היו מפסידים בירור החלק ההוא. ותדע שעם ה' השיגו בבחינת כללותם הכלול במשה שנתייחס בשם עמו השגת מ''ט שערי בינה, וטעם שלא השיג שער החמישים, הוא לצד שאין המושג אלא בהשתדלות המשיג, ולצד שישראל לא נכנסו בנ' שערי טומאה לברר אותו, לא השיגו בחינת הקודש שכנגדו, והובטחנו כי לעתיד לבוא ישפיע בנו אל עליון תורת חיים שבשער החמישים, והשגתו הוא באמצעות הגלויות, ובפרט בגלות האחרון אנו משיגים הדבר.

וטעם שנסתכנו ישראל במצרים בבירור שער הנ', לצד שלא היו בני תורה, מה שאין כן דורות האחרונים באמצעות תורתם ישיגו ליכנס לשער הנ' ולהוציא בלעו מפיו, ואז ספו תמו בחינת הטומאה. ע''כ.

הרי לנו מבואר בדבריו הקדושים, שעם ישראל יתנסו לעת קץ בניסיונות שער הנ' של הטומאה, ויידרשו להתמודד עם הכוח התקיף ביותר של הטומאה, ומה שלא נדרש מהם בשום דור יידרש מהם בדורות האחרונים הסמוכים לגאולה, וללא ספק היא הכרזת מלחמה שהכריז בוראנו לדור דור עם עמלק, דמצד אחד הכריז עליו מלחמה לדורי דורות, ומאידך בזה בישרו לעמלק להיות נשרד עד עת קץ במשך כל הדורות, ואם כן מן הסתם כשמתכוון האור החיים דלעת קץ יידרשו בני ישראל להתמודד עם שער הנו''ן של הטומאה, היא עיצומה של המלחמה בעמלק.

והרי מן ההכרח לומר שהמלחמה בעמלק הינה מלחמה רוחנית, שהרי אם הכוונה למלחמה פיזית, יש לתמוה כמבואר לעיל, מה נתייחד עמלק שנצטרך להילחם בו בכל הדורות, והלוא כמה מדינות עצומות וחזקות מעמלק לא נשאר מהם זכר ושארית, כהכנעני, הפריזי וכו', ולמה אם כן לא יהא עמלק כאחד מהם ויימח שמו מן העולם, עד שיצטרך הקב''ה להכריז עליו מלחמה למשך כל הדורות כולם?

ועוד כאמור לעיל, יש לנו לתמוה מהיכא ידעינן מי הוא עמלק שמכריזה עליו התורה מלחמה בכל הדורות, מהיכן נדעהו כדי להשמידו? ובפרט יש לתמוה, שהרי תלה הקב''ה את שלימות שמו וכסאו במחיית עמלק, שנאמר: ''כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור'', ומה כוחו של העם השפל הזה להיותו מונע ועוצר את שלימות שמו וכסאו של הכל יכול.

אלא כאמור, אין המלחמה האמורה בעמלק מלחמה פיזית, אלא מלחמה בשיטת עמלק שכמוה תקום ותצוץ בכל הדורות, וכמעשהו אז - ''אשר קרך בדרך'' כן מעשהו עתה בייתר שאת.

והנשאר לבאר מהי שיטתו של עמלק. ובכן מקרא מלא הוא: ''אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עייף ויגע ולא ירא אלקים'' (דברים כה, יח), ופירש רש''י שם ב' פירושים: אחד ''קררך וצננך'', ומהו הקירור והצינון שקיררם, דודאי אין משמעותו אלא שקירר אמונתן התפעלותן ובטחונם של ישראל מלהתלהב אחר הבורא, שקינא להם באותות ובמופתים ממשעבדיהם.

והפירוש השני ברש''י שפירש מלשון קרי וטומאה, שטימאם במשכב זכור - גם בנקודה זו מטרתו היתה לבטל מהם את אמונתם בה', בהיותו יודע כי טומאת עריות הוא השוחד הגדול ביותר לסתירת האמונה.

והרי שבב' נקודות נקט עמלק להילחם בהם בישראל: א. קירור וצינון האמונה. ב. חילול הקדושה.


ח. עוד מדברי קודשם של רבותינו אודות מצב האמונה בדור האחרון

נצטט כמה מדברי קודשם של רבותינו התואמים לדבריו של האוה''ח הק'.

מובא ב''אלשיך'' הקדוש, דכל אומה משבעים אומות יש לה שר משלה, ואילו שרו של עמלק הוא הס''מ בעצמו שהוא השטן הוא היצר הרע, הווי אומר שמלחמת עמלק היא מלחמת היצר.

ואם כן, כל אלו הקמים עלינו בב' נקודות אלו להפילנו בהם, נוקטים המה בשיטת עמלק, שהוא היצר הרע עצמו.

ותפס עמלק בב' נקודות אלו דווקא, שבהם תלוי המוח והלב, המוח - משכן הנשמה והכרתה את בוראה, והלב - משכן התאוות והחשקים, וכשנלקחים מהאדם מוחו ולבו הרי שכולו ברשות השטן.

ובדרך זו נקטו עוד הרבה מגדולי ישראל, שעיקר הניסיון הקשה שיהא באחרית הימים טרם בוא הגאולה יהא ניסיון האמונה. ונצטט מעט מדבריהם:

הרב מקאמרנא מבאר בספרו ''עשירית האיפה'', דמהות שער החמישים של הטומאה שנזכר בדברי אור החיים הקדוש, הוא שער המינות והאפיקורסות, שאיתו תהא המלחמה לקראת סוף גלותנו.

הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצ''ל בשם הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ''ל בשם ה''חפץ חיים'' זצ''ל: ''ניסיונות האמונה שהיו בתקופת מלחמת העולם הראשונה והשניה, אינם אלא משחק ילדים לעומת ניסיונות האמונה שיהיו קודם ביאת משיח צדקנו''.

רבי רפאל דוד אוירבאך זצ''ל בשם אביו רבי חיים ליב אוירבאך זצ''ל, בשם זקן ששמע מאביו ששמע מה''נועם אלימלך'' זצוק''ל: ''בדור משיח כביכול יימתח חבל, וכולם יאחזו בו, וינער הקדוש ברוך הוא ויטלטל חבל זה בחזקה (רמז לניסיונות הקשים), והשוטים יתנערו ממנו, ורק החכמים המעטים ימשיכו לאחוז בו''.

הרבי מברסלב: ''אפיקורסות גדול יבוא לעולם לשם הנסיון. אוי! איך יוכלו אנשים מועטים לעמוד נגד כל העולם? זה יהיה הברור האחרון!''

הרבי מרוז'ין: ''האמונה באחרית הימים תהא כל כך קשה, כמו לטפס על כותל ישר וחלק ללא סולם ומדריגות''.

הרבי מרימנוב: ''האחזו והתקשרו כל אחד בתורה, כי יש קרח [גליטש] גדול ומסוכן, ומתחתיו יש מים ונהר גדול. בסוף הימים תתגבר הכפירה בעולם, וצריכים התחזקות גדולה שלא ימעדו קרסוליו''.

''שומר אמונים'': הרבי הצדיק מאליק אמר, שפעם אחת התאספו הנשמות לפני הבית דין של מעלה, וטענו: מה יהיה הסוף, כי בכל פעם מתגלגלים לזה העולם ואין להם תיקון. והגיעה הטענה לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ויצא פסק הדין, שקודם ביאת המשיח תרד אפיקורסות בעולם ואז יהיה הברור: מי שלא יתפס למינות, לא יתגלגל שוב בעולם. וסיים, שמהיום התחילה האפיקורסות. (ברכת אהרן ע' קצג, ומובא בספר הקדוש שומר אמונים ח''א דף נב ע''ב).

והרב ''אור המאיר'' אמר לתלמידיו בלשון הזה: ''בדור האחרון גם משופרי דשופרי כמותכם יתפוצצו מפיהם דברי כפירה ואפיקורסות''.


ט. נסיון האמונה בדורנו - תכלית קושי ההתמודדות

וכשנעמיק יותר נראה, דבעצם עיקר הניסיון בימינו הוא האמונה, ומה שלעין נראה לכאורה דאין זה עיקר הניסיון שהרי מי היום אומר לנו לכפור באלוקי ישראל או כתבו לכם על קרן השור וכו', ואדרבא לנגד עינינו נראה ניסיון העריות והפריצות הרבה יותר קשה, אולם אם נעמיק בדרכי השטן נראה, דבעצם כל עיקר מזימתו ללוכדינו באמונתנו, וכמו שנבאר לקמן, ורק משתמש בעריות כשוחד לעוור את עינינו ולסמותם מלראות את האמת.

ונראה לבאר לפחות כמה הוכחות וסיבות, שמהם נראה וניווכח כי עתה נמצאים אנו בתכלית קושי ברירות האמונה וטשטושה בזמן הזה יותר מכל הדורות שקדמונו, ונחל לבארם בס''ד אחד לאחד.


י. התעלמות ממוגבלות כוח האדם

ידועים דברי הרמב''ם (הלכות עבודת כוכבים פ''א ה''א), המבאר את טעות עובדי עבודה זרה שאכן היו מאמינים בבורא העולם אלא שטעותם היתה בהחשיבם את העבודה זרה לכוח נוסף שיש בידו להועיל ולשנות את המזל ולהיטיב לטובת העובדו.

הרי שגם בתקופות הארוכות של עובדי העבודה זרה - פעולה המאוסה והמכעיסה ביותר את הבורא, הבינו דבר פשוט - האדם הינו נטול כוח עצמי, האדם נצרך לכוח עליון על טבעי להצלחתו, כוחו ועוצמתו של האדם אינם מספיקים לספק לו את צרכיו, ולפחות במידה מסויימת - האמינו - ישנה אפסיות בכוחות האדם ונצרך הוא לעזר אלוקי, אלא שטעו באלוקות לשתף לאלקותו יתברך אלוהות שווא.

מצבנו, מצב ביעור כל סוגי העבודה זרה למיניהם. אין היום אמונה בשום כוח של עבודה זרה ולא באלקות. האמונה היום בכוח העצמי של האדם - כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, מתכחשים ומתנכרים לתודעה שישנה אפסיות בכוח האדם, ובאמונה הם עושים להאמין שאכן האדם בלבד יכול לעזור לעצמו, ואם אין אני לי מי לי, אני המסובב ואני הסיבה.

וקשה ומסובך ביותר לצאת ממבוכת כוחי ועוצם ידי מאשר ממבוכת עבודה זרה. שהרי כאשר סוף סוף יש לאדם אמונה באפסיותו ובצורך החזקתו ותלותו באלוקות, ורק טועה הוא באמיתות האלוקית בנקל להשיבו לאלוקות האמיתית בהבהיר לו כי יתר האלוקות אין בהם ממש, ובהיותו מודע לצורך כוח האלוקי בנקל לו לשנות דרכו, אולם למתנכר ומתכחש לאפסיות האדם, ולדעתו האדם עצמו יכול להיות אלוקים של עצמו, אם כן מה לו לחפש אלוקים כשמאמין הוא באמונה שלימה שהוא האלוק של עצמו כאמונת פרעה ''לי יאורי ואני עשיתיני''.

התנכרות והתכחשות זו חוזים אנו במו עינינו מכל פינה. ראשית נתבונן, הרי אנו כאן במדינת ישראל חמישים ושבע שנים, רסן שלטון המדינה נתון לדאבוננו מתחילתה בידי אפיקורסים, מינים, שונאי הדת, שונאי שומרי הדת ובכללם את חכמי ישראל, חרוט על דגלם - כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל זה. כלי התקשורת בידם, משם משמיעים דברי מינות ואפיקורסות הגרועים מע''ז של פעם, החודרים כארס בלב מאזיניהם, ומדיחים בשיטתיות מאמונה ומכל דבר שבקדושה, ואם פעם היתה עבודה זרה העשויה מגולמי עץ כסף וזהב, עתה ישנה עבודה זרה המדברת.

ובכאן יש לראות בעצם רוח הקודש של רבותינו בסוף מסכת סוטה: ''והמלכות תיהפך למינות'', דקשה מהו לשון ''תיהפך'' וכי מה היתה קודם לכן עד שנהפכה, אלא קודם כל ראו ברוח קודשם שתהא מלכות בישראל וזאת ראו מלפני 2,500 שנה, ועוד ראו שמלכות זו תהא חפצא של מינות, תהפוך ותעקור את יסוד קיומם של עם ישראל בכל הדורות שהיא האמונה, וכל מהותה תהא מינות, מיסודה ועד הצבת שעריה, ושזה יהא שיחם ושיגם כל היום והלילה מינות ומינות, רח''ל.

והגאון רבי אהרן קצנלבוגן זצ''ל אמר: ה''חזון איש'' אמר לי: מה שכל כך קשה ענין בלבול שנתבלבלו ישראל מהמדינה הציונית, הוא מחמת שבמדינה הציונית נמצא ה''נ' שערי טומאה'', ונגד זה צריכים ''נ' שערי קדושה'', ומכיוון שעדיין לא זכינו לנ' שערי קדושה, והנ' שערי טומאה כבר הופיע - לכן הבלבול כה רב איך לעמוד נגד הנ' שערי טומאה.

והגאון רבי חיים סולובייצ'יק זצ''ל היה אומר: מטרת המדינה להמיר את ישראל. וכשערער פעם מישהו על דברי אביו הגאון רבי חיים באוזני בנו הגרי''ז, ענה הגרי''ז ואמר: יכולני ליטול ספר תורה ולישבע על כך שאכן זו היתה כוונתם של אנשי הציונות להעביר את ישראל על דתם.

ואם יבוא אדם ויאמר: למה תאמר שהמה מדברים כפירה ואפיקורסות, והלא אמנם אינם מזכירים שם שמים אולם גם לא מדברים נגד ה'.

ובכן יש לנו להבין, הלוואי שפותחי החדשות ומפרשי המאורעות בכלי התקשורת היו פותחים את תכניותיהם במילים: ''אין אלקים בישראל'' ורק כוחותינו המה המובילים, וכדומה דברי נאצה וכפירה, כי אז היה כל יהודי שומר מצוות מאמין בה' מבין, זהו, רדיו זה טריפה, אסור לשמוע אותם, הם בשלהם ואני בשלי, לעולם לא אאזין לשום תכנית משלהם, כופרים המה! אפיקורסים המה!

אולם לדאבוננו, אנו במבוכה גדולה, שהרי אינם משמיעים דברי כפירה במפורש, אלא מדברים בדרך טבעי, ומפרשים את כל המאורעות בדרך המקרה והסיבות, והכל כדבר טבעי המובן מאליו, ואין אפילו מעלים בדעתם שישנו כח אלקי במציאות בכלל עד שיבואו להכחישו, ומשום כך אין מזכירים שם שמים אף בלשון שלילה, כי אין להם עניין להזכירו או שלא להזכירו, אחר שהחליטו על התנכרות והתכחשות גמורה לכוח העליון, ואין עניין להזכירו לא לשבח ולא לגנאי, וכל מערכת הפוליטיקה נערכת רק על פי פרשנים חסרי אמונה ששם שמים אינו תופס אצלם מקום במאומה.

ובכן חושב לו אדם חרדי שומר תורה ומצוות, מה בכך אם אשמע חדשות ופרשנות מאורעות העולם, וכי יפגע בי הדבר? הלא הם בשלהם, ואני בשלי, אני דתי והם חילוניים, וכי אהיה מושפע מהם?

ואינו מבין שבשמיעת חדשות מפוצץ הוא אוזניו בדברי מינות ואפיקורסות, שהרי כל המשתמע מאותם חדשות הוא, אנו האלוקים של עצמנו. ''אנו נמגר את האוייב'', ''אנו נגיב בתגובה חריפה'', ''כוחותינו השיבו אש וחזרו בשלום לבסיסם'', כוחות הביטחון, כוחות צה''ל, כוחות המשטרה, ועוד ביטויים כפרניים המחלחלים ב''היתר'' גמור לתוך אוזנם של שומרים תורה ומצוות, ללא שום הרגשת פגיעה באמונה הדקה והעדינה שיכולה להיפגם מכל נדנוד של כפירה. וכלשון החזון איש: ''אמונה הינה נטייה דקה מעדינות הנפש''.

ה''חפץ חיים'' היה אומר, שאת האמונה יש למשמש בכל שעה. את האמונה יש לבדוק בכל פעם שמא חס ושלום נתקררה אצלו, ואם לא יבדוק וימשמש בה, לבסוף ימצא שקפאה אצלו לגמרי, וכמשל הממלא וטורח במילוי מים מהבור, ומניחם בחוץ ביום כפור, ומתעצל למשמש בהם מדי פעם פן קפאו לו, ולאחר שעות כשנצרך מאוד לאותם מים שטרח למלאותם, בא בריצה אליהם ומצאם קפואים בדלי, ואין מה לעשות איתם. כן הוא המתרשל מלמשמש באמונתו, לבסוף ימצא עצמו קפוא באמונה.

מסופר על הגה''צ ''שומר אמונים'', שפעם בא אליו חסיד אחד ובפיו שאלה בנושא אמונה, והשיב לו הרב תשובה הוגנת ומספקת. לאחר מכן ראו שנעכרה קצת רוחו של הרב, וכששאלוהו על כך השיב: פלוני בשאלתו קצת קררני באמונתי, ושוב שאלוהו: הלא שמענו את תשובת רבנו שענה לו תשובה יפה ומספקת, ענה: המצב של האמונה לאחר תשובה - זה כבר לא כמו מצב האמונה קודם השאלה. עצם המחשבה בשעת השאלה - על השאלה - באותו רגע כבר מצטננת האמונה.

מה אם כן נאמר על אדם שיושב ושומע זמן ממושך את פרשנותם של המצהירים על כפרנותם והתכחשותם לאמונה, ומאזין למהלכי התנכרותם לאמונה, שכל יסוד דבריהם בנוי על אמונת המקרה והטבע הכח וההשתדלות.

ולא רק התקשורת שהינה עבודה זרה המדברת בעוכרנו, כל מהלך החיים של בני האדם הרחוקים מתורה ומצוות שמסביבנו הינו מהלך חיים כפרני, אם זה ''אליליות העבודה'', נתבונן היום, מה יותר מפח נפש יש לאדם כשאומרים לו: פוטרת מעבודתך, הלא באותה שעה מרגיש כמי שמת לו אלוהו. מאז ומתמיד עבדו אנשים יראי ה' על פרנסתם, אולם היום המירוץ והטירוף אחר קנייני העולם הוא אליליות ממש, ומי שאינו עובד בכל כוחו ומרצו אינו מן הישוב.

או כמו כן אליליות הרפואה, מאמינים ברופאים כמחיה מתים, וכשהרופא נואש ומייאש, הרי שהאדם מאבד בזה את כל יציבותו ומגיע עד שערי מוות, וזה מחמת התקדמות והתפתחות המדע שגרם בכך גסות רוח מופרזת אצל הרופאים להחשיב עצמם לאלהים.

וכל מהלך החיים כאן מושתת על רדיפה לממון מתוך ריבוי השתדלות, שעות נוספות, חנופה, ויתור על עיקרים מיסודות הדת, הכל למען הביא טרף הביתה. אם כן מסובבים אנו באורח חיים של אנשים הרחוקים מאמונה, ואין ספק שמצטננת ומתקררת אצלנו האמונה מיום ליום, ואם לא נמשמש בה ונעוררה, נמצאה קפואה אצלנו לגמרי, רחמנא ליצלן.

ועל כך כיוון חבקוק הנביא בנבואתו לדור האחרון: ''וצדיק באמונתו יחיה'', נדייק, חבקוק לא קאמר ואדם באמונתו יחיה או ואיש באמונתו יחיה, אלא ''וצדיק'' באמונתו יחיה, לומר לנו שאל יחשוב אדם, חיזוק באמונה נדרש למי שאינו אדוק כל כך בתורה ומצוות, ואילו אני המדקדק במצוות איני זקוק לחיזוק אמונה, לכך קאמר חבקוק: ''וצדיק'', דהיינו גם אתה הצדיק באמת ומדקדק בכל המצוות, דע שתצטרך להתחזק באמונה. ועוד יש לדקדק בדברי חבקוק, דלא קאמר וצדיק באמונתו ישיג מעלות ומדריגות נשגבות, אלא ''יחיה'', דהיינו שהנסיונות יהיו כל כך קשים שאפילו הצדיק יצטרך את האמונה בסוף הימים בשביל ''יחיה'', בשביל לחיות חיים מינימליים ולא לאבד את יציבותו, ניבא בזה לומר שידחק הבורא בצירופים ובירורים את בני האדם, באופן כל כך דחוק שרק האמונה הברורה תצילם, ויצטרכו לאמונה מדוחק ניסיונותיהם רק בשביל ''לחיות'', כי מבלי האמונה לא מבעיא שלא יזכו למדריגות אלא גם לחיות לא יוכלו.


יא. התפתחות המדע - החדרת הטבע והמקרה

סיבה שניה נוספת לקושי האמונה בדורנו, הוא בכך שהנה לקינו בכפליים בהתפתחות חכמת המדע והמחקר, לחתור ולמצוא את הסיבה הטבעית בפעולתם של פריטים רבים בתחום האסטרונומיה, גוף האדם, הבחנת הרפואה, התזונה, האלקטרוניקה וכיוצא לאין ספור. האלוקים חשבה לטובה, ללמדנו את עוצמת חכמתו יתברך, ועד כמה רבו וגבהו מחשבותיו ממחשבותינו - ''מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית'', והמה ניצלוה לרעה לראות את הטבע שבכל פרט, ומתחזקים המה בטעותם בהאמנת טבעיות ומקריות העולם. ומה שהיה נפלא מהם עד עתה שאולי בזה היה סיכוי להביאם במעט להתבוננות כי גבהו מחשבותיו ממחשבותינו, הרי שעתה בגילויים קצת מעומק חכמת הבריאה והברואים באורח טבעי, גבהה רוחם וזחה עליהם דעתם, לשים הכתר לראשם ולהתחזק בטבעיות מהלך הבריאה במקום להעמיק יותר על גודל יוצרה.

כך שהתפתחות המדע והמחקר חיזקה את ידי מתנכרי האמונה לראות את מהלך הבריאה כטבעי, וגם במה שעדיין לא גילו ונפלאו מהם סודות הבריאה - מאמינים המה שישנו איזשהו מהלך טבעי לכך, אלא שבמשך הזמן עוד יגלוהו ויעמדו על סודו, וכמו שדברים רבים נעלמו מהם בתחילה ולבסוף נתגלו להם בדרך מחקר הטבע, כן יהא בייתר הדברים שעדיין נעלמים מהם, ובסך הכל כבר לימדו את עצמם שלא להתפעל ולהתרגש משום נס ופלא, כי כבר מספיק מצאה ידם מניסיונות רבים להחזיק טובה לעצמם ולאמונתם, כי לכל ישנו מהלך טבעי והוא ואך הוא הפועל, רחמנא ליצלן.

הרי כי ''ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים ייכשלו בם'', למאמינים כל גילוי וממצא מחקרי מחזק את אמונתם לראות עומק חכמתו יתברך, ומה רבתה בינתו בכוננו עולם מחושב בדקדוק ובתכלית, והמה ילכו ויצעדו בתוקף האמונה בייתר שאת, ואילו הפושעים הרחוקים מאמונה ייכשלו בם - לחזק את דעתם הכוזבת באמונת טבעיות העולם, ושאכן ישנו הסבר הגיוני וטבעי הנסבל על בני אדם במהלך הבריאה, ואין נסתר מחכמת האדם, ומשכנעים עצמם שגם בדברים שאין ידם משגת - ילמד המפורש על הסתום, והבא לטמא פותחין לו, לטמאות עצמם במינות, וממנה פינה ומכשול יהיו להם לעבור על כל התורה כולה.


יב. ניסיונות היסורים

טעם שלישי לביאור דברי ''אור החיים'' מדוע דורנו מתמודד בשער הקשה שלא התמודדו בו מעולם שום דור ודור, הוא סיבת הייסורים הרבים שנועדו לדורו של משיח, כמובא במדרש ''שוחר טוב'' (טז):

ג' שלישים של יסורים הועיד הקדוש ברוך הוא לעולמו, שליש נטלו אבות העולם - כולל גלות מצרים. שליש לכל הדורות כולם, ושליש לדורו של משיח, הרי שדורו של משיח יצטרך להתמודד בניסיון היסורים בכמות ובאיכות עצומה שבעבר התפרשה על פני אלפי שנים, הרי שזה עתה יתרכזו ויצטמצמו בדור אחד, ואין ספק שהיסורים מהווים ניסיון קשה לאמונה, הכיצד והיאך יקבל האדם את יסוריו מבלי לפלוט מילה שלא כהוגן.

איתא במדרש רבה על הפסוק:

''למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח''.

נורא, הרי היה זה בשיא עוצמת צערו ויסוריו של יעקב אבינו ע''ה, יוסף איננו, שמעון איננו, שהרי נאסר בעירבון במצרים, ואת בנימין תקחו?! מצב של נסתלקה ממנו רוח הקודש והינו בקטנות המוחין בייחס למדריגתו של יעקב אבינו ע''ה מצער בנו יוסף שאינו מתנחם עליו. ועתה באים ליקח ממנו אף את בנימין, הרי זה שיא צערו, שהרי בנימין הינו הנחמה היחידה שיש לו מכל צערו, ואז נפלט מפיו משפט עדין: ''למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח'', ועל זה הקפיד עליו הקדוש ברוך הוא: ''למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה'''.

נתבונן, יעקב אבינו הלמוד ביסורים נוראים, פעם אחת בחייו שאל ''למה'', ועל זה הקפיד עליו הקדוש ברוך הוא. אנו, וְלוּ ניחשב כצדיקים אצל הקדוש ברוך הוא, כמה פעמים יוצאת מפינו מילת ''למה'', אין בכוחנו לספור את פעמים מילות ''למה'' שאמרנו בימי חיינו, וגם לא נוכל לספור את מילות ה''למה'' שאמרנו בשנה האחרונה, וגם לא בחודש האחרון, ואולי גם לא בשבוע האחרון, זהו קטנות אמנה שנמצאת גם אצל הצדיקים.

ועל זה אומרת הגמרא (סוטה מח): ''מתבזבז שולחנם של צדיקים לעתיד לבוא'', והוא נורא, משולחן המעדנים של העולם הבא - שקורת רוח שם הינה ככל חיי העולם הזה, מתבזבזים ממעדני אותו שולחן לצדיקים בגלל שאלות ה''למה'' הרבות.

שלימות האמונה הינה להתבטל לרצון ה' בכל מקרה, אנו באים הביתה עם מטר של שאלות ''למה'', למה לא הלכת למקום פלוני, למה שכחת, למה אמרת, וכדומה, קוצפים ורוטנים מעגמת נפש מתקוות שציפינו להם, כל אכזבה ממלאת לבנו צער וקצף, כל טרחה הינה עול עלינו המלווה בעיקום פנים ושפתיים, אדם שוכח משהו ונצרך בשביל כך לטרוח ולחזור, כועס על עצמו למה שכחתי, למה איחרתי, אני אשם, או שמאשים אחרים. וכשלא נענה אדם בבקשתו מחבירו לעשות רצונו, מאשים ומרשיע את זולתו, כועס ומקפיד, כל הפעולות האלו מבזבזים לאדם שיהיה הצדיק הגדול ביותר, את שולחנו לעולם הבא.

הסבא מנוברדוק היה אומר: אם איחרת לאוטובוס אל תאמר איחרתי לאוטובוס אלא אמור הקדמתי לאוטובוס הבא. דהיינו אל תתלה את העיכוב במחדלך או במחדל זולתך, קבל זאת באהבה ובקלות כאדם שמקדים לבוא קודם הזמן שאינו כועס ואינו מקפיד על אף אחד.

אם כן, אחר אשר דורנו דור המשופע ביסורים רבים גדולים וקטנים - ניסיונות האמונה המה אצלו קשים מנשוא, וזו סיבה נוספת לריבוי קשיי האמונה והתמימות בדורנו יותר מדורות קודמים.

ואמנם אין הקב''ה בא בטרוניא עם בריותיו, ובני אדם נידונים כפי מדריגתם מצד אחד וכפי קושי ניסיונותיהם, והיום שמדריגתנו נמוכה וניסיונותינו קשים, בוודאי שהנדרש מאתנו הוא כפי יכולתנו, היות וגם המעט היום נחשב להרבה של פעם, כנודע מדברי האר''י הק' למהרח''ו.


יג. ניסיונות העריות

סיבה נוספת לקושי האמונה בדורנו, היא טומאת העריות בפריצות וחציפות בפרהסיא. אומרת הגמרא בסנהדרין (ס''ג) ''יודעין ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדוה לעבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא''. הרי שככל שמתרבה פיתוי העריות גורם גדול הוא לאבד את האמונה כדי לאפשר את רוגע המצפון בעבירת העריות, והרי גדול כוח השוחד, כי השוחד יעוור פיקחים, ואם כן ככל שגדל פיתוי העריות גדל שוחד הרצון והתאווה לעוות את הדעת מהאמונה הפשוטה בשכר ועונש, ולהטיל קולות וספיקות בעיקרי הדת, מה שיאפשר למלאות את סיפוק התאווה בקור רוח ובשוויון נפש.

ובעצם שתי נקודות אלו - אמונה וקדושה - לעומת המינות וחילול הקדושה, המה המייחדים אותנו ביחוד הסגולה מכל העמים.

וסוד זה ידע עמלק בראשית דרכו להילחם בישראל, ובייתר שאת מגביר מלחמתו בנו בשתי נקודות אלו בסוף דרכו - כהיום, קודם מחייתו מהעולם.

עמלק הוא העם שלא יכול לסבול את ייחודיות עם ישראל וסגולתם על כל העמים, עמלק הוא העם שלא יכול לסבול את הנאמר: ''כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו''. עמלק בגאוותו ובקנאתו שהעבירתו על דעתו, לא יכול לסבול שעם זה זעזע את העולם וגרם ל''אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד''. והחליט להילחם בם, ואף שידע שייכווה, מסר נפשו, והעיקר לצנן את מוראם ופחדם של ישראל בעיני האומות.

ואיך עושין זאת, הרי להילחם בם אי אפשר - ה' נלחם להם במצרים, ידע עמלק ששתי נקודות מייחדים אותם לעם, ולכך נחלץ להסיטם מהם, וכנאמר: ''אשר קרך בדרך'' - קררך וצננך - שציננם מאמונתם, וכן מלשון קרי וטומאה שטימאם בעריות, כפירש''י.

ידע עמלק שבאם יכשילם במינות ובחילול הקדושה, ימאס בהם הקדוש ברוך הוא וירחיקם מעליו.

אזי קודם התחיל במלחמה, ואף שידע שינחל מפלה גדולה מכל מקום ירויח בכך שיצנן את אמונתם של ישראל כי ה' הוא הנלחם להם, וכמו שביארנו לעיל.

ולאחר מכן החל בחילול קדושתם, ובמי התחיל? בנחשלים, שהיה הענן פולטם מחמת עוונותיהם, והחל מזנב בהם ומכשילם, כי במסתופפים תחת ברכי משה רבנו והזקנים לא יכול עמלק לשלוט, וכל שליטתו בנחשלים שמחוץ למחנה התורה.

וכמעשהו אז בראשית דרכו, כן מעשהו בייתר שאת עתה בהיותו קודם חיסולו, שהרי תלה הקדוש ברוך הוא את שמו השלם וכסאו השלם במחייתו של עמלק, ויודע הוא שהישרדותו וקיומו תלויה באורך גלותן של ישראל, ומתאמץ הוא לעכב את גאולתן. ובמה נאחז הוא? נביט היום ונראה, אם לא בשתי נקודות אלו של טשטוש האמונה וחילול הקדושה.

כך שבעצם כל הרוצה לזכות במצוה הגדולה ביותר של מחיית עמלק, שבמחייתו תלויה ישועתן של ישראל, וכביכול ישועתו של הקדוש ברוך הוא, הלוא בכך שיעמול לחזק את אמונתו וקדושתו, ולעמוד בניסיונות הזמן הקשים שבימינו, ובכך יזכה לראות בשוב ה' ציון.

ובזה נבאר דקדוק נוסף בנבואת חבקוק לדור האחרון, ''בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה'', לא אמר ואיש או ואדם באמונתו יחיה אלא ''צדיק'', וידועים דברי הזוה''ק שצדיק נקרא נוטר היסוד, ונלמד הוא מיוסף הצדיק שנטר בריתו ונקרא צדיק, וכנא': ''על מכרם בכסף צדיק'', ואם כן כלל בעצם חבקוק ב' דברים: ''צדיק'' - הינו נוטר היסוד, ''באמונתו'' - הינו המאמין, והוא שיחיה לעתיד. וקרא חבקוק זה בשם אחד, כי בעצם על ידי אמונה אפשר לצאת מכל הניסיונות, אלא שחייב שיסלק השוחד שהוא התאווה כי השוחד יעוור עינו לעוות ולספק לו את אמונתו, ולכן ''וצדיק'' - על ידי שיהא מרוחק מהתאווה ולא נגוע ומשוחד להיות דבק בה, ובמיוחד עריות שיש בהם כח גדול להדיח מהאמונה, כמבואר לעיל מהגמרא ''יודעין ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש וכו''', אזי יזכה לאמונה שלימה והיא שתביאנו לחיי העולם הבא.


יד. ירידת הדורות

סיבה חמישית לקושי הניסיונות בדורנו, שנתמעטו אנשי אמונה, וכמו שפירש אוה''ח הק' על הפסוק שבשירת ''האזינו'': ''ואפס עצור ועזוב'': שלא יהא בישראל צדיקים ועוצרים בעדם וממילא יהיו עזובים, ישנם גדולי ישראל אבל המה בבחינת ''ראוי שמואל שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך'' (סנהדרין יא, ע''א). בוודאי יש בדורנו גדולים וצדיקים, אלא שמפאת שאין הדור ראוי, נמנע מהם גילוי שכינה כבדורות שעברו שהיו ראויים יותר.

ובהצטרף עלינו הכל יחד, ריבוי הניסיונות - עריות כפירה, בצירוף מיעוט גדולי הדורות, הרי שאנו כצאן תועה ואובד ללא רועה, בצירוף הפירוד והמחלוקות עדרים עדרים, גדול כים שברנו מי ירפא לנו, ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים, דווקא בגלל כל הצירופים בישין המסובבים אותנו, אם כן דורנו הוא שעושה את עבודת הפרך שלא עשאוה מעולם בשום דור, דורנו הוא המפצח את קליפת האגוז הקשה ביותר, ולכן גם אם זעירים אנו בעינינו, גדולה וכבוד מחכים לנו, וכל מעשה והתגברות שלנו מרעישים ומפעילים התפעלות ושמחה בעליונים, ובתום עבודתנו - עבודת פרך זו אשר עיני כל הדורות הקודמים מייחלים לנו לסיימה - נזכה להחיש את הגאולה במהרה בימינו אמן.


טו. דור התמורות

סיבה נוספת יש להוסיף על כל הנ''ל שבגללה אנו בניסיון הקשה ביותר, והוא היות אנו נטולי חושים וקהי הרגשות, עבודתנו מחוסרת סיפוק מחוסר טעם והרגשה בעבודת ה', ובצירוף הנסיונות והמפריעים הרי שעבודתנו עבודת פרך ממש, ובפרט שרצופות ומתלוות אלינו במהלך עבודתנו ירידות ותמורות החולפות עלינו בתדירות, והעליות והירידות מנת חלקנו יום יום, סיבה המייאשת את מרוץ וחשק העבודה, וזאת מחוסר הרצף בעבודה, בכך נדמה לנו כי עבודתנו אינה רצויה שהרי נדחים אנו ממנה לעתים תכופות, וכמו כן מתייאשים מלהאמין בכוחנו להחזיק בה אחר שנופלים אנו ממנה, ועבודה של ''לבנות ולסתור'' זוהי ''עבודת פרך''.

אולם איננו מבינים שזה הנדרש מאתנו עתה, סוג עבודה שכזו דווקא, כי בכך מוכיחים אנו כי אמונתנו אינה תלויה בשום דבר, בשום סיבת הצלחה, בשום סיבת סיפוק וגם לא בסיבת הרגשת טעם ועריבות, שהרי חסרנו מכל אלה, ואם כן מוכיחים אנו שעבודתנו רק מכח אמונה פשוטה שכך נצטווינו, וזו סוג וגוון של עבודה שלא שיערום קדמונינו, ונועדה לנו דווקא בעידן עקבתא דמשיחא קודם שיפציע אור הגאולה.

ועל כך נמשל דורנו לעקבים שתפקידם להלך ולהוליך הגוף בחושך באופל ועל גבי אבנים ובוץ, ובלתי נמנע שייפצעו הרגלים במהלך הליכתם, דמינו לעקב הנטול רגש וטעם וחוש, להורות כי זהו סוג העבודה הנועדה לנו לעבוד את ה' מבלי רגש וטעם. ועוד דמינו לעקב בכך שבלתי נמנע שניפצע וניפול במהלך עבודתנו, אולם סוג עבודה שכזה דווקא משלים את החסר במגוון המפואר של סוגי עבודות אבותינו הנביאים התנאים האמוראים, שעבדו את ה' בבחינת ראש ועיניים וכו', עם טעם ועריבות השגות ומדריגות, אולם מה שהיה חסר הוא סוג עבודה שכזו נטולת רגש ועריבות, עבודה לשמה מתוך מסירות נפש ללא שום עידוד, ואדרבא מתוך הסתרה וחשכות, דווקא בזה משלימים אנו את היהלומים האחרונים לכתרו של הקב''ה, ומכשירים את העולם לקראת תיקונו במלכות ש-ד-י. והארכנו בזה בספרנו ''בעלות השחר'', ובספר ''דור התמורות''.


טז. דור המותרות

ועוד הנה נוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו, התפתחות הלוקסוס שהינה היום בשיאה, חדשים לבקרים מיוצרים ומיובאים כלים מכלים שונים חדשות שמשכחות את הראשונות, ומכך מתפתח יצר הרדיפה אחר החדשנות והלוקסוס, ויצר ופיתוי זה מעסיק היום לדאבוננו רבים וטובים לסוחפם להבלי העולם ולראות בשטויות והבלים כהכרח וחיוני. ובזה מחשבתם מועסקת, וכל שיחם ושיגם בענייני חומר במקום בענייני רוח, כמה משפחות נעקרו ונאבדו מיצר התחרות, הקינאה שהביאתם לשנאה הוציאתם מן העולם. יצר זה מכניס את האדם לחובות ולטרדות עד שמשכיח ממנו לגמרי את חובותיו כלפי תורה ומצוות.


יז. רשב''י כשחזה את דורנו זקף ידיו ובכה

לסיכום:

ניסיונות האמונה נתחזקו בדורנו מאוד, ולא לחינם כשחזה רשב''י את דורנו ברוח קודשו, זקף ידו ובכה, כמובא ב''תיקוני זוהר'':

''רבי שמעון זקף ידוי ובכה ואמר: וי מאן דיזדמן בההוא זמנא, וזכאה חולקיה איהו מאן דיזדמן בההוא זמנא, וי מאן דיזדמן - בגין דכד ייתי קודשא בריך הוא לפקדא לאילתא, (כינוי לשכינה) יסתכל מאן אינון דקיימין בהדיה ובכל אינון דמשתכחין עמה, ובכל עובדוי דכל חד וחד וכו'. וזכאה איהו מאן דישתכח בההוא זמנא דיתקיים במהימנותא (באמונה) יזכה לההוא נהירו בחדווה דמלכא''.

הרי שרשב''י מצד אחד בכה כשראה את תוקף הניסיונות שיהיו טרם שיפציע אור הגאולה, עד שאמר: וי מי שיזדמן באותו זמן, אולם מאידך אמר: אשרי מי שיזדמן באותו זמן במהימנותא, דהיינו באמונה.

ומה שעלינו לזכור, שעלינו מוטל לסיים המלחמה עם שער החמישים של הטומאה שטרם לחמו בו קדמונינו, ובנצחוננו - זוכים אנו להשלים המלאכה. עיני כל הדורות נשואות אלינו לגמור מלאכה מפרכת זו הכרוכה בהסתר פנים דווקא, ובכך זוכים אנו לסיים מלאכת תיקון העולם לקראת עולם חדש במלכות ש-ד-י, כי העיקר הוא מי הוא המסיים את המלחמה שמכריע את הנצחון המוחץ, וגמר המלחמה נועד לדורינו דור עקבתא דמשיחא.


יח. דור הפלא!

ובאמת דורנו הוא דור פלא, המפליא לא רק את בני האדם החוזים במו עיניהם את מסירות נפשם של שומרי התורה היאך על אף הקשיים והניסיונות התקיפים מחזיקים מעמד, ובפרט מסירות נפשם של אלו החוזרים לדרך ה' על חשבון כל היקר להם, אלא פלא זה הוא גם בעיני הקב''ה, וכנאמר (בזכריה ח'): ''כי ייפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם - גם בעיני ייפלא'', וכן הסביר בספר ''שומר אמונים'', שפלא זה הוא גם בעיני הקב''ה שנתן את הבחירה ביד האדם והנה כביכול ''להפתעתו'' בני האדם מתגברים באורח פלא.

ולעתיד זאת תהא נחמתנו, בהיותנו מצביעים על כתרו של הקב''ה כביכול המשובץ במעשינו הטובים ובמסירות הנפש של כל אחד ואחד, ואז נאמר: ''זה אלי ואנוהו'', לא אמר ''ונוהו'', אלא ''ואנוהו'' כלומר מה שאני עשיתיהו ''נוה'', דהיינו שלעתיד יראה כל אחד את חלקו ב''נוה'' שהוא עשה בכח אמונתו לכתרו של הקב''ה, ויצביע ויאמר: ''זה אלי ואנוהו'', זהו הקב''ה וזה הנווה שלו שנעשה מאתי ועל ידי, ובפה מלא יודה כל אחד: ''אודך ה' כי אנפת בי ישב אפך ותנחמני''.

בחודש זה - אלול - עלינו לבדוק עצמנו עד כמה חלקנו במלחמה זו להיות מנצחים בה, ועד כמה חרדים אנו לשלימות שמו וכסאו של הקב''ה התלוי במחיית עמלק, שזה תפקידנו בב' נקודות הנזכרות - אמונה וקדושה.


יט. אין ''מותר'' בתורה!

נעמוד על עוד נקודה חשובה שיש לנו ללמוד מפרשתנו:

''וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה''.

ופירש''י: ''לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב''ה מתירה ישאנה באיסור, אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו: ''כי תהיין לאיש'' וגו', וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו''. ע''כ.

והקושיות עולות מאליהן על דברי חז''ל אלו, מהו זה שהתיר הקב''ה אשת יפת תואר כדי שלא ישאנה באיסור, דמשמע שאליבא דאמת רצה הקב''ה לאסור דבר זה ורק בלית ברירה התירו, ומה שייך זה גבי קוב''ה להכריח כביכול עצמו נגד רצונו לבוא להתיר את האסור, וכי לא יכול הקב''ה להחליט לנו שזה מותר, והלא הוא נותן התורה ומצוותיה כפי חוכמתו ית', וא''כ ומי איכא ''בדיעבד'' באורייתא עד שמצוונו בתורתו לכתחילה אל תטלנה ובדיעבד מותר, וכי למי כפוף הקב''ה בציווי התורה, והלא הוא הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואם התיר לנו אשת יפת תואר, אז שתהא מותרת לנו לכתחילה, ומה ענין להתירה לנו בלית ברירה, וכי מי יגיד לו מה תפעל?

ועוד, והלא כל מצוות התורה הינם כנגד יצר הרע שנכפהו וזו עבודתנו בעולמנו, ואם תאמר שזו מצוה מעל כוחותינו, אז שיתן לנו ס''ד וכח לקיימה, וכי כל המצוות שאנו מקיימים זה מכוחינו, והלא אמרו חז''ל: ''בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו ואלמלי הקב''ה עוזרו אינו יכול לו'', וא''כ כשם שהוא עוזרנו ומסייענו בכל איסורי תורה לעמוד בהם ומתוכם איסורי עריות רבים - יעזור לנו גם בזה.

ועוד קשה, שמאחר שסוף סוף התירה לנו, למה מחוייב שיצאו מהיתר זה השלכות נוראות שכאלו שישנאנה לבסוף וכן שיוליד ממנה בן סורר ומורה.

ועוד, הרי מצינו בגמ' (חולין קט, ב,) שהתיר לנו הקב''ה כמה דברים דוגמת מה שאסר לנו, עיי''ש שהתיר לנו טעם חזיר בדם שיבוטא, וכן התיר לנו אחות אשה ביבמה, ובשר בחלב בכחל וכו', וכל אלו הדברים הותרו לנו היתר גמור וללא השלכות שליליות, ומאי שנא אשת יפת תואר שאף שהתירה לנו ההשלכות מכך הינם נוראות?

אלא ללמדנו בא הכתוב, כמה קשה וחמור כשעושה אדם דבר המותר כשכוונתו למלאות יצרו ותאוותו בלבד. וכמבואר בחובת הלבבות דאין מושג ''רשות'' אצל האדם היהודי, אלא או חובה או זכות, דגם במילי דרשות אם מכווין האדם לשם שמים תחשב לזכותו, ואם מכווין לתאווה תחשב לחובתו, אין מושג שלישי הנקרא רשות. וכאן הוכיחה לנו זאת התורה באופן חד וברור, שהנה אשת יפת תואר הותרה מפני שכך ראתה חוכמתו ית' שדבר זה יוקשה על בני אדם מלעמוד בו, ולכך התירו הבורא מאיסורו דהרי אדרבא הפה שאסר הוא הפה שהתיר, אולם את ההשלכות השליליות ממעשה זה השאיר הקב''ה בעינן כאילו והדבר היה אסור, וא''כ גם אם את עצם המעשה התיר הבורא, הרי שאת ההשלכות שממנו - השאירם בעינם בדוקא כאילו והדבר אסור, וזאת עשה הקב''ה בפרט זה כדי ללמד על הכלל, ולהורות דאין מושג מותר אצל איש הישראלי, ואם כוונתו בו למלאות תאוותו, נחשב הוא כאיסור וההשלכות היוצאות ממנו חמורות כאילו והדבר היה אסור. ומכלל חשוב זה יִלָמדו כל ענייני ''הרשות'' שבחיי האדם מפרט ''רשות'' זו של יפת תואר שהשאיר בה הבורא את הרשות מצד אחד ומאידך השאיר את ההשלכות שיצאו מהמכוון בה לשם ''רשות'' ולא לשם מצוה, למען ילמדו להיזהר לכווין בכל ענייני הרשות לשם מצוה ולא לשם תאווה, פן יהיו תוצאות ענייני הרשות נוראות כתוצאות ה''רשות'' שבאשת יפת תואר, וראה הקב''ה לתפוס כדוגמא דוקא את דין אשת יפת תואר, אחר שמצד עצמו הוא הנאת רשות גדולה ובנקל תהא הפניה בו לא לשם שמים, והכשלון בה מצוי. אזי כדי שלא יענשו בה מצד אחד, ומאידך שילמדו ממנה לכל הנאות הרשות - בחר דוקא בה, והבן.




פרשת כי תבוא א' - מאמר צט - סגולת יום ראש השנה


א. ראש השנה יום סגולה להמשכת מלכויות

מנהג ישראל לאכול סימנים בר''ה ומקורו הוא בגמ' (כריתות ו') ובראשונים. ויש להבין מה ענין הסימנים הללו לתת ולפעול לתכלית טובה וברכה, ובמה כחם לחדש לנו שנה חדשה מצליחה ומבורכת.

אלא ודאי רמז גדול יש כאן, שרצו להחדיר לנו רבותינו את מעלת תחילת השנה שכל השנה תלויה בה, וכי היא מפתח להצלחת כל השנה כולה - ראש שהכל תלוי בו, ובאו חז''ל להמחיש לנו לימוד זה באכילת סימנים בר''ה שהוא תחילת שנה, לומר שאם ההתחלה היא עם תקווה ואמונה ועם רצון עז לטוב, הרי שיש בכך סיכוי להצלחה, ''טוב אחרית דבר'' - ומדוע? ''מראשיתו'', כיון שראשיתו היתה טובה היא שהביאה לאחרית טובה.

עיקר ר''ה הוא מלכויות - ''אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם'', ומבואר ב''אור יחזקאל'' ויסוד הדברים מהאר''י מהרמח''ל ועוד, לכל חג יש לו את כח סגולת מהותו לתתה לעם ישראל בכל מחזור מחדש, ובכל שנה בהתחדש מחזוריות החג נותן הוא שפע מסגולת מהותו, ומעין אותו שפע שנשפע לחג זה בימים ההם בתחילתו לראשונה - משפיע הוא בכל שנה ושנה מחדש, אם זה חג הפסח הרי שסגולתו להשפיע אמונה, יום כיפור - תשובה, סוכות - שמחה ואהבת ה', כמו כן בר''ה סגולתו כיום דין להמשיך יראת שמים שתלויה במלכות - ''אלמלי מוראה של מלכות'', וכפי אשר יכשיר אדם עצמו לקראת הרגשת מלכויות כן יזכה. ולכך יש לחדד את ענין המלכויות ולעמוד על משמעותן בייתר עיון, ובפרט לקראת יום ר''ה, לפי שבאם נחדד ענין המלכויות בר''ה - שמהותו מלכויות, ממנו ישפע לכל השנה הרגשת מלכות שבכללה יראת שמים, וכאמור דהכל הולך אחר ההתחלה.


ב. עבדות - תלות גמורה בהקב''ה

בפסוק נאמר: ''הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה כן עינינו אל ה' אלוקינו עד שיחוננו''. עבד ושפחה הגדרתם - תלות גמורה באדוניהם, שהרי ''מה שקנה עבד קנה רבו'' ואין לו מדיליה כלום. וכיון שמשלו אין לו לעצמו כלום, הרי שמוכרח הוא להיות עיניו תלויות באדונו בכל עת ולכל צורך ולו להפעוט ביותר, שהרי אינו יכול ליטול כלום משלו, רק מאשר ישליך לו אדונו.

זהו כוונה אחת בפסוק ''הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם''.

וכוונה נוספת - תלות גמורה של עבד באדונו מצד בטחונו בו, דהיינו עבד שאדונו נאמן סומך הוא על אדונו סמיכות דעת גמורה, שבכל הנהגה והנהגה אשר ינהיגנו היא לטובתו ולתועלתו, ומכך נמשך שכל ציווי אשר יצוונו מוכן הוא לציית לו ציות גמור. וכמו כן מתוך בטחונו באדונו אינו עושה כלום על דעת עצמו, אלא על דעת והסכמת אדונו, ומתמם הוא את עצמו לדעתו של אדונו להסכים לכל אופן אשר ינהג בו, והינו מוכן ומזומן להשליך עצמו לגזירת והנהגות אדונו בין יבינם ובין לא יבינם.


ג. הכח שממנו המאורות - יוצר המאורות - ממנו ה''פוקח עיוורים'' וה''זוקף כפופים''

ונדבר קודם בפרט הכוונה הראשונה של העבדות שהיא אמונת ''לה' הארץ ומלואה'', ואנו כעבדים שאין לנו מדילנו כלום.

אמונה זו מתבטאת בציווי שציוונו חז''ל להתפלל להבורא בכל יום כמה פעמים, ובפרט באמירת המאה ברכות שנצטווינו לאומרם בכל יום.

ונתבונן,

בנוסחת ברכותינו ישנן ברכות שהינן על הודאה וישנן ברכות שהינן בקשה, וכולם למטרת ביטוי העבדות כלפי המלכות של מלך העולם.

שהרי אדם מתעורר משנתו בבוקר, קם בכוחות עצמו ממיטתו, מתרומם, מזדקף, הולך, עושה צרכיו, לובש בגדיו, נועל מנעליו וכו', פרטים אישיים ביותר שהאדם עושה אותם לכאורה בכח עצמו בלבד, באופן הטבעי ביותר ללא עזר של שום גורם אחר, ונעשים הם בקלות ללא שום מאמץ וקושי, לא של מחשבה והתבוננות ולא של כח פיזי.

והנה על פרטים פשוטים ואישיים אלו מחוייב האדם לברך בשם ומלכות, וברכה זו אינה יורדת מערכה מברכת הודאת ''יוצר המאורות'', שמודה האדם לה' ית' על השמש והירח והכוכבים המאירים את העולם, ואף שאלו מתנת ה' גמורה מבלי שיד אדם תהא מעורבת במתנתם, והאדם נהנה מהם ללא שום גורם ואמצעי אחר מבלעדי ה'. באותו נוסח של ברכה חייב אדם לברך את בוראו על תופעה פשוטה שעושה אותה האדם בעצמו ללא עזרה, על קימה מהמיטה, על הזדקפות, על הליכה, על לבישה ונעילת הסנדל, על הסרת שינה ותנומה מעיניו ועפעפיו, דהיינו סך הכל על פתיחת ריסי העין בבוקר חייב אדם לשבח ולהודות עליהם באותו נוסח בדיוק כמו שמשבח הוא לה' על הזרחתו חמה ולבנה.

להורות לנו, שאנו מצידנו עבדים שאין לנו כלום, מה שקנה עבד קנה רבו, ובדיוק כמו שאין לנו אפשרות מצידנו להזריח עלינו את החמה, ממש כמו כן אין לנו משלנו לא אפשרות לקום ולא ללכת ולא להתלבש ואף לא לפתוח את העינים - כלום כלום ממש. הכל מתנה שמקבלים אנו ממנו בהתמדת שפע חיותו עלינו בכל רגע ורגע ממש, שאלמלי תיפסק השפעת חיותו מאתנו ואפילו לרגע אחד, אין קיום לבריאה ולברואים כמבואר ב''נפש החיים''. וחייבים אנו להעמיק בזה ולחוש את זה עד כדי שנודה לו מקרב לבנו על פרטים אלו כמו שמודים אנו לו על הזרחת שמש וירח, ונחוש שקיבלנו מתנה בפרטים הנזכרים כמו שחשים אנו במתנת זריחת השמש.

והראיה, שנוסח הברכה היא ''מתיר אסורים'' - וכי אסורים היינו?! ''פוקח עיוורים'' - וכי עיוורים היינו ורק זה עתה נפקחו עינינו?! אלא לומר דכן צריכה להיות אמונתנו, דכיוון שכל פעם מחדש מקבלים אנו חיים מחדש, הרי שנשמתנו חזרה בבוקר לפגר מת, כנוסח הברכה ''המחזיר נשמות לפגרים מתים''. וכן כח הראיה מחדש, וחילוץ העצמות מחדש ממש, וללא שחידש בנו מחדש בכל יום ובכל שעה חיות מחדש, היינו נשארים אסורים עיוורים וכו' מאחר ואנו מצידנו אין לנו כלום ממש.

וברכות אלו המה על כל רגע ורגע ממשך היום, אלא דכשם שברכת התורה פוטרת כל התורה שילמד במשך היום, כן ברכת ''פוקח עיוורים'' ו''מתיר אסורים'' וכו', הינם על כל רגע ורגע ממשך היום שהאדם רואה ומתנועע, אלא שהברכה בשחרית פוטרת לכל היום כולו.


ד. כדלים וכרשים דפקנו דלתיך

זה מה שיש להתבונן במה ששייך לברכות ההודאה. וכמו כן יש להתבונן במה ששייך לברכות הבקשה כחונן הדעת, רפואה, פרנסה וכדומה.

נצייר לעצמנו אדם בריא ושלם, גיבור בכוחו כשמשון הגיבור, נכנס הוא לרופא ומבקש רפואה לעצמו, שואלו הרופא: מה כואב לך? עונה הוא: לא כואב לי כלום, שוב שואלו הרופא: אולי חש אתה באיזה צער נפשי מסויים ולכן באת אלי? אומר הוא: לא, אדוני הרופא, הנני בריא ושלם בגופי ובנפשי ובכ''ז רוצה אני רפואה. הרי אחד שכזה ייחשב לשוטה שנשתבשה עליו דעתו.

וכמו כן נצייר לעצמנו עשיר מופלג משופע בנכסים לרוב, ניגש הוא לגמ''ח ומבקש תמיכה. שואלו בעל הגמ''ח: הינך נצרך ונזקק? עונה לו: לא, ב''ה יש לי הכל בכל מכל, ובכ''ז מבקש הנני תמיכה. הלא לשוטה ייחשב.

נתבונן למי תיקנו אנשי כנסת הגדולה לומר בכל יום ג' פעמים ברכת ''רפאנו'', לחולה המוכה מכף רגלו ועד קודקודו בלבד?! והלא ברכה זו נתקנה גם לגיבור שבגיבורים כשמשון הגיבור, גם הוא מחוייב לעמוד כחולה ושבור ולבקש בלב נשבר: ''והעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואינו ולכל מכאובינו ולכל מכותינו''.

למי נתקנה ברכת הפרנסה ''ברכנו בכל מעשה ידינו'', לעני המחזר אחר פת לחם בלבד?! הלא גם לעשיר מופלג, גם הוא מחוייב לעמוד בתפילה לפני בורא עולם ולבקש על נפשו פרנסה ולחם לאכול.

למי נתקנה ברכת ''חונן הדעת'', וכי רק לטיפש שבטיפשים החסר דעה והשכל בלבד?! הלא גם לחכם כשלמה המלך ע''ה גם הוא חייב לעמוד כעני ולבקש ''וחננו מאתך חכמה בינה ודעת''.

והתשובה היא, כיון שאנו אין לנו משלנו כלום, כל מה שיש לנו: חכמה, גבורה, עושר, זה אינו אלא פקדון והשאלה שהשאילנו והפקיד הבורא אצלנו, א''כ אחר שאנו מצידנו חסרים וריקים מכל, וטובתו היא מתמדת בהשפעתה עלינו מחדש בכל רגע ורגע ממש, א''כ מחובתנו לבוא כעניים חסרי דעה, חסרי גבורה ופרנסה, ולבקש על נפשנו שימשיך הבורא לקיים אצלנו את חכמתנו, גבורתנו וממוננו כעבדים שאין להם משלהם כלום, הנושאים עיניהם לאדוניהם שיחונם לתת להם משלו בכל עת ובכל פרט ולו הזעיר ביותר. וזה פשוט, שהרי בהסרת הקב''ה השגחתו מהאדם, ברגע קטון תאבד חכמתו ושפיות דעתו, וברגע קטן תוסר שלוותו ותטרף עליו שעתו, וכמו כן בריאותו וקריסת מעמדו בתפקידו ובפרנסתו, א''כ הרי שהכל בהשאלה והפקדה אצלנו, ואיננו בעלים על כלום.

אדם המתפרנס באמצעות מלאכה שעושה, או ששכיר הוא אצל מעביד ובכך משיג את לחמו שהוא בעצם זה שיגע עליו להשיגו, הרי עבד וטרח הוא והרויח ממון בזיעת אפו ולבסוף קנה את צרכיו במאכל ובלבוש, חייב הוא לברך ולהודות לה' באותו נוסח ברכה כמו אחד שקיבל צרכיו בדרך נס, כישראל במדבר, ולהודות לה', באופן שיחוש שאין שום התערבות של שום גורם להשיג את מה שהשיג מלבד הקב''ה, והראיה ''שכל האוכל בלא ברכה מעל'', דהיינו גזל את הקב''ה, ואף שהלא הוא זה שעבד טרח והזיע להשיג את מאכלו, עם כל זה כשאינו מברך נחשב הוא לגזלן שגזל את הקב''ה, והטעם הוא היות ומחובתנו להאמין שאנו כעבדים שאין לנו משלנו כלום, וכל אשר לנו הוא אינו מכוחנו אלא מכוחו שהוא הנותן לנו כח לעשות חיל, והכל מתחיל ונגמר ממנו.

ואף שלעין נראה כאילו ואנו עשינו והשגנו, עלינו לזכור מאין ההתחלה והכח הראשוני להשגת המושג, הלא רק מחסדו וכוחו עלינו, וכן לאחר מכן בכל רגע ורגע השפעת חיותו יתברך עלינו, עצם הרצון בחיים, הרצון והחן באופני עסקינו שימצא חן בעינינו להשיג לחמנו באופן שרוצה הא-ל שנשיגהו, הלא הכל הוא בהשגחה תמידית.


ה. הענווה כפי גודל אמונת ''אין עוד מלבדו''

והוא ענין ''והאיש משה עניו מאד מכל האדם'', ולהבין זאת בשכלנו הדל הכיצד משה שהיה רבן של ישראל היה מרגיש שפל מכולם, כמובא באבות דרבי נתן (ט): ''כמה מיני מצורעים נבראו בעולם: לח, ויבש, ובעל פוליפוס, ונפשו של משה שפילה מכולם''. והוא לסיבת ''כי עבד נאמן קראת לו'', דהיינו שלא היה כמותו חש במוחשיות ממשית ענין זה של ''כל מה שקנה עבד קנה רבו'', לא היה כמותו במידת ההרגשה של אפסיות שאין לו משלו כלום ואין עוד מלבדו ממש, ולכך לא היה עניו כמותו מעולם, כי מעולם לא קם כמותו באמונה חושית כ''כ להרגיש דלית ליה מגרמיה כלום.

ולכך גם יובן מדוע הוגדר משה רבנו בשם ''עבד ה''', וכנאמר: ''וימת שם משה עבד ה''' (דברים לד, ה). ולכאורה הלא יש מדריגה למעלה מעבד והוא ''בן'', וכמו דאיתא בגמ': בזמן שישראל עושים רצונו של מקום קרויים בנים וכשאין עושין רצונו קרויים עבדים, אלא שיש בעבד מה שאין בבן, והוא ענין מה שקנה עבד קנה רבו, שכלפי הקב''ה גם מי שהוא בבחינת ''בן'' חייב להרגיש הרגשה זו של אין לו משלו כלום, ובזמן שישראל עושין רצונו של מקום קרויים בנים היינו אף בנים, ולא לאפוקי שאין להם משמעות גם של עבד, דלא יתכן להיות עושין רצונו של מקום מבלי תחושת ''עבדות''.


ו. הכרת הטוב - כדרך לקנין ''עבדות''

ובזה נבוא לבאר נוסח ''הכרת הטוב'' המובא בפרשתנו פרשת הבאת הביכורים, שהיא בעצם לשם הכרת הטוב, וכמו שמפרש רש''י: ''ואמרת אליו'': ''שאינך כפוי טובה''.

דבפרשה זו יש קושי, שהרי האדם מביא ביכורים מראשית פרי אדמתו ומודה על כך לה', וא''כ לשם יש צורך להתחיל מענין ''ארמי אובד אבי וירד מצרימה וגו', וירעו אותנו המצרים וגו', ונצעק אל ה' וגו', ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה וגו', ויביאנו אל המקום הזה וגו', ועתה הנה הבאתי וגו''', מה צורך בסיפור ארוך זה, הלא די שיאמר: ''ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'''.

אלא כאמור, אדם מביא ביכורים משדה שהוא טרח בה טורח גדול לזרוע ולנטוע וכו', יכולה להתגנב בלבו מחשבת כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, שהרי סוף סוף אני הוא שטרחתי. אומרת לנו התורה: אמת, אתה טרחת ויגעת, אולם מי ''הכשיר'' לך את הקרקע להיות בעלים עליה לזורעה ולנוטעה, זכור מאין זה התחיל, עבד היית בארץ מצרים משועבד לעבודה קשה ולעינוי, ומשם גאלך ה' ביד חזקה ובזרוע נטויה דהיינו בניסים ונפלאות, באופן שאתה לא השתתפת בהצלתך מאומה, ואח''כ הביאך האלוקים אל הארץ בניסים ונפלאות של נצחונות יושבי הארץ לגרשם ולכובשם, ורק אז יושב אתה על אדמתך ואוכל מפרי ידיך, לכך אל תייחס את הצלחתך לעצמך, אלא תזכור מאיפה זה התחיל, ומוטל עלינו להחזיר אף היסטוריה של אלפי שנים אחורה רק בשביל להשריש בנו את התחלתנו מאפס הגמור.

וכך צריכה להיות תחושת האדם במוחשיות בכל הישגיו, שאינו פועל כלום, ויצליח בזה כאשר יחשוב מהיכן התחילה ההתחלה, והיאך התחלתו היתה מאפס הגמור, ואח''כ יעמיק יותר במחשבתו, ויצליח להבין שגם עתה כשכבר הינו כאילו ופועל מעצמו זהו מהתמדת חיות ה' בקרבו, ושפעו של ה' הנשפע בו.

ולכך חמור ביותר עוון הכפיות טובה, וכנאמר: ''משלם רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו''.

וראינו בחז''ל שהחמירו ביותר על עוון הכפיות טובה גם בבין אדם לחבירו, ונימוקם עמם, דכל הכופר בטובתו של חבירו כופר בטובתו של הקב''ה. הורונו בזה להיות מורגלים במידת הכרת הטוב גם כלפי בני אדם, פן נשחית טבענו להיות כפויי טובה, דהאדם אינו יכול לפצל אישיותו להודות לזה, ולכפור לזה, לכך אם נתרגל לכפור בטובת בני אדם טבענו יהא לכפור בטובה ונשתמש בו גם כלפי הקב''ה, ולכך הזהירונו לא להשחית נפשנו בכפירת טובה כלפי שום אדם, דבזה מקנה אדם לעצמו להיות כפרן בטובה.

וכמבואר בספר ''העקדה'' (שער נב, דף רעד): ''דהמידה היותר פחותה בחרפה, והמזקת שבאנשים ומחרבת את העולם - הנהנה מזולתו והוא כפוי טובה, לפי שמבטל המידה שעליה העולם מתקיים''.


ז. הכרת או כפירת הטוב לבני אדם תלויים במידת האמונה בהקב''ה

וכשנעמיק יותר בענין הכרת או הטוב או כפירתו לחבירו, נראה שבעצם תלוי הדבר במידת אמונתו של אדם עד כמה משליך הוא עצמו על הקב''ה לבדו.

שהרי נתבונן, מהיכן צומחת מידה רעה זו לכפור בטובת חבירו? זאת מפני שהאדם בגאוותו אינו אוהב לחוש התבטלות לזולתו, והיות ורואה הוא בזה שהיטיב עמו כבעלים עליו, שהרי חב הוא לו על הטובה שהיטיב לו, לכך האדם מתמרד כלפי מיטיבו כדי לסלק מעצמו תחושת ההכנעה כלפי חבירו, שאינה נסבלת היא אצלו.

וזה נובע מחוסר אמונה, שהרי לוּ היה האדם מאמין שאיש מיטיבו לא היטיב מעצמו כלום, ואינו אלא שלוחו של הקב''ה להיטיב לו, ורק גלגלו זכות ע''י שהיותו זכאי ומגלגלין זכות ע''י זכאי, לא היה בוש להודות לו, כיון שבאמונתו מאמין היה שאין זה מעצמות חבירו ואינו אלא שלוחו של מקום, ולא היה מרגיש בנחיתות ובהתבטלות כלפי חבירו, אלא רק היה מודה לו כשליח ותו לו. האדם החש בשיפלות ובנחיתות כלפי מטיבו זה, מפני שרואה במיטיב לו כמיטיב מצד עצמו וכוחו של המיטיב, ולא רואה זאת כשליחות גרידא, וזהו מפני חוסר אמונתו שבעצם הכל מידו של הקב''ה ורק הרבה שלוחים למקום. המאמין השלם אינו בוש ונחיתי משום טובה בעולם שהוא מקבל ממישהו, לפי שאינו רואה במיטיבו ככח בפני עצמו אלא כשליח הממלא שליחותו.

ולכך אמרו: הכופר בטובתו של חבירו - שזה כאמור נובע מאי סבילת הרגשת הנחיתות מחבירו, וזה לסיבת חוסר אמונתו, להיותו רואה בחבירו ככח בפני עצמו, וא''כ בזה שהינו חסר אמונה - כופר הוא בטובתו של הקב''ה, דאילו היה מאמין בטובתו של מקום, ושכל הטבותיו הינם ממנו, לא היה מרגיש נחיתות ומניעה מלהכיר טובה לחבירו.

וברור שאין זה סותר מלהיות מודה לחבירו, כמו שמן המוסר יש לאדם להודות לשליח טוב שדרכו הובאה לו טובה מאת המשלח, ובפרט ביודעו שהמשלח אינו שולח טובה רק דרך שליח טוב וזכאי, שזכאי הוא שתתגלגל הטובה דוקא על ידו.

ובמילא כל המודה בטובתו של חבירו, ונסבל אצלו להתבטל למיטיבו ולא כחנופה בעלמא, זה מורה שהינו מודה בטובתו של הקב''ה והינו בעל אמונה, ומכח אמונתו שבעצם המיטיב האמיתי הוא המשלח שהוא הקב''ה, הרי שהוא מודה בכך לאיש מיטיבו שבאת לו הטובה מאת הקב''ה על ידו, ואינו נחיתי ובוש מלהודות לו, מפני אמונתו שבעצם הנותן האמיתי הוא הבורא בלבד.

ובזה יובן היטב ענין חיוב הכרת הטוב אף לדומם, כדמצינו שנצטווה אהרון להכות ביאור ובעפר מצרים, ולא משה בהיות שהצילוהו, לפי שאם קשה להאדם להתבטל למיטיבו כשהוא אדם כאמור שזה נובע מחוסר אמונה, עאכו''כ שקשה לאדם להתבטל ולהרגיש חוב להדומם שהיטיבו, וחייבה אותנו תורה להכיר טובה לדומם, להורות שבעצם המיטיב הוא לא הדומם אלא הבורא באמצעות הדומם.


ח. מה שיש להזהר בפניית בקשת עזרה מבשר ודם

ובעצם רק מפני כך הותר לנו לבקש טובות מבני אדם, שהרי לכאורה ישנה כאן תמיהה גדולה בהיתר בקשת האדם צרכיו דרך בני אדם. ונבאר זאת בייתר ביאור.

ידועה ומפורסמת היא העבירה הגדולה - אחת מג' עבירות שדינם יהרג ואל יעבור - עבודה זרה.

ומהי עבודה זרה?

מבאר הרמב''ם (בהלכות עבודת כוכבים פ''א ה''א), שאותם שעבדו עבודה זרה, האמינו בכח עליון המאציל אין סוף ברוך הוא שחידש את עולמו, האמינו שהעולם לא קדמון אלא האלקים ברא ויצר ועשה את כל המעשים, אלא שטעו וטענו: האלקים בשמים הוא - לאחר שברא עולמו סילק את עצמו מתפקיד קיום העולם, והשליכו על גורמים מסויימים, ובכן הללו טענו שהשליך את עולמו לגזירת השמש שהיא היא הכח שממנו אפשר לשאוב את השפע לצרכי העולם, והחלו משתחווים לשמש, והללו טענו שכח השליטה ניתן לירח או לכוכבים, ועבדום בכל לבם ובכל ממונם, וטעותם של עובדי אלילים אלו היתה בכך שהאלקים באמת לא ניתק את כוחו והשפעתו מהבריאה, והוא ורק הוא המחיה ומשפיע חיות וקיום לבריאה, ואין עוד מלבדו, ורק אליו יש לפנות, ורק ממנו יש לבקש.

ובכן כאן נבוא לשאלה הנשאלת:

אם לזאת תיקרא עבודה זרה, הרי שכל הפונה לדבר זולתו יתברך שמו, נחשב כמאמין בעבודה זרה, לפי שאין לפנות אלא רק אליו ישירות, אם כן איך הותר לבני אדם לבקש טובות זה מזה, לבקש הלוואה זה מזה, לבקש רפואה זה מזה, מה לי הפונה לעץ ואבן או לשמש ולירח ולכוכבים שנחשב כמאמין בעבודה זרה היות ופונה לזולתו יתברך, ומה לי הפונה לבשר ודם - לחבירו ולרעהו להושיעו מצרתו, או לעשיר לחלצו מעוניו, לרופא לחלצו מחוליו, הרי שפונה הוא אל כח זר, ואיך הותר הדבר ואין פוצה ומצפצף לילך לרופא, וכמו שנאמר ''ורפא ירפא'' ודרשו חז''ל: מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, וכן ניתנה רשות לילך למלווה לבקשת הלוואה וכנאמר: ''וכי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו'', ''השמר לך פן יהיה... לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון וגו''', הרי שהתורה מצווה להלוות לעני, וכמובן שניתנה רשות לעני לבקש הלוואה וכדומה.

והתשובה פשוטה!

אדם הפונה לשמש או לירח פונה הוא לעובדה בתורת ישות וכח עצמי זר, ולכן הרי הוא כמאמין בעבודה זרה, לפי שחייבים אנו להאמין שאין להם שום כח עצמי, וכולם נתונים לגזירתו יתברך ואין בכוחם לעשות מאומה, ולכן הפונה אל האלילים כופר בעיקר, לפי שפונה אליהם באמונה שיש להם כח עצמי משלהם, ומכוחם העצמי מבקש הוא את בקשתו.

ואמת, אדם שיפנה לרעהו באמונה שיש לו כח עצמי משלו, גם הוא כמאמין בעבודה זרה, וכמו שפרעה הרשע עשה עצמו עבודה זרה, וכמו כן נבוכדנצר ביקש לעשות עצמו אליל, וכן נמרוד עשה עצמו אליל וביקש להשתחוות לו, ולבקש ממנו, זהו עבודה זרה ממש, כיון שהפניה אליהם בראות בהם ככח עצמי מנותק מהאלקים.

ומכאן תבין מה שהותר לנו לפנות לבני אדם לבקש עזרתם, הלוואה, רפואה וכדומה. זאת הותר בתנאי שהפניה שלנו אליהם בתורת שליחים - שלוחי ה' - להעביר לנו את העזרה, ולראותם תלויים ועומדים לרצון ה', דהיינו אני פונה לבקש עזרה כהלוואה או רפואה מרופא או ממלווה, באמונה שלימה שאם ירצה ה' יתן בלב המלווה לעזור לי, אם ירצה יתן ה' חכמה ותבונה ברופא לכווין את הרפואה המתאימה לי, ורק בתנאי זה הותר לנו לפנות לבני אדם, ואין זה סותר את האמונה ש''אין עוד מלבדו'', לפי שלב מלכים ושרים ביד ה' לכל אשר יחפוץ יטנו, אין אנו פונים לרופא או למלווה בכח עצמו כאליל המנותק מהאלוקות, אסור לנו להפריד את המחשבה מהאלוקים גם בפניותינו לבשר ודם לבקש עזרה, חובתנו להאמין שמצד עצמם אין ביכולתם לעשות מאומה, ותפוסים המה בידיהם ובבינתם מלעזור לזולתם, ונתונים המה לגזירת הבורא האם יהוו כשליחים לעזרת זולתם או לא, והכל תלוי במעשינו אם טובים המה אם לאו, ורק רצון ה' הוא שיקבע את ביצוע הישועה, ואם כן אין בכך שום אלילות ושום עבודה זרה, כי האמונה רצופה לבקשת העזרה, שבאם לא ירצה ה' בישועתנו לא יעזור שום רצון ושום כח של אף אחד לחלץ את הנגזר מגזירתו.

א''כ אחר שראש השנה עיקרו מלכויות, היינו דעיקרו הרגשת העבדות, ואמרו בגמרא (ראש השנה טז, ב): כל שנה שהיא רשה בתחילתה עשירה בסופה, ופירש''י: שישראל עושים עצמם רשים בתחילתה לדבר תחנונים בתפילה, א''כ כמה שנעמיק בזה בימים שנותרו לנו קודם ר''ה בברכות השחר ובייתר הברכות - נבוא מתורגלים לר''ה בהרגשת עני ודל, וכפי שנכין כלים לכך, כך נקבל בר''ה מסגולת היום הרגשת מלכות לכל השנה כולה.

ע''כ ביארנו פרט ראשון בהבהרת ''מלכות'', והוא האמונה ''כי ממך הכל ומידך נתנו לך''.

פרטים נוספים בהבהרת ה''מלכות'' שהמה בהתבטלות להנהגת שמים, נתינת הלב בעבודת ה', ועוד פרטים, נבארם בפרשת ''וילך''.




פרשת כי תבוא ב' - מאמר ק' - תשובה מאהבה


א. בעידן ריתחא אין מספיק עבודה מיראה

רבנו בחיי בעל ''חובת הלבבות'', קבע שער ''אהבת ה''' בסוף ספרו, בשער העשירי, כי היא המדריגה הגבוהה ביותר להגיע אליה. וכמו כן תשובה מאהבה מדריגה גדולה היא, עד כי מבוטח השב מאהבה שזדונות נעשים לו כזכויות. ועתה שאנו במצב שמידת הדין מתוחה והזמן הוא זמן ריתחא, לא תספיק תשובה מיראה, והראיה לכך ממה שראינו בגמרא (מנחות מא, א) שאמר המלאך לרב קטינא: דבעידן ריתחא מענישין על מצות עשה שאפשר לקיימה ואפשר להפטר ממנה, וכגון המבואר שם מצות ציצית, שהרי להלכה מי שאינו עוטף עצמו בבגד בעל ד' כנפות פטור מציצית, ואילו בעידן ריתחא מענישין להפוטר עצמו בכך שאינו לובש בגד החייב בציצית. והיינו כמבואר, דהעובד מיראה וכל עבודתו מיראת העונש, הרי שכאשר פטור הוא מהעונש אינו מהדר יותר, וכגון שאינו לובש בגד החייב ציצית, כי הרי יודע שפטור הוא ולא יענש על כך, אולם העובד מאהבה אינו מסתפק בכך שלא יענש, אלא מהדר הוא להתחייב במצוה מאהבת קונו. וחזינן במלאך שאמר לרב קטינא, דבעידן ריתחא מענישין על המבטל עשה זו של ציצית, והיינו מענישין על העובד מיראה ואינו מהדר לעבוד מאהבה, ואם כן זמנינו שהוא זמן של עידן ריתחא כידוע, יש לחזר אחר תשובה מאהבה. ואף שתשובה מאהבה מדריגה גדולה היא כמבואר, דע! שיש אופן שתשובה מאהבה תהא קלה יותר מתשובה מיראה, והוא באופן שיתבאר לקמן היאך אפשר שתהא תשובה מאהבה בהישג יד אצל רבים.


ב. תיתכן עבודה מאהבה יותר בנקל מעבודה מיראה

והדברים מבוארים בספר ''שפתי חיים'' להרב הצדיק חיים פרידלנדר זצ''ל (מועדים א', עמ' שמ''ב):

''יש וקל יותר לאדם להגיע לתשובה מאהבה מאשר לתשובה מיראה, וזאת על ידי התבוננות במידת הכרת הטוב. וכן מובא ב''כוכבי אור'' (עמ' קמז) שהגר''א גרודזנסקי, ה' ינקום דמו, שאל את הגר''י בלאזר ז''ל, מדוע מרבה לדבר בשיחותיו על תשובה מתוך הכרת הטוב להקדוש ברוך הוא על חסדיו הגדולים בקבלת התשובה וכפרת העוון, דהיינו כשמעיינים ומכירים את חומר העבירות - חסדי ה' בקבלת התשובה היא עד אין קץ, ושאלו: מדוע אינו הולך הוא כדרך רבו הגר''י סלנטר ז''ל שבמכתביו ושיחותיו עורר לתשובה מתוך יראת הענש, כמה גדול העונש ורעת הממרה את פיו.

והשיב: שהגאון רבי ישראל סלנטר ז''ל הגיע למדריגת השלימות ביראה [מי שלא ראה את הגרי''ס בימי אלול, לא ראה יראה מימיו], ולכן היה ביכלתו להשפיע לתשובה מיראה, ועל ידה יקיימו גם מצוה עיקרית של יראה, אבל אנחנו שלא הגענו למדריגה שלימה זו, ואף אם אמנם נוכל להגיע לתשובה חלקית ביראה, אך טוב יותר שנגיע לאיזו בחינה של תשובה מאהבה, כי לזה מגיעים על ידי התבוננות בהכרת הטוב, דרך קלה יותר היא לאדם להתבונן בהכרת הטוב ומתוך כך להגיע לתשובה מאהבה, ויהפכו העוונות לזכיות, מאשר להגיע לתשובה בהתבוננות ביראת ה'.


ג. חיוב הכרת הטוב

וניתן יותר לבאר ענין זה, שהרי מצינו שישנם ב' אופנים להגיע לאהבת ה', האחת המבוארת ברמב''ם הלכות יסודי התורה (פ''ב ה''ב), שיתבונן בחכמתו וגבורתו ויכולתו - ''כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך'', ואז מיד הוא אוהב וחומד לבורא כמבואר שם בדבריו. עבודת אהבה באופן זה היא קשה להשגה, דקשה הוא לחדש ההתפעלות בכל פעם, אולם ישנו אופן שני להגיע לאהבה, והוא כמבואר, מתוך הכרת הטוב, והיא קלה יותר, שהרי האדם קרוב לעצמו, אוהב הוא את עצמו, ובכן כשמתבונן בטובות ה' עליו ועל אשר לו בפרטיות האישיות שלו, בנקל יבוא להודות לה'. ובהתבוננות בהכרת הטוב מחדד האדם לעצמו ב' נקודות חשובות:

א. אמונת אין עוד מלבדו.

ב. אהבת ה' הבאה מתוך הכרת הטוב לה'.

וב' נקודות אלו רואים אנו במצות הביכורים שבפרשתנו.

מיוחדת היא מצות הבאת הביכורים באופן קיומה, אשר כל הרואה סדר קיומה תמוה יתמה מה נשתנתה מצוה זו להעשות באופן כזה.

וכך סדר קיומה, המבואר במשנה ביכורים פ''ג:

כיצד מפרישין את הביכורים? יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שהתחילה להבשיל או אשכול שביכר, רימון שביכר - קושרו בחוט לסימן שביכר ראשון לכל הפירות, ואומר: הרי אלו ביכורים.

וכיצד מעלין אותן לירושלים?

כל העיירות מתכנסים לעיר הראשית של אותן עיירות, ולנין לילה קודם עלייתן לירושלים ברחובה של עיר, ובבוקר השכם אומר ראש המעמד: ''קומו ונעלה ציון אל ה' אלקינו''.

השור - הנושא את סלסילי הביכורים עליו - היה הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית על ראשו, המנגן בחליל - הולך כמו כן בראש השיירה עד שמגיעים לירושלים, הגיעו קרוב לירושלים, שולחים לאנשי ירושלים שליחים להודיעם שהנה מתקרבים מביאי הביכורים מהעיירות הסמוכות, ותיכף הסגני כהונה סגני לויה והגזברים, דהיינו חשובי ירושלים, יוצאים לקראתם, וכשנכנסים לירושלים - כל בעלי אומנויות שבירושלים מפסיקים עבודתם כשרואים אותם, ועומדים בפניהם, על אף שאין צריכין לעמוד אפילו בפני תלמיד חכם. והחליל מכה עד שמגיעים להר הבית. הגיעו להר הבית, נוטלים בעלי הסלים את סלי ביכוריהם על כתפיהם, ואפילו מלך כאגריפס נוטל סלסלת הביכורים שלו על כתפיו, ונכנסים עד שמגיעים לעזרה, ואז פותחים הלויים בשיר: ''ארוממך ה' כי דיליתני''.

העשירים, היו מביאים ביכורים בסלים מחושקים בזהב או בכסף, והעניים בסלי ערבה קלופה.

ויש להבין, מדוע דוקא בביכורים נצטווינו בהבאתם באופן זה ולא בייתר הפרשות שמפרישים לכהן, כתרומות ומעשרות בכורות בקר וצאן?

וכן מדוע דוקא במצות ביכורים ישנה הדגשה ''שאיני כפוי טובה'' כמבואר ברש''י על הפסוק ''ואמרת אליו וכו''', והלא זה ''שאיני כפוי טובה'' בא לידי ביטוי כמו כן בהבאת כל תרומות ומעשרות, ומדוע נתייחדה הדגשה זו דוקא בביכורים?

ועוד יש להבין, דמה ענין הגדת ''וענית ואמרת ארמי אובד אבי וכו''' בזמן הבאת הביכורים, ולצורך מה מזכירים אנו את ההיסטוריה שלנו מלפני מאות שנים כיצד והיאך התחילה היווצרותנו לעם?

ונראה דהבדל גדול ישנו בין מצות מתן ביכורים לייתר מתנות כהונה, דבכל מתנות כהונה לאחר שהושלמו בבישולם פירות התבואה והאילן, וכן בהמת בכור לאחר שנולד שאז שלם הוא - אז המצוה להקדישם, מה שאין כן בביכורים מיד שהחלה התאנה לבכר, ועדיין הפרי פג ובוסר, מיד כורך עליו גמי ושומרו לכהן למתן ביכורים, שכן זוהי מצוה שאינה באה מאליה אלא ע''י האדם המקדישה (כמבואר בגמ' חולין ק''כ ע''ב), ואומר עליו: הרי אלו ביכורים, הרי שקורא להם שם מיד שביכרו, קודם שנראו להיות פרי, כמבואר במשנה ביכורים (פ''ג מ''א).

הרי שבביכורים מקדים האדם להכיר טובה להקב''ה על הארץ אשר נתן לו ה' עוד בטרם הצמיחה האדמה יבולה, והוא עצמו שחרש וזרע עוד בטרם ראה מתבואתה של ארצו לעצמו, מיד שביכרו פירותיו הקדישם לה' מתוך הכרת הטוב על הארץ אשר נתן לו ה', ומקדים להודות על עצם התקווה שנתן ה' בלבו להיות בעל יבול, וכבר על האפשרות שמזומנת לו מודה הוא לה', הרי שבכאן הכרת הטוב הינה בעלת משמעות עמוקה יותר מאשר זה שנתן לה' מתרומותיו ומעשרותיו, שזמן נתינתם לאחר שראה בעיניו את חלקו השמן והטוב המגיע לחלקו, ורק אז מביא הוא את מתנתו - שהיא הודאתו לה', דהיינו עד לבסוף לאחר שראה את חלקו. מה שאין כן במצות ביכורים, שעוד טרם ראה את חלקו ואינו יודע בכלל אם יזכה בחלקו חלק הראוי להתכבד אם לאו, עם כל זה מיד שביכרו פירותיו מקדישם לביכורים מתוך הכרת הטוב על הארץ אשר נתן לו ה', שהיא האפשרות לתקווה טובה, וכבר על תקווה זו מקדים הוא להודות, הרי שבכאן מגלה הוא טוב עין ביותר, להיות מקדים לקבוע חלק ה' קודם שידע מה יעלה בגורלו. וכבר מודה הוא לה' על האפשרות שניתנה לו שיהא לו פירות, דהיינו שניתנה לו אדמה - ''על האדמה אשר נתת לי'', ואף שעדיין לא צמחו כבר מודה על האדמה שניתנה לו כאפשרות להצמיח ממנה פירות, מה שא''כ בשאר הפרשות של תרומות ומעשרות, כביכול ממשכן הוא את ה' קודם הודאתו, דהיינו שלאחר שיקבל את חלקו אז רק יתן שבח והודיה לה'.

מדריגות מדריגות ישנם בהכרת הטוב, וככל שיודה האדם מתוך המעט שיש לו, תגדל מעלת הכרת הטוב אצלו יותר מהמודה ומכיר טובה מרוב השפע שיש לו, דאין רבותא להכיר טובה מתוך שפע ורוב טוב, עיקר המעלה להודות לה' ולמצוא את טובותיו וחסדיו גם במועט, ועל אחת כמה וכמה כשמודה אדם לה' ומוצא טובות ה' עליו גם כשהוא מיוסר וחסר. דברור הוא שלא ישווה ולא ידמה אדם הבריא והעשיר שמודה לה' על בריאותו ועושרו, כמו החולה והעני שעם כל סבלו מוצא עדיין טובות ה' עליו בתוך חוליו ויסוריו, ובנוסף לכך מתבונן בתקוות טובות שהשאיר לו ה' לצפות לטוב ולא להתייאש, מודה עליהם לה' ומשבח לה' על היותו מתחסד אתו בתוך חוליו וסבלו.

והכל לפי אמונתו של האדם, ככל שהאדם מאמין יותר באפסיותו ומייחס את מקריו לבורא, הרי שהכרת הטוב אצלו חדה יותר בכך שרואה הוא את הזוקף כפופים והמתיר אסורים והפוקח עיוורים גם בתוך יסוריו ומכאוביו, ועדיין עינו בוחנת לראות חסדי ה' בדברים הטובים עליו.

מה שאין כן מי שאמונתו אינה חזקה - הכרת הטוב אצלו כהה יותר, אכן יתכן ומודה הוא לה' בטובות וההשפעות הגלויות, אולם בבא היסורים עליו שאין לו כביכול מה לראות במצבו של עתה ניסי וחסדי ה' עליו, מאבד הוא את אמונתו, וקשה עליו אז לפקוח עינים על יתר חסדי ה' שעדיין חופפים עליו.

ובמצות הביכורים לימדה אותנו התורה היאך מפתחים את תכונת הכרת הטוב, והוא לראות את ההתחלה, דהיינו מאיזה אשפות הרים ה' אותנו, ואף שזו הסטוריה של מאות ואלפי שנים, עלינו לשחזר את העבר שלנו, ולהתבונן מאיזה ''אפס'' התחלנו, והיינו ארמי אובד אבי, שביקש לעקור את הכל, והצילנו ה' ממנו. וכן גאולת מצרים כמבואר בתורה בהגדת ''וענית ואמרת'', כי בכאן טמון פיתוח תכונת הכרת הטוב.

דאם לא כן, הרבה פעמים האדם חש באכזבה ובקיפוח מתוך שאיפתו ליותר, וקשה לו להכיר טובה, והעצה לכך להחזיר עצמו הרבה אחורה, ולהתבונן היאך הגיע למה שהגיע מכלום ממש. ושכן מצינו בביכורים שההודאה היא כבר על האדמה אשר נתת לי, כמבואר לעיל, שיש להודות על ההתחלה כיצד החלה, לומר דגם אם פרי היבול לא יצא מוצלח כפי שציפה בעל השדה, עליו לראות את ההתחלה, והיא שיש לו לפחות אדמה, והרי יש כאלה שגם אדמה אין להם, וכיוצא.


ד. חקירה, מהיכן נובעת מידת כפיות טובה

ובעצם יש לנו לחקור מאין נובעת מידה זו באדם להיות קשה עליו להודות לה', והלא בין אדם לחבירו כשאדם נותן לרעהו דבר פעוט, בוש הוא שלא להודות, ומרגיש חוצפה מצידו כשאינו מודה לחבירו, ואפילו כשחבירו רק מראה לו מוצא הדרך להיכן יפנה, מלא הוא בהודאות לחבירו, והיאך כלפי הבורא רחוקים אנו מלהודות, והלא מאמינים אנו שהוא הנותן לנו כח וחיים רגע רגע, והוא הזוקף כפופים מתיר אסורים ומלביש ערומים, וכל פרטי טובתנו ממנו, ולמה יקשה בעינינו להודות לה', הלא היינו צריכים להיות מודים לה' בכל רגע ורגע ממש, אחר שטובותיו וחסדיו אופפים אותנו תמיד, וכמו שאומרים אנו ב''נשמת כל חי'': ''ואילו פינו מלא שירה כים וכו' אין אנו מספיקין להודות לך ה' אלקינו על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות פעמים''. ואם יעשה אדם חשבון של אחת מאלף אלפי וכו', יצא שחסדי ה' עלינו מילארדי פעמים, ואף שאין אנו רואים סכום כה גדול של ניסים, אלא מדייק מכך הרב שומר אמונים, שהכוונה בהכרח גם על הניסים הטבעיים שעושה עמנו, שהוא בכל רגע ורגע ממש, והמה העולים לחשבון שלא ימנה ולא יספר.

ואמנם אומרים אנו בפינו ברכות רבות ובאופן פרטי על כל טובה והנאה שנהנים אנו מהבורא, אומנם מדוע הרגש אינו מתפעל כפי שמתפעלים אנו מבני אדם המטיבים לנו.

ובפרט כשרופא מרפא אדם, ועל אחת כמה וכמה כשרופא מציל חיי אדם, כמה יודה לו ברגש ובחום, וכי פחות ניסים רואה האדם מהבורא בתפקוד אבריו כראוי יום יום, בתנועת אבריו ובכל מערכת גופו, ומדוע לא מתפרצת באופן ספונטני הודאה מלב וברגש באופן טבעי, לפחות כאשר יודה איש לרעהו המטיבו ומצילו?

ונראה פשוט, דמידה גרועה זו שאין אדם מודה לה' על טובותיו, שורשה הוא מחמת שאין האדם מסתפק באשר חננו ה', ותמיד ירצה ויתאווה לקבל יותר, ומכיון שמעט בשבילו אשר קיבל בייחס למה שתאוו לבו, לא יודה על המעט.

משל למה הדבר דומה? אדם שציפה והתכונן לקבל מנדיב גדול סך גדול של כסף במתנה, ביודעו שנדיב ובעל יכולת גדול הוא להיטיב לו, ובפרט שראה במו עיניו שלאחרים נתן שפע ביד רחבה, ולאכזבתו קיבל סכום קטן ממה שציפה, יקשה עליו להודות לאותו עשיר על מתנתו המעוטה בייחס לציפייתו.

ונראה שזה עיקר הטעם, ולא כמו שרגילים להשיב על שאלה זו מדוע אין האדם רגיל בהודאה לה', מכיון שהתרגל לקבל טובות מה', והוא כמו הבן שמקבל טובות מאביו בהתמדה, ולא רואה לנכון להודות לו על כל טובה וטובה, על כל ארוחת בוקר צהרים וערב שסועד אצל אביו, או על כל לילה שישן אצל אביו, או בכל פעם שלובש המלבוש שנתן לו אביו, וזאת לכאורה משום שהתרגל בטובות אביו עליו ולכן אינו מודה עליהם בכל רגע ממש. כי זה גופא תמוה, וכי מה בכך שהורגל הבן לקבל, מה הגיון שבסיבה זו למנוע אותו מלהודות, וכי אדם שזקוק לזריקה יום יום, ומחיר זריקה שכזו עולה מאות שקלים, וימצא לו רופא שיזריק לו לרפואתו זריקה כזו בכל יום, וכי נאמר שיתרגל לכך אותו חולה וימנע בשביל כך להודות לאותו רופא, הלא גם אם שנים יתמיד הרופא בטובתו לאותו אדם, לא יפסיק אדם זה מלהודות לו ולהללו.

ואולי ימצא טעם אחר למניעת הודאת הבן מלהודות לאביו, והוא, כי יודע שכמו שנהנה הוא מאביו לא פחות נהנה אביו ממנו, ורואה הוא כמה נהנה אביו שהוא אוכל אצלו וישן אצלו, וסיפוק גדול יש לאביו ממה שבנו נהנה ממנו, ולכך אינו רואה צורך להודות לאביו, ורואה הנהגת אביו אליו כטבע העולם, שהאב נהנה לגדל בניו ולהשקיע בהם, ואולי הנאתו גדולה מהנאת הבנים הנהנים ממנו.

מלבד שאין תשובה זו מספקת ומצדקת שלא להודות לאב ואם, שהרי מה בכך שההורים נהנים, הלא סוף סוף גם הבן נהנה, ולמה שלא יודה להוריו, וכי בשביל שגם הם נהנים מבנם זו סיבה לפוטרו מלהודות? אולם מלבד זאת, לאחר שהתבוננתי ראיתי שיש להתבייש לחשוב על תירוץ כזה ולראותו כתשובה לחוסר הכרת הטוב אצלנו כלפי הבורא. פשוט! נבדוק את עצמנו, וכי זו הרגשתנו כלפי הבורא לראותו כל כך קרוב אלינו כאב לבנו, ולראות את הנאת הבורא בכך שהוא מיטיב לנו, אמנם זו האמת דהקב''ה נהנה כביכול ושמח להיטיב לברואיו, דמדרך הטוב להיטיב, אולם, הבה ונהיה אמיתיים, האם יכולים אנו להעיד על עצמנו שזו הרגשתנו כלפיו?!

וכי מרגישים אנו בזמן אכילתנו שהבורא נהנה שאנו אוכלים וכיוצא?! הרי לכך דרושים אמונה ודביקות עצומים לראות את קרבתנו לה' וקרבת ה' אלינו עין בעין ממש כקרבת אב לבנו, וכי זו אדיקות מחשבתנו בו, הלואי שהיתה זו הרגשתנו כלפי הבורא לראותו בחוש ובאופן טבעי כאבינו מיטיבינו, וכמו כן הלואי והיה לנו משהו בתחושתנו שטוב לו כביכול כשמטיב עמנו, ויש לו יתברך תענוג גדול מאד כשאנו מתענגים - קשה לנו להתיימר שהגענו לתחושה כזו ושלכך אין אנו מודים לה' כל כך על טובותיו עמנו, כל אחד יודה שאמונה זו - לראותה בחוש ממש שכזה - עדיין אינה במדריגתנו.

ובכן, מאחר ורחוקה הרגשה זו מאתנו לראות את הבורא כאבינו מיטיבנו שנאמר שחסרון ההודאה לו נובע מכך שרואים אנו שכך טבע הדברים אצלנו ותחושתנו לבורא כאב הנהנה להיטיב עם בנו, והננו כבנים המתרפסים על אביהם, אם כן תחזור התמיהה מדוע איננו מודים לבורא בכל שעה לפחות כמו שמודים אנו לכל מי שייטיב לנו בטובות הפחותים כמה וכמה מטובות הבורא עלינו.

הילכך מה שנשאר לנו לומר והוא פשוט, מצפים אנו ליותר, תאבים וחושקים אנו להרבה יותר ממה שיש לנו, איננו מסתפקים במה שחננו הבורא, לכך רחוקים אנו מלהודות, כי מצטמצמים אנו ב''חסר'', וממילא קשה עלינו להיפתח להתבונן ב''מלא'', וכאמור לעיל דזה דומה לאדם שמצפה מנדיב למתנה גדולה ובטוח הוא שיקבל ממנו סכום גדול, ולבסוף מקבל מתנה פחותה ומתאכזב, זה גורם שלא יודה ולפחות שלא יודה כראוי.

ולפעמים הדבר חמור הרבה יותר מכך שאין האדם המסתפק מודה כראוי, אלא אף גם זו שיש לו תרעומות, תלונות, הרגשות קיפוח וחשדות לאי צדק ועשיית עוול מצד הנותן.

והדבר דומה לאחד שקנה כרטיס הגרלה לזכיה במכונית, וכשלא זכה ונתאכזב, אומרים לו: מה רע בכך שלא זכית במכונית, הלא יש לך רגלים ללכת בהם. וכי יתנחם בכך? הלא ציפה וקיוה למכונית. כך תחושת האינו מסתפק - כשאינו מקבל את אשר יחפוץ - כל עולמו נתון להתאכזב מה''חסר'', ואין לבו עמו להיות מאושר מה''מלא'' שיש לו.

האדם מאוכזב מהבורא שטרם ''זיכהו'' במכונית, ובזה נתפסת לו מחשבתו, ושוכח שיש לו רגלים להלך בהם בחסדי ה', ואין לו שום ניחומים בכך שיש לו רגלים, כמו שאין הרוכש כרטיס הגרלה מתנחם ברגליו כשלא זכה במכונית.

העולה לנו, שהגורם הגדול שיהא האדם כפוי טובה ורחוק מהכרת הטוב לבורא הוא מסיבת התאווה, ואילו הדבק במידת ''ההסתפקות'', ולהרבה נחשב לו המעט שיש לו, ורואה גם את המעט שמקבל שבעצם אין זה מגיע לו, זה הוא שתמיד יודה לבוראו על כל טובותיו.

ולכך כשאדם עומד לנסיעה באוטובוס וחסר לו שקל להשלמת מחיר הנסיעה, ובא אחד שאינו מכירו והשלים לו את מחיר הנסיעה, בודאי יודה לו מאד על כך ויזכור לו הטובה ההיא, והסיבה כי לא ציפה ממנו לטובה זו, והבין שקיבלה ללא שמגיע לו. וכמו שמובא במדרש (ב''ר ע''א, ד): ''לכהן שירד לגורן, נתן לו אחד כור מעשר - ולא החזיק לו טובה, ואחר נתן לו קומץ חולין - והחזיק לו טובה. אמר לו הראשון: אדוני הכהן! אני נתתי לך כור וזה לא נתן לך אלא קומץ, ואתה מחזיק לו טובה? אמר לו הכהן: ''אתה מחלקי נתת לי - מעשר, אבל זה נתן לי - חולין משלו, לפיכך אני מחזיק לו טובה'', ע''כ.

הרי שהכרת הטוב מתפתחת כאשר חי אדם בהרגשה שלא מגיע לו כלום.

אולם בייחס לבורא, חושב האדם שמגיע לו יותר ממה שיש לו, ואינו מסתפק באשר נשפע עליו מאת ה', וגם אינו מעריך למה שנשפע עליו אחר שמעט הוא בעיניו בייחס למה שמתאווה נפשו.

וזו הסיבה האמיתית שבן לא מודה לאביו על טובותיו, וכמו כן איש אינו מעריך את טובתה של אשתו, ההיפך מרבי חייא (יבמות סג, א) שהיתה לו אשה רעה, וכשהיה מוצא בשוק דבר הראוי לה היה קונה לה מתנה, והיה אומר: דיינו שמגדלות בנינו לתורה, ומצילות אותנו מהחטא, דהיינו רבי חייא הוקיר לאשתו לפי שלא היה מצפה ממנה ליותר מזה, והסתפק לצפות מאשתו בזה - שמצילות אותנו מן החטא, ולכך הוקירה באומרו: לְמה שאני מצפה ממנה אני מקבל ומעריך, מה שאין כן זה אשר יצפה מאשתו לקבל ממנה כבוד ושירות מלכים, לעולם יהא בתלונות עליה.

וגם אם בן לא מצפה מאביו ליותר או איש לא מצפה מאשתו ליותר, ביודעו שאין להם יכולת לעזור לו יותר ממה שהם עוזרים לו, מכל מקום עדיין יתכן ויהיה לקוי בהכרת הטוב מאותה סיבה, שמצפה ושואף הוא ליותר טוב ממה שיש לו, ואף שאינו מצפה לשאיפותיו מהם דוקא, אולם גודל שאיפותיו ורצונותיו וחוסר סיפוקו ממצבו, מקטין לו את אשר ישנו לו, וקשה לו להודות על ה''מעט'' שיש לו.

האדם אינו רואה את טובות ה' עליו כחסד וחמלה, הגע בעצמך! אדם אוכל ושבע בתוך ביתו לאחר שטרח והרויח ממון, וכי מרגיש הוא כאחד שאכל בבית התמחוי, בודאי לא, הרי שילם וטרח, ומדוע ירגיש שאוכל לחם חסד? אולם נתבונן, בברכת המזון אנו אומרים הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים, דהיינו, תמחוי! כולנו אוכלים משל הקב''ה כעני האוכל בבית התמחוי כי לא מגיע לנו כלום, אולם אין זו הרגשתנו, נדמה לנו שמגיע לנו יותר, ולכך אין לנו הכרת הטוב על מה שיש.

ומי יודע באמת אם לא זו הסיבה שאנו מיוסרים כ''כ, שהרי מדרך העולם אין רצון למיטיב להיטיב למי שלא מכיר טובה, או למי שנוטל הטובה בפנים זועפות, וכידוע דברי ''סדר היום'', שהרבה מחלות יכלו להימנע מבני אדם לו היו מכוונים בברכת ''אשר יצר'' בכוונה. וכן ב''חינוך'' מובא שהמברך ברהמ''ז בכוונה מובטח לו שלא יחסרו לו מזונותיו כל ימיו בכבוד. הרבה מהטבות אלו וכיוצא באלו נמנעים מאתנו מחוסר הכרת הטוב על מה שכן יש לנו להודות.

ואם כן, לאחר שהקדמנו בתחילה שהאפשרות לתשובה מאהבה תיתכן אצלנו בדרך הכרת הטוב, והכרת הטוב לא תיתכן כאשר אין בנו מידת ''ההסתפקות'', כי כאשר האדם מתאווה להרבה ומעט בעיניו אשר יש לו, קשה לו להודות על אותו מעט, ולכך עלינו לאמץ מידה זו.

ובעצם לא רק שעלינו לאמץ מידה זו של ההסתפקות על מנת להגיע למדריגת תשובה מאהבה, אלא אם לא תהא מידה זו בנו הרי שהתאווה והרצון ישלטו עלינו, ולא רק שלא נשיג ''תשובה מאהבה'' אלא גם נאבד את עולמינו. ועל זה גופא צריך לעשות תשובה גדולה. וקצת נרחיב את הדברים בענין זה שהוא יסוד של בנין היהדות, ובו תלויים בניינה או חורבנה.

לדאבוננו רואים אנו בהצלחה הגדולה של השטן ללכוד רבים וטובים מאתנו ברשתו, להפיל אותנו מתורה ויראת שמים, בדרך זו של פיתוי התאווה לדברי מותרות ולחיים ברמה גבוהה.

יצר החדשנות והלוקסוס בוער כתנור היום, אם זה למאכלים בשפע וביוקר, מלבושים יוקרתיים, ריהוט ודיור באופן הנעלה והיקר, תאוות ושאיפות אלו - חולי דורנו הם, אליהם ירוצו ואחריהם ירדפו עד יאבדו עולמם.

וכל הדברים הללו שנאמרו ויאמרו עוד בהמשך, חייב הבחור הלומד בישיבה לדעתם, כי אם לא יחזק את השקפתו בהם בעודו בחור, עלול מאד שיהא מאוחר לתקנם אחר שיפול בהם, כי אז התקומה מהנפילה תהא מסובכת וקשה, אולם בחור צעיר שטרם פגעו בו נסיונות החיים של רדיפת קנייני עולם הזה, אם יחזק השקפות אלו בקרבו יהא מחוסן מפגעי עולם אלו, ואדרבא, אם הצעיר שטרם בנה ביתו לא יזהר מהשקפות הרחוביות, הרי שלא ידע להיזהר ולהישמר בבואו לבנות את ביתו לבלתי היות ביתו מיוסד על השקפות גרועות אלו. מה שאין כן כשיתבונן בסכנה האורבת היום גם על בני תורה, ואולי בעיקר על בני תורה, על מנת להביאם לנטוש את ספסל לימודיהם, אזי בסייעתא דשמיא יזכה להנצל.


ה. המתפתה לחיי רווחה כופר הוא בטובת הבורא

המתפתה לחיי רווחה ולוקסוס ואינו מרוצה ממצבו, מאבד לעצמו את עבודת ה' מכמה אופנים שנבארם אחד לאחד.

ראשית, והוא מה שהזכרנו באריכות לעיל, שעיקר הסיבה שאין האדם מכיר בטובת ה', הוא מכך שאינו מסתפק במה שיש לו, ומכך נוטה לחשוב שהוא מקופח וחסר לעומת חבריו, ולכן לא רק שאינו מודה לה' להיות מאוכזב ממה שנתן לו ה' אלא עוד יש לו טרוניא על שקופח חלקו וגורלו בייחס לחבריו.


ו. המתפתה לחיי רווחה פוגם ב''אמונה''

בידים דוחה את אמונתו בבורא המחייבת להתבטל להשגחה עליונה מתוך אמונת ''כל דעביד רחמנא לטב'', וכל הנעשה הוא בהשגחה פרטית בצדק וביושר, על פי הנהגת מידה כנגד מידה שבה מנהיג הקב''ה את ברואיו. המתפתה שלא להיות מרוצה ממצבו, וחומד למצב אחר, כביכול מערער ומהרהר אחר הנהגת ה', והוא נוגד את עיקר האמונה שהקב''ה מנהיג את האדם באופן שהוא הטוב ביותר עבורו.


ז. ועוד - מתנכר ומתכחש לאמונת ''אין עוד מלבדו''

המתעקש להשיג את מה שאין לו, בידים לוחם עם עיקר מעיקרי האמונה ''אין עוד מלבדו'', המחייב להאמין שההשתדלות שקר, אין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלא נימא, והשפע הנשפע הינו אך ורק מאתו יתברך, ועל האדם להשתדל בלבד כדי למעט בנס, כי כך גזר הקב''ה על אדם הראשון שישיג את לחמו בזיעת אפו וזו קללה ולא ציווי. על האדם להשתדל לחזק את בטחונו בה' שישיג לו הצטרכותו, המרבה בהשתדלות ורץ להשיג את צרכי העולם המיותרים, מראה הוא שאפשר לעקוף את הגזירה שגזר ה', ואפשר להתעקש ולהשיג גם את מה שלא יחפוץ ה' שיגיע אליו, ומחדיר לעצמו כפירה נוראה זו שבהשתדלות וחריצות אפשר וניתן יהא להשיג כאשר יחפוץ לבו, ולית דין ולית דיין ח''ו, ומן השמים אכן יטעוהו בכך אחר שמטעה הוא את עצמו, ובהחלט יתכן וישיג בחריצותו את אשר יחפוץ כמו שמצוי הרבה אצל המון העולם, וכאומרם ז''ל: ''הבא ליטמא פותחין לו'' (יומא לח, ע''ב).


ח. ועוד - מאבד את זכות ההבטחה לבוטח בה' שחסד יסובבנו

מבואר ב''חובת הלבבות'' בשער הביטחון, כי הבוטח בה' מה שמובטח הוא שחסד ה' יסובבנו להזמין לו את אשר יצטרך, הבטחה זו נאמרה לבוטח בה' עבור הנצרך לו לצורך חייו, אולם לְמה שמעבר לכך לא תועיל מידת הביטחון להמשיך לו את תאוות לבו, לפי שזה דומה לבוטח בה' שיזמין לו אמצעים שיכעיס בהם את הבורא, היתכן שיועיל לו לזה מצד בטחונו?!

וכאן יש להעיר בדבר מכשול המצוי אצל רבים כשקונים דירה, מחדשים באותה הזדמנות את כל הרהיטים ומחליפים המשומשים בחדשים מה שלא היו עושים לולי שהיו רוכשים דירה, ומרגלא בפומייהו: ''אם כבר אז כבר'', דהיינו אם כבר נכנסנו לחובות של עשרות אלפי דולרים לדירה מה בכך שניכנס לעוד כמה אלפים בודדים של דולרים להחלפת הריהוט.

וזו טעות חמורה, לפי מה שביארנו לעיל מה''חובת הלבבות'', שהקב''ה יעזור לאדם להשיג את המוכרח לו דוקא, כלומר מילא במה שנכנסת לחובות עבור המוכרח לך, ערב לך הקב''ה לצאת מחובות אחר שבטחת בו בדבר הנצרך לך, אולם במה שאינו מוכרח לאדם, אין ערבות הקב''ה להושיעו.

וזאת יש לדעת, כשיש סייעתא דשמיא אפשר לחסל חובות גם של עשרות אלפי דולרים, וכשאין סייעתא דשמיא גם חוב של אלף דולר אי אפשר לחסל, ויכול האדם בגין חוב קטן להתגלגל זמן רב מגמ''ח לגמ''ח ולא יצליח לחסלו.

והסייעתא דשמיא תלויה במידת הביטחון של האדם, וכאמור מידת הביטחון תתכן רק במוכרח ולא במיותר.


ט. המתפתה לחיי רווחה משריש בעצמו תאוות הממון

הטבע מחייב: יש לו מנה רוצה מאתיים, כך שיכול להיות בטוח אותו מתפתה לחיי רווחה, שלא יהא מעצור אף פעם לרצונותיו, אלא חשקו ותשוקתו יגברו ללא מעצורים, ושקר גדול לחשוב שרק כאשר אשיג דבר מסויים - אותו אני חומד - בזה אסתפק ואתרצה! להיפך, אם לא יעצור האדם מיד את רצונותיו, לעולם לא יצליח לעוצרם אלא רק יתאווה ויתאווה כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו.

וכמו שרואים בחוש אצל רבים ה''מאספים ממון'', שלפעמים מתעוררים המה ומתבונים על אסונם, ואומרים בלבם: כשאשיג סכום כזה וכזה אפסיק לרוץ, כי כבר בסכום כזה הנני מסודר, וכשמגיעים לסכום ששאפו להגיע אליו, לא ינוחו ולא ישקטו עד אשר ישאפו להשיג סכום נוסף בדמיון שיתכן ויצטרכו לסכום הנוסף, וכן על זה הדרך ''זה דרכם כסל למו'' - ללא מעצורים.


י. ועוד - מפתח בעצמו את הקינאה והתחרות

אחר שערכי העולם חשובים אצלו, מקנא הוא במתחרה בו, כי האדם לא יקנא במה שלא חשוב ויקר אצלו, וכמו שלא יקנא הגדול בצעצועי הקטן כיון שאין להם ערך אצלו.

לכך אם מעריך האדם תורה ומצוות, הרי שקנאתו תהא בעוסקים בתורה ומצוות, וקינאה זו תרבה לו חכמה, מה שאין כן המעריך הון ועושר יקנא בהבלים אלו, וקינאה זו תביאהו לתחרות שנאה ונקמה ולשון הרע עד שתוציאהו מן העולם.

ועוד, התאב לממון בקלות יבוא לידי מחלוקת ופירוד, וכמאמר שלמה המלך: ''לתאווה יבקש נפרד'', המתאווה לא ימנע ולא יבחל בפירוד אף מבני משפחתו וקרוביו מסיבת הממון, וכמו שרואים אנו לדאבונינו משפחות שלימות נהרסו ונפרדו מסיבת מריבות ירושה וייתר מחלוקות הנובעות מממון.


יא. ועוד - ירחק מצדקה ומחסד

פשוט הוא שלאחר שנראה לו שתמיד הינו חסר ועליו להשלים את החסר שלו, הרי שודאי יעדיף להשלים קודם את ''החסר'' לו מאשר את החסר לעניים והאביונים, אחר שלדעתו הוא אביון לא פחות מהם, וכמו שהתלונן אצלי פעם אחד על שנלקה במידת הקמצנות באופן נורא, עד שאינו מסתובב בפרוטה בכיסו כדי שלא לבוא לידי ''נסיון'' של צדקה, ויוכל בכך ''להינצל'' מפושטי יד מליתן להם אף כמה פרוטות.


יב. ועוד - יאבד יישוב דעתו מעבודת ה'

אין לך דבר המשבש את יישוב הדעת לאדם כמו טרדת הממון, ובפרט בעל חוב שנושים מתדפקים על פתחו, והוא דבר המצוי מאד אצל המתאווה ולא מסתפק, שלא ימנע מלהלוות כספים לרוות צמאונו, וכך יתגלגל מגמ''ח לגמ''ח, וזה עוד במקרה הטוב שהינו נאמן הרוצה להחזיר חובותיו, כי אם יקהו חושיו ביותר עלול להיות ''לווה רשע ולא ישלם'', ח''ו.

וכמה רבים נכשלים בזה שאין משלמים לבעלי מלאכה, מכולת וכדומה את שכרם, ובכל פעם דוחים את התשלום, וכל פעם שמגיע לידו סכום אומר הוא: אשלם בסכום הבא שצריך לבוא לי, וכשמגיע לו סכום הבא דוחה שוב את התשלום ועוצר את הסכום בכיסו, וכך דוחה ומצער הרבה לאלו שחייב הוא להם את שכרם.

וכאמור בכך מאבד הוא את כל הישוב דעת שלו בעבודת ה' בהיותו מוטרד בחובותיו, וזו עצת היצר ''תכבד העבודה על העם'' כמובא במסילת ישרים, שאחת הדרכים של היצר להדיח את האדם מעבודת ה' הוא בהגביר עליו את טרדות העולם, כך שלא ימצא פנאי לעשות חשבון עם נפשו לברר את חובותיו כלפי הבורא, וכל מצוותיו יהיו בדרך ''מלומדה'' ללא התבוננות כלל.


יג. מפתח אצל עצמו את מידת ''הגאווה''

החי חיי רווחה, בנקל יפול ברשת הגאווה - תועבת ה', והוא פשוט.


יד. הורס חינוך בני ביתו

נוהַג אורח חיים של מותרות הוא הרס וחורבן החינוך, שבהכרח ''ידבקו'' בניו ובני ביתו מלהיטות הממון, את הממון יעריכו ולו יסגדו, וגם כשעודם קטנים תמיד יצפו מתי יגיע לידם הזדמנות להיות בעלי הון, אחר שזהו שיחם ושיגם של הוריהם כל היום להיות מדברים ופועלים להגדלת ההון, ומכך יראו שזה עיקר החיים, וגם כשיוכיחום הוריהם שלא להם לחשוב על כך, ויצוום ללמוד את לימודיהם, יבוזו להם בלבם לאמר: אלו הורים צבועים, לנו אומרים ללמוד וללמוד והעיקר זו תורה ויראה, ואילו הם מבלים את ימיהם בהבלי העולם, ואם כן היאך יתקבלו מוסרי אביהם ואמם אליהם?


טו. מדבריו המרעידים של החובת הלבבות למשקיע כוחו בענייני חומר

ונביא כאן דברי החובות הלבבות שיש בהם להרעיד את שומעם, (שער ''חשבון הנפש'' פרק ג' - אופן הי''ג):

''...ואל תבזבז את כחך על מותרות העולם הזה, פן יחסר לך אותו כח למילוי החובות שהתורה מטילה עליך, כי האל יתברך נתן לאדם כח מוגבל, כפי שדרוש לו עבור קיום התורה ועבור קיומו בעולם הזה, ומי שמבזבז אפילו מעט מכוחו על מותרות שאפשר להתקיים בלעדיהן - יחסר לו אותו כח כשהוא יצטרך לו לדברים ההכרחיים''.

הרי שהגרוע מכל, גם אם לא יכשל המתאווה בכל הנ''ל, די לו בזה שבילה זמנו לריק, והמית עצמו בחייו, ובטל מתורה ומצוות, ועסק בהבלי העולם במקום לעסוק בפניני התורה והמצוות, ובזה שרף את זמנו היקר שהם החיים היקרים שניתנו לו, ואת כל כוחו וחכמתו וייתר כישוריו שניתנו לעבודת ה' בזבזם לשטויות העולם עד שלא נשאר לו מכוחותיו וכשרונותיו לעבודת ה'. והכל במידה! ככל שיבזבז מכוחו וחכמתו להבלי העולם כן יחסר לו מהם לעבודת קונו.

ולמתבונן הדברים מחרידים ומחייבים לשום דרכיו ולהשכיל על ניצול כוחו ושכלו רק לעבודת ה', כי ירעד לבבו בהיותו יודע שבבזבוז כוחו או שכלו או ממונו להבלי עולם, יחסרו לו מכוחות אלו לעבוד את קונו, ואם כן הפסדו בהשקעת קנייני העולם הינו הפסד נצחי.

והדבר מתפרט לפרטי פרטים, ועל הכל יבוא האדם בחשבון נורא, כי אין הקדושה נבנית אלא בחורבן החולין.


טז. עיקר מלכודת היצר לצוד שומרי תורה - ברצון להתרחבות

אם באים אנו לעשות תשובה בחודש אלול, עלינו לתת את הלב על מחדלים אלו לא פחות מהעוונות החמורים ביותר כחייבי כריתות ומיתות בית דין, שעליהם מודעות האדם ברורה, ובהם בא היצר באופן ישיר להחטיא את האדם, מה שאין כן כשבא הוא בעקיפין, וכביכול באמתלאות של היתר ואולי אפילו באמתלאות של מצוה, כאן נופל האדם וניצוד כציפור ברשת.

ועינינו הרואות בכל יום אנשים האומרים סליחות בכל אלול ועוברים עליהם ראש השנה עשרת ימי תשובה ויום כיפור, ואחר כך מיד שבים למרוץ החיים לרדוף ולסחוט את העולם הזה, היתכן? אלא כאמור מצליח השטן לשלול מהם את המודעות לפשעים אלו, עד שלא יחשיבום לחטא כלל.

היש חטא כעוון ביטול תורה, וכמו כן ביטול תפילה, ביטול יושר ואצילות הנפש? בנהירה אחר הממון מאבד האדם את מטרתו בחייו, ערום בא לעולם, וערום יוצא ממנו, ערום מתורה ערום ממצוות, אולם מלא הוא במלבושים וכסויים צואים רח''ל.

חודש אלול חודש של רצון וחנינה, נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה', לשנות ההשקפות הרעות והדעות הרעות, שגם עליהם צריך לשוב, כידוע וכמבואר בדברי הרמב''ם בהלכות תשובה.


יז. הדרך לקנות ''הכרת הטוב''

הדרך לקנות הכרת הטוב לבורא הוא בב' דרכים:

א. להתרגל להכיר טובה לזולתו, שהרי אמרו חז''ל (משנת רבי אליעזר פרשה ז', דף קצו): כל הכופר בטובתו של חבירו סופו לכפור בטובתו של הקב''ה. הרי שכמו כן להיפך, הרגיל שלא לכפור בטובתו של חבירו, כמו כן לא יכפור בטובתו של הקב''ה אחר היותו מורגל להכיר טובה לזולתו.

והוא אשר ראינו בביכורים ענין הפרזת הכרת הטוב בטקס פומבי דוקא כמבואר במשנה, דככל שירגיל האדם עצמו לפרגן בהכרת הטוב לזולתו, וכן לאלוקיו, ויגדיל השבח והתהילה בקהל רב ובתוך רבים, כן יגיע למדריגת הכרת הטוב באופן טבעי.

ב. התבוננות באמירת הברכות, כשיעמוד בבוקר ויתבונן בברכותיו שהינם הודאה לה' על היותו בריא, ובר דעת, שלם בתזוזת איבריו, וכן אינו גוי ולא עבד ולא אשה, ויתבונן כמה יש חולים ומשותקים וכמה יש שאין להם דעת, ועל אחת כמה וכמה אם זכה ללמוד תורה כמה יש לו להודות לה'.

והיינו כמבואר לעיל, דכדי לפתח את הכרת הטוב יש ללכת במחשבתנו אחורה, ולראות הכיצד ההתחלה של חסדי ה' עמנו היתה מתוך מצב של כלום ממש שהיינו בו.

דהיינו, שנולדנו בריאים בידים וברגלים, כל בוקר אנו נזקפים, משתחררים באיברינו להניעם כרצוננו, הולכים ברגלינו וכיוצא המבואר בברכות השחר, ועד שלא עשני גוי עבד ואשה, ובזה יפתח האדם לעצמו חשיבה עמוקה בהכרת הטוב, כעין המבואר בהגדת ''וענית ואמרת'' שביארנו לעיל.

ושמעתי פעם מעשה באחד שבא לפני האדמו''ר ה''בית ישראל'', ואמר לו בצער וביגון שלא זכה לבנים. שאלהו הרבי: ולאשה זכית? ענהו החסיד: בודאי אם מבקש אני בנים הרי שאשה יש לי. גער בו הרבי ואמר לו: זכית לאשה ועוד הינך מתלונן?! כמה יש שלא זכו אף להנשא...

כשהאדם זקוק להנשא בוכה הוא לה' שיזכה להנשא, וכשכבר נישא לאשה שוכח טובת ה' ובוכה על בנים, וכשזוכה לבנים שוכח טובות ה' עליו שזכה לבנים ובוכה על פרנסה, וכן על זה הדרך. האדם רואה רק את מה שחסר לו וחושב שמגיע לו יותר ומצפה ליותר, ומתוך כך שוכח להתבונן ולהודות על טובות הבורא שהוא מוקף בהם.


יח. השבע רצון מה' - ה' שבע רצון ממנו

וראיתי בספר ''נתיבות שלום'' המביא דבר נפלא, לְמה זוכה המסתפק במועט ושמח בחלקו אשר חננו ה', ומתרחק מקינאה וצרות עין, והן ברוחניות והן בגשמיות שמח הוא במה שחננו ה', והוא, שיזכה אחד כזה שהנהגת ה' עמו מידה כנגד מידה, והיינו כשם שהוא שבע רצון מהנהגת ה' עמו, ואף שהיה אולי חפץ במצב יותר טוב ממצבו עתה, מכל מקום שמח הוא בחלקו אשר חננו ה', כן יהא ה' שבע רצון ממנו, ואף שהיה הקב''ה מצפה ממנו ליותר מכפי שהשיג - מידה כנגד מידה יהא הבורא שבע רצון ממנו באשר הוא.

ואפשר על זה כיון המדרש (פ' ''כי תשא'' על פסוק ''וחנותי את אשר אחון'') המביא, דכשעלה משה רבנו למרום ראה עולמות של עונגים ושל שכר לצדיקים, שאל: אלו למי? אמרו לו: אלו למגדלי יתומים, וכשראה עוד עולמות של עונגים אחרים, שאל: אלו למי? אמרו לו: אלו לגומלי חסדים, וכן עוד, ולבסוף ראה עולמות אין סוף של עונגים גדולים ועצומים, שאל: אלו למי? אמרו לו: אלו הם אוצרות של ''מתנת חינם'', ולמי שאין לו משלו הקב''ה נותן לו מאוצר זה.

והוא תמוה, דהיאך יתכן לעתיד שיהנה האדם מאוצר מתנת חינם, והלא כל סיבת ביאת האדם לעולם היא כדי שלא יאכל ''נהמא דכיסופא'', ואם כן מה הרויחה הנפש כאשר תהנה לעתיד מאוצר של מתנת חינם.

ולהנזכר הדבר מבואר היטב, דאוצר מתנת חינם ניתן לאותו המסתפק ושבע רצון מהנהגת ה' עמו ואינו בא בטרוניא ובתלונות, ומצדיק דין שמים על כל הבא עליו, זהו שיזכה בדין להנות מאוצר מתנת חינם בצדק ובמשפט מדין ''מידה כנגד מידה'', שכמו כן יהא הבורא שבע רצון ממנו באשר הוא כאילו והוא מושלם, הרי שמצד אחד מקבל שכרו מושלם בחינם, כי סוף סוף לא השתלם בתורה ומצוות כראוי, אולם מאידך מגיע לו הדבר מדין מידה כנגד מידה, דכשם שהיה שבע רצון בהנהגת ה' עמו ואף שהיה חפץ ליותר, כן חפץ ה' בו בהיותו חסר כבהיותו מושלם.

ובאמת מה תקוותנו לזכות בדין מצד הדין, ומי יצדק בדין לפני בוראו, הלא כולנו זקוקים לחמלה ולמתנת חינם.

ואפילו משה רבנו כשהתחנן לה', ביקש מאוצר של מתנת חינם, ומי יצדק לפני בוראו? ואפילו על האבות הקדושים איתא במדרש שאם באים בדין לפני ה' אין עומדים בו.

הילכך - הנה לנו עצה נשגבה לזכות לאוצר הגדול של מתנת חינם בהיותנו מסתפקים ומלומדים להודות לה' על כל טובותיו עמנו, ולהיות אומנים במידה זו, לחפש תמיד את הטוב שחננו ה', ולהיות שבעי רצון באשר ינהגנו, ובכך יהא הוא שבע רצון מאתנו באשר אנחנו.

ובעצם כל שחיתות האנושות כולה סובבת על ציר זה של ליקוי במידה זו של הכרת הטוב, בנים קמים על הוריהם ואינם מרוצים, כי מצפים הם ליותר, וכן הורים לא מרוצים מבניהם כי מצפים המה ליותר, וכן פועלים ממעבידיהם ומעביד מפועליו, אשה מבעלה ובעל מאשתו וכיוצא, כל השחיתות שבמידות מקורה מכך שהאדם מלא בתרעומות, מאוכזב מחלקו, והכל מחמת שחושב הוא שמגיע לו יותר, לו היה חי אדם בהכרה ברורה שלא מגיע לו כלום, וכל מה שיש לו זהו מאוצר מתנת חינם, ומתוך החן והחסד והרחמים של הבורא, וכמו כן לוּ היה מתבונן בטוב שיש לו, ורואה בעין טובה ומבורכת את הטוב שנתן לו הבורא במתנת חינם, היה חי בשמחה תמיד, והיה מקויים בו: ''איזהו עשיר השמח בחלקו''.

והמהלך במידה זו, כל חייו שלווים ורגועים, ותמיד הוא מרוצה מבני ביתו מחבריו ומיתר תנאי חייו, היות ובכל הסובבים אותו רואה הוא את הטוב שבהם ומחפש נקודות טובות בכל אחד ואחד, ומתעלם מהרע שבכל אחד כי כך הורגל במידת הכרת הטוב להכיר טובה ולראות רק את הטוב, ובזה זוכה הוא להרחיק עצמו מקינאה ושנאה תחרות ומחלוקת, ורק השלום והשלווה המה נחלתו כל ימיו.

ותכלית הדברים הוא במה שפתחנו, דבעידן ריתחא מחוייב שניכנס בעבודתנו ובתשובתנו לבחינת אהבה, ואפילו בחלק קטן, והוא במה שחידש לנו הגאון רבי איצלה בלזר זצ''ל, לפתח את מידת הכרת הטוב, בכך נכניס בלבנו אהבה לה' מיטיבנו יום יום ורגע רגע, ובכך התשובה שנעשה יהא בה משהו מבחינת אהבה ובושה מה', היאך סרנו מדרכו אחר שהוא מיטיב לנו בכל רגע, תשובה מבושה היא מדריגה גדולה, וכמו שאמרו חז''ל (ברכות יב ע''ב): ''כל העושה עבירה ומתבייש מוחלין לו על כל עוונותיו'', והוא בחינה השייכת לתשובה מאהבה, שהאדם בוש מהבורא מיטיבו, ומכך יגיע האדם למדריגות נוספות בס''ד, כי הכרת הטוב זהו יסוד שהכל תלוי בו.




פרשת ניצבים א' - מאמר קא - ''דביקות''

''לאהבה את ה' אלקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו'' (ל, כ)


א. תכלית כל המצוות - דביקות

מאחר ועסקינן בענין ''מלכויות'', הרי שאין מה שמורה על עבדות נאמנה כעבד ''הדבק'' במלכו. ונסביר בזה ענין מצות הדביקות.

מצות דביקות בה' נזכרת בתורתנו הקדושה בפסוק: ''את ה' אלוקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק'' (דברים י'). וכן (שם יא): ''כי אם שמור תשמרון וגו' ולדבקה בו''.

וכתב הרמב''ן בפירושו על התורה, (שם) וזה לשונו:

''אולי יאמר, לאהבה את ה' ללכת בכל דרכיו עד שתהיו ראויים לדבקה בו בסוף וכו', ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר ה' ואהבתו תמיד, לא תפריד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו בלבד ולבו בל עמהם, אבל הוא לפני ה' תמיד, ויתכן באנשי מעלה הזו שתהיה נפשם צרורה בצרור החיים כי הם בעצמם מעון לשכינה''.

וכתב ה''אבן עזרא'' (שמות לא, יח): שורש כל המצוות - עד שיאהב את ה' בכל נפשו וידבק בו.

ובמהר''ל (''נתיבות עולם'' סוף נתיב האהבה): כי כל המצוות הם, שיהיה לאדם דביקות בו יתברך.

וב''תולדות יעקב יוסף'' פרשת חיי שרה: מצות ''ובו תדבק'' היא תכלית תורה ומצוות.

וב''פרי הארץ'' (באגרות): כל מצוות התורה והסיגים והגדרים, המה צרופי מידות ועצות לדביקות, כמאמר הזוהר (ח''ב פ''ב ע''ב), שקורא לכל מצוות התורה ''עטין'', פרוש: עצות. והיא שיא השיאים של עבודת ה' - להגיע לדביקות בה'.

וב''עבודת ישראל'' (אבות פ''ג מ''י): הנה כל התורה כולה היא רק להדבק בהקב''ה, ולכן סיים משה רבנו ע''ה אחרי התוכחות: ''ובו תדבקון''.

ובספר ''מסילת ישרים'' בפרק א', בבארו את חובת האדם בעולמו, מאריך בביאור ה''דביקות'':

שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, ומקום התענוג והעידון הגדול הזה באמת הוא בעולם הבא, אבל להגיע לזה צריך לעבור את פרוזדור העולם הזה, עיין שם באורך. וכתב שם, שזו היתה כל בקשת דוד המלך ע''ה: ''אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש - שבתי בבית ה' כל ימי חיי'' (תהילים כז, ד), וכן אומרו: ''ואני קרבת אלקים לי טוב'' (תהילים עג, כח), שאין לי טוב אחר באמת, רק קרבת אלקים. והיינו, הדביקות בו יתברך, שהוא, בעצם, העונג הגדול והעידון האמיתי. שאמנם לזכות לו בשלימות - כל אחד לפי מדריגתו - הוא בעולם הבא, אבל כבר בעולם הזה צריך להשתדל להכין עצמו לקרב עצמו למידה זו ככל האפשר.

ולאחר ראותנו כל זאת, בודאי אי אפשר לומר, שמצות הדביקות נאמרה רק ליחידה סגולה, אלא היא מצוה שצריך להגיע אליה כל אחד ואחד.


ב. ב' דרגות במצות הדביקות

אלא - שבמצות הדביקות יש אמנם מדריגות לאין סוף, אבל בכללות - נחלקת היא לשתים:

אחת, היא הדביקות באופן הנעלה שהוא בהרגשה נכספת ובעריגה עמוקה לאל חי, עד שממש נפש האדם קשורה בנפש בוראו. וכלשון הרמב''ם בהלכות תשובה (פ''י ה''ג): ''וכיצד היא האהבה הראויה? שיאהב את ה' אהבה גדולה עד שתהיה נפשו קשורה באהבת ה' וכו' והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו ובין בקומו וכו'''.

וכענין זה פסוקים רבים בתהילים: ''צמאה לך נפשי כמה לך בשרי'' ועוד, ובשיר השירים כולו מתאר חולי האהבה הראוי להיות בין ישראל לאביהם שבשמים. כל אדם לפי זיכוך וטהרת נפשו, כן משיג עונג הדביקות בעודו בעולם הזה, וככל שמושללים ממנו תאוות וחומריות העולם הזה, כן יותר דבקה נפשו בה' וחשקה וחפצה לאל חי.

בחינה שנית של הדביקות שיכולה להיות אצל כל אחד, היא - ''שויתי ה' לנגדי תמיד''. גם בלא הרגשה עמוקה של כיסופים וגעגועים, גם בלי הרגשת עונג והעידון האמיתי מעין עולם הבא - אלא דביקות מצד קשר המחשבה, שאינו מפנה דעתו וזכרונו מלחשוב על השם יתברך, ואף שאין מרגיש איזושהי התפעלות בליבו.

ולכן תיקנו לנו חז''ל תפילות וברכות; ברכות המצוות והנהנין, וברכות ההודאות, כ''אשר יצר'' ברכות השחר וברכת המזון. וכל זה למה? כדי שמצות הדביקות בו תהא נחלת כל אחד ואחד. שהרי ידועים דברי הרמב''ם (הלכות תפילה פ''א): קודם שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה נוסח התפילות, היה כל אחד ואחד מתפלל כפי צחות לשונו, מודה על העבר, מבקש על להבא, ובזה היה יוצא ידי חובת התפילה. ועתה, שנחלשו המוחות, תיקנו לנו נוסח מסודר ומטבע ברכה על כל פרט ופרט, כדי שנזכיר לעצמנו בכל פעם שנהנים אנו מטובות ה', את כוחו יתברך ושלטונו על כל פרט ופרט. ומה גם, שהברכות נתקנו לאומרם בלשון נוכח: ''ברוך אתה'', המורה על קרבה יתירה ללא מחיצות בינינו לבין הבורא, המאפשרת לנו בייתר שאת לקיים ''ובו תדבק''.

ועל כך נצטווינו החל מיד בקומנו מהמיטה בברכות השחר - הודאה על כל תפקוד גופנו הנפלא המלא מחכמתו יתברך, וכן הודאה על שאר הדברים. ואנו - גם אם לא מתרגשים, גם אם לא גואה וגועשת האהבה להשם יתברך בלבותינו כמו בעלי המדריגה הטהורים שזכו לכך - לפחות זוכים אנו לתכלית כל המצוות, שהיא הדביקות והזכירה בו בבחינה השנית הנ''ל.


ג. הדביקות שהוא העידון האמיתי - אימתי זמנו?

והנה מה שיש לדקדק בדברי קודשו של הרב ''מסילת ישרים'' שהבאנו לעיל, דמתחילת דבריו משמע שזמן העידון ודביקות האדם בבוראו הוא העולם הבא, וכלשונו: ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא. וכל המצוות הינם רק אמצעי להגיע לזה. ומהמשך דבריו למדנו, שאת השלימות האמיתית שהיא הדביקות אפשרי לקנות כבר בעולם הזה, וכלשונו: השלימות האמיתי וכו', וכן מה שהיה דוד המלך ע''ה אומר: ''אחת שאלתי וכו' כל ימי חיי'', היינו להדבק בה' כאן בעולם הזה.

אלא כך הדבר:

ודאי מקום העידון האמיתי הוא העולם הבא ששם יושבים צדיקים ונהנים מזיו השכינה, אבל שם הוא בתורת שכר חלף העבודה שיגע בה האדם בעולם הזה.

אולם, כדי להגיע לזה, חייב אדם לעבוד על כיוון זה כבר בעולם הזה כפי יכולתו ולהדבק בבוראו. וכפי שהתאמץ כאן לעלות במסילת הדביקות בה', אמנם זכה כאן למעט דביקות וביגיעה, יזכה לזה בעולם הבא ללא טורח ובעידון רב אשר ''עין לא ראתה''.

והוא המבואר ברמח''ל: מקום העידון האמיתי - ''אמיתי'' היינו דביקות ללא חציצה, עין בעין, ללא טורח ומפריע - הוא העולם הבא. אמנם לקנותו הוא רק בעולם הזה, שיעבוד כאן על נקודה זו שהיא הדביקות בבוראו. ומידה כנגד מידה - כפי ערך יגיעתו כאן יזכה לה לעתיד.


ד. הנדרש מאתנו הוא לפחות דביקות בבחינת זכירת ה'

ומהי מצות הדביקות הנדרשת מאתנו?

כתב הרמ''א בתחילת פרושו ל''שולחן ערוך'':

''שויתי ה' לנגדי תמיד'' הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוקים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב''ה אשר מלוא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: ''אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה''', מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' יתברך ובושתו ממנו תמיד, עכ''ל.

והנראה שזו כוונת מצות הדביקות - שלא להסיח דעתו מבוראו, וכמבואר דגם שאין זה דביקות במשמעות של עריגה וכיסופין לה', אולם ישנה כאן משמעות דביקות מצד הזכירה, והוא כלל גדול ועצה שלא יחטא האדם ושיזדרז במצוות בכל כוחו. ויותר מזה: מצוה זו כוללת את מצות האמונה, את מצות הביטחון, ואת כבישת כל המידות הרעות.

וראה עונשם של ישראל כששאלו: ''היש ה' בקרבנו אם אין''. וביאר רש''י: משל לאב שהיה נושא את בנו על כתפו, וכל שהיה מבקש מאביובדרך להרים וליתן לו, היה נותן לו. ובעודו על כתפו של אביו, פגשו באדם אחד ושאלו הבן לאותו אדם: ''הראית את אבי היכן הוא?'' כששמע זאת אביו, השליכו מעל כתפו ופגע בו הכלב ונשכו. אמר: ''הינך על כתפי וכל אשר שאלת ממני נתתי לך, ולבסוף הינך שוכח אותי ושואל היכן אני?! - הריני משליכך לכלבים!'' וכן נאמר בישראל: כיון ששאלו לאחר כל הנסים והנפלאות שנעשו להם: ''היש ה' בקרבנו אם אין'', מיד גירה בהם את הדוב: ''ויבוא עמלק'', ע''כ.

הרי שהשיכחה מהשגחת הבורא עוון הוא, אלא שכלל גדול בידינו, דמצוות התלויות בלב קשה לקיימן הרבה יותר ממצוות מעשיות, שהרי רובא דעלמא - במצוות מעשיות, יתכן ואף מצטיינין בהם, ואילו במצוות שבלב מעטים מאד המקיימים אותם.


ה. עצה לקניית דביקות בה'

והעצה לזה להביא את המצוות שבלב מפנימיות לחיצוניות, ולעשות פעולות חיצוניות המעוררות את הפנימיות. ולענייננו, כיצד נביא את מצות הדביקות שכולה פנימיות עמוקה בתוך לבו של אדם, להתבטאות חיצונית? הוי אומר: ע''י התפילה.

ואת זה דרשו רבותינו ז''ל: ''ולעבדו בכל לבבכם'' - זו תפילה. ואם תאמר: והלא תפילה היא ''בפה'', וכיצד יקיים בזה עבודה ש''בלב'', דהיינו: אהבת ה' ויראת ה' שהן מצוות השייכות ללב? אלא רבותינו רמזו לנו את הנ''ל, שאי אפשר לקיים את המצוות שבלב; אהבתו ויראתו והשמחה בו, אם לא ע''י התבטאות חיצונית - הפה - כי מבלעדיה הרי שעומד כאומן הבא לבצע את מלאכתו ללא כלים, היתכן?! כן הוא לענייננו: ללא הכלי שהוא הפה המדבר והמוציא רגשי האהבה או הבקשה, הרי שהאצור בלב ילך וידעך ולא ישאר ממנו מאומה.


ו. הבנה בג' תמיהות התמוהים בענין התפילה

ובזה יובנו כמה תמיהות גדולות:

תמיהה א. מה שהקשה המבי''ט בספרו ''בית אלקים'': ג' תפילות בכל יום החוזרות על עצמן, וכי כבוד המלך לבוא אליו ג' פעמים ביום ולבקש את אותו חפץ?! אין לך בזיון וקצף גדול מזה!

ומה עוד, הורו לנו חכמים דאם שגג או נאנס ולא התפלל, תפילה הבאה יתפלל פעמיים, מה האסון הגדול שלא ביקש פרנסה או רפואה בשוגג או באונס? והנה מחוייב הוא להתפלל פעמיים להשלים את אשר חיסר בבקשתו לחם ומים ויתר צרכיו, והוא תימה.

אלא מסביר המבי''ט, וכיוון לדבריו ה''סבא מקלם'' בספר ''חכמה ומוסר'' (חלק שני מאמר א'): מטרת התפילה אינה בקשת החפץ גרידא, אלא מטרתה להקנות לאדם את מצות הדביקות והקשר עם בוראו לבל ימוט ואפילו לא לרגע, ועל זה אמר רבי יוחנן: ''הלואי שיתפלל האדם כל היום כולו שאין תפילה מפסדת''(ירושלמי שבת א, ב, ז,), כי בתפילה מבטא האדם לפחות באופן חיצוני את מצות הדביקות, ומצוה זו הלא אין לה זמן מסויים אלא מצותה ביום ובלילה.

ולכן כל כמה שניגש האדם לבוראו ומבקש על נפשו ואפילו את אותה בקשה, אין הוא מאוס חלילה, כי נחת רוח גדול יש לו להשי''ת בזה שאין אנו מסיחין דעתנו ממנו. וכל פעם שאנו נזכרים בו הרי שמחה לפניו, וכמבואר לעיל שתכלית כל המצוות היא הדביקות. המצוות בפועל הינן פעולות חיצוניות והן לא התכלית, שהרי ''רחמנא ליבא בעי'' (סנהדרין ק''ו ע''ב) - הקב''ה רוצה את הלב, אלא שדרכן נגיע למצות הדביקות. וכמבואר ברמב''ם לעיל, שאי אפשר להגיע אליה אלא רק ע''י פעולות חיצוניות.

וזו כוונת רבי יוחנן בירושלמי - שאין תפילה מפסדת, לאדם נדמה אם לא נעניתי בתפילתי ולא נתמלאה בקשתי, הרי שתפילתי היתה לבטלה ומופסדת היא, אמנם זה אינו, עצם זה שהתפללת וזכית לדביקות - הרווחת פי כמה לאין שיעור מאשר היית מקבל את מבוקשך, רגעים אלו שעמדת לפני הבורא, הלא המה רגעים תכליתיים בחייך, רגעים אלה ישמרו לך לנצח להיות חלקך בעמלך מכל הבלי העולם, א''כ היש רווח גדול מזה?

תמיהה ב. מה צורך יש בתפילה, והלא הכל גלוי וידוע לפניו יתברך ויודע כל הצטרכותנו?

אלא כנ''ל: מצות התפילה מטרתה שנכיר ונדע שכל מחסורנו מתמלא על ידו יתברך, וכדי להשריש יסוד זה בלבנו לבל יישכח לעד, תיקנו לנו להתפלל ולבקש על נפשנו תמיד כדי להזכיר לנו את אפסיות כח האדם, ולשנן לעצמנו שהכל בהשגחה עליונה, ולכן אף שהקב''ה יודע מחסורנו, לולא מצות התפילה היה נשכח מאתנו יסוד זה, והלואי שיספיקו לנו מאה פעמים של הזדמנות שסידרו לנו אנשי כנסת הגדולה להיזכר בכל יכול ולדבקה בו. שהרי זה נורא למתבונן, מילי דברכות הלא הוא דבר חמור, שהרי אפשר ליכשל בברכה לבטלה ח''ו או בהזכרת שם שמים לבטלה או בברכה שאינה צריכה, ועוד תילי תילים של הלכות ישנם בברכות, וסכנה גדולה ישנה ליכשל בהם בכל עת, עם כל זה ראו אנשי כנסת הגדולה לחייבנו בהם, ואפילו נשים ועמי הארץ חייבים ללמוד הלכות ברכות ולקיימם, כי יסוד היסודות הוא הזכירה את ה', ואיך יזכרהו? הלא בכך שבפיו יזכירהו בכל הזדמנות - לפחות מאה פעמים בכל יום.

תמיהה ג. מאחר שנצטווינו על מידת הביטחון ולהשליך כל יהבנו עליו, הרי עלינו להסכים שיעשה בנו כרצונו, ועלינו לבטוח בו שעושה הכל לטובתנו, ומה מקום יש לתפילה? כדוגמת ''מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו'', דהיינו: מה תצעק ותתפלל אלי, הרי יש להם להתחזק במידת הביטחון ולנסוע.

אלא, שאמנם נצטווינו על הביטחון, אולם מה יבטא את הביטחון של האדם בבוראו לידע שהכל ממנו ולבטוח בו - התפילה, שלולא היא ידעך בטחונו ויחזור בקלות למחשבת הטעות ''כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה''. אבל כאשר האדם מקדים תפילה על כל פרט ופרט ממש, הרי זהו המזכיר לאדם את בוראו. וכמו שלימדונו חז''ל שיוסף הצדיק נאמר בו: ''וירא אדוניו כי ה' אתו'', שהיה מזכיר שם שמים על כל שירות ושירות שהיה משרת לאדונו, שיהא מוצלח ושישא חן בעיני אדונו. ובזו התפילה נעשה האדם דבוק בבוראו ומקיים את מצות הדביקות שהיא תכלית כל התורה כולה, כאמור, ואכן בזכות זה נושע לבסוף מצרתו כי כן סגולת הביטחון להמשיך חסד על הבוטח, וכנאמר: והבוטח בה' חסד יסובבנו, אלא שהדרך לחזק את הביטחון בה' הוא התפילה.


ז. המצוה הממצעת בין החיצוניות לפנימיות - תפילה

ואמנם מצוות חיצוניות רבות ישנן: ציצית, סוכה, לולב וכו'. אבל המצוה הקרובה ביותר להיות אמצעי בין חיצוני לפנימי, דהיינו שאינה פנימית ממש כאהבת ה' ויראתו התלויות בלב בלבד, וגם אינה חיצונית ממש התלויה באיברים כציצית ותפילין, אלא הינה אמצעית, חיצונית הקרובה ביותר לפנימית - הרי היא התפילה, שאמנם נעשית באבר חיצוני שהוא הפה והדיבור, אבל היא הקרובה ביותר ללב, וכנאמר: ''נפשי יצאה בדברו'' - להוציא את הנפש, דהיינו: את רגשת הנפש הפנימית הרוחנית אי אפשר כי אם על ידי ''בדברו''.

''ויהי האדם לנפש חיה'' - תרגם המתרגם: ''לרוח ממללא''. מעלת האדם היא רק ברוח ממללא, דהיינו כח הדיבור, כי הלא אין לך יותר דביקות וקירבה לה' יותר מהתפילה שבה אדם עומד ומשיח עם בוראו כאשר ישוחח בן יחיד עם אביו אוהבו. אם כן, הלא היא המצוה שנחשבת חיצונית והיא הקרובה למצוות שבלב יותר משאר המצוות.

אמרו רז''ל: ''דאגה בלב איש ישחנה'' (משלי יב, כה) - ישיחנה לחבירו. אדם שמעיק עליו דבר-מה, כמה יכפל צערו ויגונו כשאין לו למי לבטאות ולשפוך את מרי שיחו. וכן מאידך: אדם שנזדמן לו שמחה ואושר, מה שווה לו כשאין לו למי לפרט את שמחתו ולשתף אחרים עמו, וכי יש לך אדם ששמח בשמחתו לבדו ובל יערב איש עמו?!

וכן אדם החושק בחבירו בחשק עצום ואהבתו אליו כאהבת דוד ויהונתן, מה שווה לו אם לא יוכל לשוחח החושק עם הנחשק?! וכי יסתפק בזה שאהבתו בלבו לחבירו - הלא נפשו לא תנוח ותחלה חולי האהבה, ורק בשיחה ובדיבור פה אל פה, חושק עם נחשק, שב ורפא לו. או מאידך - יתכן שתדעך אהבתם ותשכח אחוותם ורעותם מחוסר הקשר ביניהם, שהוא אך ורק על ידי הראיה והדיבור. ונרמזו הדברים במילים קצרות בדברי ה''חובות הלבבות'' (ש''ג פ''ב): ''שתפילה נתקנה להחיות סימני השכל'' - על ידי התפילה האדם מחיה את שכלו, כי מבלי התפילה - השכל שאמנם מבין את מחוייבותו להתפלל ולהודות לה', הרי ששכל זה יוכהה ויטושטש בזרם החיים ההודפים את אפשרות ההתבוננות והמחשבה, ומשליכים את האדם לזרם הכוחי ועוצם ידי ולמקרי העולם הטבעיים.

כח הדיבור מתנה נפלאה הוא. הדיבור הינו התבטאות הנפש האוצרת בקרבה כוחות רבים למיניהם: שמחה, אהבה, יראה, קינאה, שנאה, דאגה ועוד ועוד, אשר מבלי אפשרות זו תמות הנפש בקרבה. הדיבור מבטא את הנפש. אדם ניכר בדיבורו: מי שתאוותו לממון, הרי שלא יפסוק פיו מלדבר בענייני ממון. ומי שתאוות נפשו תורה, הרי שבה יהגה יומם ולילה. וכן על זה הדרך. וכן ראה רש''י (ברכות ה') על הפסוק (שמואל א' א, טו): ''ואשפוך את נפשי לפני ה''', ומה היא הנפש? תפילה. כי תפילה היא התבטאות הנפש, אם כן מי שנפשו חשקה באהבת ה', הדרך להחיות חשקות זו היא התפילה.




פרשת ניצבים ב' - מאמר קב - סוד התשובה

''פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה וגו', והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי'' (כט, יז-יח)


א. היראה - מודד האמונה

הלא חידה סתומה היא, הכיצד יתכן שיחטא האדם לבוראו, הכי בשופטני או ברשיעי עסקינן, והלא יהודים מאמינים אנו, אמונת שכר ועונש מיסודות האמונה היא אצלנו, והיאך מעיז אדם לחטוא מול עיני המעניש, והלא אם יהא אדם מאויים מאיזשהו אדם אלים, יפחד וימנע מעשות מעשהו, על אחת כמה וכמה היאך לא ירא ממ''ה הקב''ה.

ואמנם כבר הרגישו בזה חז''ל ורמזו זאת בדבריהם שאמרו (ילקוט במדבר פרק ה'): אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. אולם יש לבאר מה כחה של רוח שטות זו, והלא גם הגנב התאב ביותר לממון לא יעיז לגנוב מול עיני בני אדם פן יתפס ויענש, וכמו כן לא ילך אדם ערום וכיוצא מחמת בושתו מבני אדם, וגם בדברים שיהא מוכרח מאד לעשותם יבוש ויכלם מלעשותם לעיני בני אדם מחמת הבושה, ואף שיסבול מכך צער גדול, למשל הנצרך לעשות צרכיו הלא בודאי יתאפק ויעצור עצמו מלעשותם בגלוי ויחפש מקום מוצנע ואף שמצטער טובא, והטעם כי היראה והבושת מבני אדם הינה טבעית בטבע האדם, ואין צריך האדם לעבוד על עצמו להתבייש מבני אדם.

ואם כן תמיהה גדולה היא היאך יעיז אדם המאמין בשכר ועונש לקום מול עיני הבורא שבידו נפש כל חי להמית ולהחיות, למחוץ או לרפאות, להעני או להעשיר, ויעשה בחוצפה ללא בושה מול עיני המקום ברוך הוא כאשר יתאווה לבו, ולמה לא תהא הבושה והמורא מה' בטבע האדם?

העולם גורס לנקוט לקרוא לאדם החוטא בשם: אינו ירא שמים, אולם היא גופא, מאין לוקח החוטא אומץ כה עצום להיות אמיץ לב להסיר מורא שמים מעליו.

מה שכן אפשר לומר בזה, שהגורם הגדול לחטוא שממנו מתחיל מרד האדם בבורא, הוא חוסר בהירות באמונה הפשוטה, האמונה במלוא כל הארץ כבודו הינה שטחית, עמומה ומטושטשת.

והוא מה שמדוקדק בדברי הרמ''א (בסימן הראשון בשו''ע):

''שויתי ה' לנגדי תמיד'' הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ההולכים לפני האלקים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו לפני מלך גדול, ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבור במושב המלך, כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב''ה אשר מלוא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: ''אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה''', מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' ובושתו ממנו תמיד.

הנה לנו מפורש בדבריו שמקורם מהרמב''ם (מורה נבוכים ח''ג פנ''ב), שהיראה היא תוצאה מתוך בהירות אמונה שהקב''ה מלוא כל הארץ כבודו, ועומד על האדם ורואה במעשיו. ולאחר שיוברר להאדם אמיתות ענין זה בבירור אזי: מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' ובושתו ממנו תמיד.

ואם כן, הרוח שטות שקדמה לעבירה היא התעלמות מאמונת ''מלוא כל הארץ כבודו'', שהיא רוח שטות הנכנסת בלב החוטא המטשטשת לו מציאות זו.


ב. מהיכן מתחילים להשריש יראת שמים

ויש נפקא מינה גדולה בידיעה זו מכמה סיבות.

ראשית כדאי שידע האדם מהיכן להתחיל, כולנו רוצים ''יראת שמים'', מבינים שזה העיקר והיסוד להשמר מחטא, אולם איננו יודעים כיצד להגדיל את המורא שמים בקרבנו, ומתחילים בהתבוננות בגדלות ה' בגבורתו וביכולתו, בנפלאותיו המראים על גודל חכמתו, ואכן זה משפיע לשעתו, אולם לאחר זמן כשההתפעלות וההתרגשות פגה לה מלב האדם, וכבר אינו מתרגש, הרי שחוזר הוא לשכוח הכל.

והיינו משום שמתחילים לעבוד מכיוון התולדה ולא מכיוון האב. יראת שמים היא תולדה של האב - אמונה. עלינו קודם לחדד ולהבהיר לעצמנו בבהירות ברורה וחושית את האב שהוא המציאות הפשוטה שה' עומד עלינו ורואה במעשינו תמיד, ואז בטבעיות תהא לנו מורא ובושה מה' לפחות כמו שבטבע האדם ליבוש מבני אדם.


ג. ''הגברת'' היראה ו''התמדת'' היראה

ונדייק את הדברים בלשונו הזהב של הרמב''ם במקום אחר.

מלבד מה שכתב הרמב''ם בספרו ''מורה נבוכים'' והוא מה שציטטנו לעיל מהרמ''א בשו''ע ריש סימן א', מצינו שכתב הרמב''ם סגנון אחר בדרך להשגת היראה מה'. והנה לשונו בהלכות יסודי התורה פ''ב הלכה א' וב':

''האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו, שנאמר: ''ואהבת את ה' אלקיך'', ונאמר: ''את ה' אלקיך תירא'', והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, וכשמחשב בדברים האלו מיד הוא נרתע לאחוריו, ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפילה ואפילה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות''.

הרי לנו ב' דרכים בדברי הרמב''ם להשיג היראה, האחת היא מה שהעתיק הרמ''א והוא ממה שכתב הרמב''ם בספרו ''מורה נבוכים'' שהוא בדרך ''שויתי ה' לנגדי תמיד'', והדרך השנית, במה שכתב בהלכות יסודי התורה, להתבונן בגדלות ה' וברוממותו חכמתו ונפלאותיו.

ויש להבין, האם הרמב''ם כיון לב' הדרכים לאותה מטרה, או שכל דרך מובילה למטרה אחרת. ואם אכן ב' הדרכים מובילים לאותה מטרה - ליראה מה', מדוע הרמ''א בחר לנקוט את דברי הרמב''ם בספרו מורה נבוכים, מאשר לנקוט את דבריו בהלכות יסודי התורה שכן עדיף, כמו בכל העניינים שרגילים להביא דברי הרמב''ם מספרו ''יד החזקה'' ולא מספריו האחרים, ואם בחר הרמ''א להביא דברי הרמב''ם בספרו ''מורה נבוכים'' דוקא, בהכרח שנתכווין הרמב''ם כאן לדרך אחרת ממה שכתב בספרו ''יד החזקה'', ובכן נשאר לנו להבין לאיזה דרך אחרת נתכווין הרמב''ם בספרו ''המורה'', ומדוע העדיף הרמ''א להביאה לזו דוקא.

אכן כשנדייק בלשונו של הרמב''ם, נראה שב' הדרכים המובאים לעיל כל אחת מובילה למטרה אחרת. מה שכתב בהלכות יסודי התורה היא דרך להגביר היראה, ומה שכתב בספרו המורה היא דרך להתמדת היראה.

בהלכות יסודי התורה מבאר הרמב''ם הדרך להגביר היראה, שכתב:

''האל הנכבד מצוה לאוהבו וליראה אותו'', וביאר שם היאך נקיים מצוה זו: כשנתבונן בגדלותו בחכמתו ובברואיו הנפלאים, מיד האדם נרתע לאחוריו ויודע שהוא בריה שפילה ונופל עליו מורא שמים, וכן נכנסת בלבו אהבת ה', ובזה מקיים הוא מצות לאהבה וליראה את ה', דהיינו להגביר אצלו את יראתו יתברך ואהבתו, ומידי פעם כשמתבונן בזה מתגברת בלבו היראה.

אולם בספרו ''המורה'' בא בזה הרב ליתן לנו דרך להתמדת היראה, שכתב: שויתי ה' לנגדי תמיד. זהו כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים וכו', כל שכן כשישים אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו וכו', מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' ובושתו ממנו תמיד.

הרי שכאן ב' דרכים לפנינו לב' מטרות, והאחת לא תועיל לחברתה.

דהיינו, כדי להגביר היראה צריך לחדש מידי פעם לעצמו את ההתפעלות וההתרגשות מגדלות ה', ובזה אי אפשר להתמיד, דההתפעלות תבוא מפעם לפעם כשיחדש ההתפעלות בלבו מחדש מתקופה לתקופה, שהרי המתרגש והמתפעל מגדלות ה' התפעלותו זאת תהא לזמן, וכפי גודל התפעלותו כן תארך זמן התרגשותו, אולם בתום התפעלותו תפוג התרגשותו, ועל כן על האדם לחדש זאת בעצמו מפעם לפעם כדי להגביר היראה בלבו.

אולם כדי להשיג התמדת היראה, היא במחשבה פשוטה ותמימה, שהנה הקב''ה עומד על האדם ורואה במעשיו, וכאן לא נקט הרמב''ם ענין התפעלות והתרגשות, אלא בהירות המחשבה במציאות ה' העומד ורואה במעשה האדם, והדגיש בלשונו שבזה ישיג יראה ובושה מה' תמיד.

ובמחשבה פשוטה זו יכול האדם להתמיד, לפי שהוא ענין לברר אמיתות המציאות שה' עומד עליו ורואה במעשיו, דאילו במחשבת התפעלות והתרגשות אין יכול האדם להיות מתמיד להתרגש ולהתפעל, דאין זה ביד אנוש להפעיל לבו ולרגשו כרצונו, דזה תלוי הרבה במידת זכותו וטהרתו של האדם ובמידת קדושתו ופרישותו, אלא מידי פעם תתחדש אצלו ההתרגשות מפני חידוש שנתחדש אצלו, וזה יתכן או מפני מציאות שהתחדשה, וכגון שארע לו מאורע המרגש שראה בו ניסי ה', או מכח העמקת התבוננות המתחדשת אצלו מידי פעם, ולכן בהלכות יסודי התורה לא הזכיר הרמב''ם לשון תמיד.

אולם בהתבוננות פשוטה זו של אמונת מציאות ה' ועומדו עלינו תמיד, וכי מלוא כל הארץ כבודו זה יוכל האדם להזכיר לעצמו בהתמדה כאשר יחפוץ, לפי שאינו ענין להתרגשות הלב אלא לחזק אצל עצמו מציאות זו בתזכורת שיזכיר לעצמו, ויועיל לו להיות לפחות בוש מה' תמיד.

וברור הוא שעיקר עבודת האדם הוא להתמיד ביראה, ולזכור תמיד את גדולת ה', ולכן בחר לו הרמ''א בתחילת דבריו בשו''ע את דברי הרמב''ם בספרו המורה, דאיירי בדרך להתמדת היראה, מאשר את דברי הרמב''ם בהלכות יסודי התורה דשם ביאר היאך יגיע למצות יראה ומצות אהבה להגבירם ככל האפשר, וזאת משום שלא יועיל לו למעשה התבוננות זו אלא לשעתו להתפעל ולהתרגש, אבל בשלב קודם על האדם להלך בדרך הצדיקים ההולכים לפני האלקים בדרך התמדת היראה, שאת דרכה ביאר בספרו ''המורה'', שהוא בדרך בהירות האמונה באופן מוחשי - לזכור היותו עומד לפני ה' תמיד, וכשיתמיד בהתמדת היראה, אז מכך יגיע להגברת היראה בלבו מתוך התפעלות, לכך בחר הרמ''א בדרך הפשוטה והמתמדת שהוא שלב ראשון שעליו יש לעמול תחילה, ולא בדרך המעמיקה שאינה מתמדת, שהיא יותר תולדה ופועל יוצא מהתמדת היראה.

העולה לנו, שהדרך ליראת ה' היא האמונה הפשוטה במציאות ה', ולראות את מציאותו זו מעל גבינו תמיד באמונה פשוטה ותמימה, ובזה תיפול עלינו בושה מה' תמיד.


ד. ביאור תשובת רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו

ובזה יובן מה שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו כשביקשוהו לברכם (ברכות כח): יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. ושאלוהו תלמידיו בתמיהה: רבנו עד כאן?! ענה להם: הלואי, שהרי אדם שבא לעשות מעשה שלא ייעשה אומר: שלא יראני אדם.

ולכאורה הוא תמוה, מה טענו תלמידי רבן יוחנן בן זכאי ומה השיבם באומרו להם הלואי וכו'.

אלא תלמידיו הבינו שהחטא נובע מחוסר יראה, דהיינו האמונה ב''מלוא כל הארץ כבודו'' הינה אמנם ברורה ופשוטה, אלא שהחטא נובע מחמת שאין לאדם מורא כל כך, דהיינו שחסרה להם התחדשות ההתפעלות והתרגשות בכל פעם מחדש מעוצמת כוחו ויכולתו של הבורא, ולכך כשברכם שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, נתאכזבו מברכתו, שהרי לדעתם החטא נובע מחוסר התרגשות והתפעלות מעוצם גדולת ה', ולא מחוסר התמדת המחשבה ב''מלוא כל הארץ כבודו'', והיאך מברכם במורא שמים כמורא בשר ודם, והלא ביקשו מורא גדול מה' ביותר מבני אדם, והוא בכך שתתחדש אצלם ההתפעלות בכל פעם מגדלות ה' יותר מאשר מתפעלים ממורא בשר ודם, על מנת שלא יחטאו. וענה להם, טעות היא בידכם, החטא מקורו אינו מחוסר חידוש והתפעלות המורא, חוסר המורא זהו תוצאה ותולדה שקודם לה אב, והאב הוא חוסר בהירות האמונה, דכשהאמונה ברורה מיד המורא חל בהתאם. ולכך ענה להם, הלואי, תראו אדם שבא לעשות מעשה מה הוא אומר: הלואי שלא יראני אדם, מדוע? כי ראיית אדם הרואהו הינה ראיה חושית אצלו ללא טשטוש, ולכן מברך אני אתכם שכן תראו בחוש ובבהירות את ה' העומד עליכם ורואה במעשיכם, ובמילא המורא יהא הרבה יותר מבני אדם בהתאם למורא שמים, וענה להם שבזה אכן ברכם במורא שמים יותר ממורא בשר ודם, אלא שלא הבינו כוונתו, דהם הבינו כוונתו לענין המורא, ולכך נתאכזבו כי ברצונם לירא מה' יותר ממורא בשר ודם, והסביר להם שכוונתו היתה על בהירות האמונה, שזאת תהא ברורה וחושית כאשר יחוש אדם ברעהו הרואה אותו, ואם זאת תהא שווה אצלם, במילא תגדל היראה ממורא ה' יותר מבשר ודם, והבן.

האדם נפגע כשאומרים לו שהוא אינו מאמין, הרבה יותר ממה שנפגע כשאומרים לו שהוא אינו ירא שמים. אולם הא בהא תליא, יראת ה' באה מאמונה ברורה ונקיה לראות ברור את מציאות ה' מול עינינו.

ולכן אמרו חז''ל (נדרים כב, ע''ב): כל הכועס בידוע שעוונותיו מרובים מזכויותיו, ומדוע? מה הקשר בין הכועס דוקא לריבוי עוונות?

אלא הכעס הוא חוסר אמונה, וכמו שאמרו: ''כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה'', לפי שהכועס מתייחס לכמה רשויות שלפיכך כועס הוא על גורם זה ועל גורם זה, לפי שרואה בסיבות למיניהם גורמים לתוצאה ומתכחש לרשות אחת שהוא הקב''ה בלבד, ואם כן כיון שהוא חסר אמונה, הוא הגרמא לו לחטוא, כמבואר שכל החטא מקורו מחוסר בהירות במציאות ה' העומד עליו ורואה במעשיו, ולכך בידוע שבעל עבירה הוא ועוונותיו מרובים מזכויותיו.


ה. הדרך להנצל מהחטא הוא להתמיד ולשנן בפשטות כי מלא כל הארץ כבודו

ועוד נפקא מינה לנו בידיעה זו להנצל מטעות גדולה שהעולם טועה.

לרוב בני אדם נדמה שיראת שמים נדרשת כאשר עומד אדם לפני נסיון של חטא, ואז דרוש יראת ה', שיגביר בלבו יראת ה' וימנע מלחטוא.

וזו טעות, יראת ה' נדרשת מהאדם תמיד, גם כאשר מדבר הוא עם חבריו, בשעת אכילתו והליכתו ויתר עסקיו, באופן מתמיד עליו להיות עם יראת ה' עליו בזכרונו שה' עומד עליו ורואה במעשיו, והעבודה על היראה צריך שתהא מתמדת, והדרך להתמדת היראה היא חיזוק האמונה ובהירותה במציאות ה' ועומדו עלינו תמיד, להתמיד בזכירה פשוטה זו שהננו עומדים לפני ה'.

ומתוך כך תצא לנו הארה נפלאה, דמאחר שאי אפשר להגיע להתמדת היראה אלא רק בהתמדת הזכרון במציאות ה', הרי שמי שלא ילך בדרך זו, כשיזדמן לו חטא לא תימצא לו היראה להמנע מהחטא, אחר שלא השתמש בדרך לקנותה, והוא בהירות האמונה ב''מלוא כל הארץ כבודו''.

הרי שהסיבה לחטא, הוא מפני אי יכולת להגביר היראה בשעת הנסיון, וזה נובע מתוך שלא שינן האדם אמונה פשוטה זו של ''מלוא כל הארץ כבודו''. ולכך כשבא לידו נסיון לעבירה, נשכח ממנו מציאות ה' ומוראו ולכך נופל בחטא.

ומעתה נבוא לתכלית כוונתנו במאמר זה והיא:

היאך מקיימים מצות ''התשובה''?

יכול האדם להתחרט על מעשיו, לבכות על כשלונו, והרי העיקר הוא עזיבת החטא, אולם מה הדרך לעזיבת החטא והלא שוב יבוא יצרו עליו ויחטיאהו? ובכן היאך יוכל האדם להבטיח לבוראו לפחות שהינו נוקט בדרך ואמצעי להנצל מהחטא, וכי בזה שהתחרט יש בזה הבטחה שלא ישוב לחטאו שוב, והלא עתה מתחרט הוא, אולם למחר ישוב לכסלו, וכי מה נתחדש אצלו היום מאתמול שמעתה יהא סיכוי גדול יותר שלא יחטא כפי שחטא אתמול? והלא יראה זה מושג רגשי, והיאך יחזק אדם רגש זה בקרבו?

אחר שביארנו שיסוד החטא נובע מחוסר יראת ה', וחסרון יראת ה' נובע מכך ששוכח אדם את אמונת ''מלא כל הארץ כבודו'', ובכן אם יחליט האדם לקיים סעיף ראשון זה שבשו''ע ''שויתי ה' לנגדי תמיד'', ויחזק לעצמו את האמונה במציאות ה' העומדת עליו, שהוא אינו ענין רגשי אלא שכלי ומציאותי, שבנקל יוכל האדם לשננו תמיד בכל מצב גם בשבתו בביתו במאכלו בדיבורו, אז יצליח שיראת ה' תעצרהו בשעת נסיון להרתע, אחר שהכין עצמו קודם הנסיון ליראת ה', מה שאין כן הממתין שיזכור יראת ה' רק בשעת הנסיון, קשה מאד שיוכל לקבל עליו עזיבת החטא שהוא עיקר התשובה.

הרי ש''סוד התשובה'' מונח בחיזוק אמונת ''אין עוד מלבדו'', והבא לשוב בתשובה שלימה עליו לחזק את האמונה הפשוטה במציאות ה' ועומדו עליו תמיד, ומכאן צריך להתחיל את מצות התשובה, וכשיתחיל מהתחלה זו אז תיכון תשובתו ותהא בר קיימא להבטיחו שלא יוכל יצרו שנית להחטיאו, ולפחות פועל הוא בכיוון הנכון והמועיל לעזיבת החטא.


ו. היאך לרכוש התמדה ביראת ה' בדרך ''עשה טוב''

ומה שנשאר לנו לבאר הוא - היא גופא - מה העצה לחזק את האמונה במלא כל הארץ כבודו, והלא מחשבת האדם פורחת לאשר ישאנה הרוח, ומי לא יודע כמה קשה להחזיק את המחשבה ואפילו לזמן מועט, מי לא רואה היאך קשה עליו להחזיק מחשבתו אפילו בברכה ראשונה של העמידה, כמה טורח ויגיעה צריך להתאמץ על ברכה אחת אפילו לכוונת פירוש המילות, ואם כן מה הועילו חכמים בעצה זו של ''שויתי ה' לנגדי תמיד'' אחר שאין האדם שליט ברוחו.

אולם יש לנו לדעת כלל גדול ובו תלוי כל ההצלחה, והוא דהחיצוניות מעוררת את הפנימיות, וכלשון ''החינוך'' בכמה מקומות ''אחר המעשים ימשכו הלבבות''.

ובכן בב' דרכים ישיג האדם אמונת ''מלא כל הארץ כבודו'', חלק א' בדרך העשה טוב, והחלק השני בדרך הסור מרע.

בדרך העשה טוב הוא מה שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה מאה ברכות בכל יום, מאה הזדמנויות ביום נתנו לנו אנשי כנסת הגדולה להזכר באמונת ה', בכל מציאות שאנו בה בחיי היום יום יש לה ברכה משלה, מחיצוניות זו של אמירת הברכות ואפילו בכוונה פשוטה של ביאור המילות ובאמונה שלימה - פיו ולבו שווים, יבוא לאמונת ''אין עוד מלבדו'' שהוא יסוד אמונת מלוא כל הארץ כבודו.

וכמו כן לדבר תמיד מענין האמונה, כדמצינו ביוסף הצדיק שהיה מרגיל עצמו על כל שירות ושירות ששירת לאדונו להקדים תפילה, וכן להתרגל להודות לה' על כל פרט, וכמו כן שכל שיחו ושיגו יהא מעורב במשפטי אמונה, וכן לעסוק בספרים המחזקים באמונה ובהשגחה פרטית, אזי אף שעדיין הלב אינו מתרגש ומתפעל, וכל דיבוריו הינם בגדר חיצוניות - זהו שלב ראשון שיביאהו לאמונה בפנימיותו.


ז. בדרך ה''סור מרע'', כמו כן ישיג האדם אמונה פשוטה זו של ''אין עוד מלבדו''

בנקל לאדם להשתלט על מעשיו החיצונים מאשר על רוחו, דמי יוכל לכלוא את הרוח. ולכך כשאדם מתנהג בחיצוניותו דהיינו בדיבורו במאכלו ובכל עסקיו, בהנהגת מורא, דהיינו שמתרחק הוא מליצנות וקלות ראש, והנהגתו החיצונית היא הנהגת מורא, אף שבפנימיותו עדיין לא השיג היראה, אולם בחיצוניותו נוהג כאדם העומד לפני המלך, זו הדרך להביא המורא והבושה מה' גם בפנימיותו.

אולם זה הנוהג בחיצוניות בליצנות ובקלות ראש, והנהגתו החיצונית הינה ללא מורא - דוחה הוא בידים את המורא והבושה מה' מפנימיותו.


ח. נתחייבנו בצניעות הלבוש וההנהגה להשריש בנו מורא שמים

והוא אשר נצטווינו להתנהג בצניעות, שלא לגלות מבשרינו מה שרגיל להיות מכוסה, וכן נצטווינו לנהוג צניעות אף בבית הכסא שלא לגלות יותר מן הצורך, דלכאורה לשם מה נצטווינו לנהוג כך, וכי כלפי הקב''ה מה נפקא מינה בין נהיה ערומים או לבושים, והלא אדם הראשון ערום היה קודם החטא, אלא ציוונו חכמים לנהוג כך, כדי שבחיצוניות שבמעשינו זה שניזהר מלגלות בשרינו, ונהא צנועים בבית הכסא, נזכור שמלוא כל הארץ כבודו, והנהגה חיצונית זו תביא אותנו ליראה פנימית.

ועיין בנפש החיים (שער ג' פ''ו), שהיו כאלה משובשים שחשבו דמאחר ומלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי ממנו יתברך, אם כן אפשר להרהר בדברי תורה גם בבית הכסא, שהרי לא יתכן מקום פנוי ממנו. וכתב הרב שם, דאמת דמצד הקב''ה אין אתר פנוי ממנו, אולם מבחינתנו אין הדבר כן, ועיין שם בדבריו. אלא שאנו מוסיפים בדברינו כאן, דחכמים ציוונו בדרך זו שבחיצוניותנו ננהג בבושה ובמורא ובקדושה מלהזכיר דברי תורה במקומות המטונפים כו', להחדיר לעצמנו בושה ומורא מה', וזאת בכך שיהיו לנו הבדלי מקומות האסורים והמותרים בדברי תורה, ואף שלגבי הקב''ה אין שייך שום שינוי מקום, אולם אם לא שבחיצוניותנו יומחש הבדל שכזה הרי שישתכח מאתנו מורא ה' ובושתנו ממנו תמיד.

ובזה יובן מה שפירשתי לעיל בפרשת בראשית גבי אדם הראשון, שלאחר החטא בוש במערומיו מה שלא היה בוש במערומיו קודם החטא, דלכאורה בפשטות המבואר בתורה שהוא עונש לאחר החטא שידעו כי עירומים הם, מה שאין כן קודם החטא, ובכן מה עונש נענש בזה?

אלא הביאור הוא, דקודם החטא לא היה נצרך האדם למעשה חיצוני כדי לעורר את פנימיותו בבושה מה' אלא מטבעו היה האדם ירא ה' ובוש ממנו, אולם לאחר החטא שהסיר האדם מסווה הבושה מה', נענש, שיקשה עליו ההשגה לירוא מה' וליבוש ממנו, והוצרך שיפעל במעשים חיצונים כלבישת מלבושים כדי שבמעשה חיצוני זה תתעורר אצלו הבושה מה' בפנימיותו, ואם לא יעשה מעשים חיצונים ככסות מערומיו, יקשה עליו להשיג הבושה מה'.

וכאמור אין הדבר מבחינת הקב''ה, ועובדה שקודם החטא היו האדם וחוה במדריגות נפלאות בהשגות האלוקות ואף להיותם ערומים, אלא הדבר מבחינתנו, שכדי שאנו נחזק בעצמנו הבושה מה', מחוייבים אנו לעשות מעשים חיצונים שיעוררו לנו את הפנימיות לבוש מה'.


ט. כח ההנהגה החיצונית רב השפעה על הפנימיות

והוא פשט כוונת התורה בציוויה עלינו למצוות מעשיות כציצית, תפילין, סוכה, מצה ועוד, שהמה מצוות חיצוניות מעשיות שמטרתן לעורר ולהזכיר לנו טעמה של כל מצוה, ובזה נעורר את פנימיותנו, והוא פשוט, דהיאך יזכור חידוש בריאת העולם מבלי שישבות שבת בכל שבוע ויקדש על כוס יין בעדות נאמנה על חידוש העולם? וכן היאך יזכור האדם יציאת מצרים וירגיש כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, מבלי שישב בליל הסדר כבן חורין וישתה ד' כוסות ויאכל מצה? וכן היאך יזכור הליכתנו במדבר ארבעים שנה תחת ענני כבוד מבלי שיקיים מצות סוכה? והיאך יזכה לשעבד הלב והמוח לה' מבלי מצות תפילין של יד ושל ראש? וכן בכל מצוות התורה המעשיות הם המזכירים לנו ומעוררים אותנו להלהיב את ליבותינו לכוונת הבורא בכל מצוה, ואם לא היו מצוות מעשיות אלו, היה דועך ונמס וכענן כלה כל זכרון והתלהבות מאהבת ה' ומכוונתו שנזכור ונתבונן במה שעבר עלינו.

ויותר מכך - מבואר בספר ''בית אלקים'' להמבי''ט, וכן בדברי הסבא מקלם, דאפילו התפילה, הינה יחסית מעשה חיצוני - עקימת שפתיים - כדי לעורר את הלב לתפילה לזכור את ה' ולחזק את אמונתנו ובטחוננו בו, דאם לא היה אמצעי זה שהוא התפילה, לעמוד לכיוון מזרח ולהוציא בפה דוקא את המילות של התפילה, היינו שוכחים את ה', וזה מבחינתנו, דאילו מבחינתו יתברך, כביכול אין נפקא מינה אם נתפלל או לא, הוא מצידו יודע את מחסורנו, והוא מנהיגנו בצדק וביושר בין אם נתפלל בין אם לאו, אלא התפילה היא מבחינתנו כפעולה חיצונית לעורר את בטחוננו בו, ולא תתכן השתפכות נפשנו לה' מבלי פעולה חיצונית שהיא התפילה המעוררת לשפיכת הלב לה'.

וברור דגם בתפילה עצמה כשיתפלל בניגון ובקול המעורר ומרגש, כן תפעל התפילה בקרבו יותר, ואף שהמעשה הינו חיצוני, טבע הדבר שככל שהחיצוניות תהא בהתלהבות ובהידור, כן ביותר תשפיע על הפנימיות.

ואכן התפילה בכוונה ממשיכה שפע רב וחסד גדול על המתפלל, בהיות שבאמצעות התפילה נתחזק בטחונו באלוקיו ולכך חסד יסובבנו.

וכמו כן לכיוון השלילי תשפיע החיצוניות השפעה רבה, וראה מה שאמרו חכמים על כת הליצנים - שאינם מקבלים פני שכינה, וכן אמרו: ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות, והיינו משום דהלץ מסיר מסווה הבושה והמורא מעצמו ומהסובבים אותו, ומצנן את הרצינות הנדרשת מכל מאמין להיות במידת מה בבושה מאימת הבורא העומד עליו ורואה במעשיו, וכאמור שמכאן מקבל החוטא אומץ לחטוא, הליצנות מביאה לעזות וחוצפה, מסירה היא את האימה והבושה שבהכרח נמצאת בלב המאמין במלוא כל הארץ כבודו, ומביאתו להסיח דעתו ממציאות זו להתכחש ולהתנכר לה, להעלים עינו ממנה, וכאילו ואינה ח''ו, כי הרי לא יתכן שבשעת ליצנותו תהא אמונת מלא כל הארץ בקרבו, דהוי תרתי דסתרי, אם כן חייב שבשעת ליצנותו יתנכר ויתכחש לאמונה זו.


י. הליצנות, יש בכחה לסלק את מורא שמים יותר מכל העבירות שבתורה

והתבטאות התכחשות והתנכרות זו לאמונה, מתבטאת בליצנות דוקא יותר מבכל עבירה אחרת, דאמנם גם בשעה שעובר אדם עבירה כל שהיא, בהכרח שמטושטשת אצלו באותו רגע מציאותו יתברך מול עיניו, כי אם היתה ברורה לו מציאות זו היה נמנע מלעשות העבירה לא פחות מכאשר היה אדם רואהו שמחמת הבושה ממנו היה נמנע, ולמה כבוד ה' יהא פחות? אלא בהכרח שבשעת העבירה ישנו אצל האדם חוסר בהירות באמונה זו של מלא כל הארץ כבודו, אולם אין להאשימו כל כך להחשיבו שסילק בידים אמונה זו, ובפרט שגם בשעת העבירה לבו מתמרמר על עשותו העבירה, ואינו עושה אותה בשמחה אלא באימה ויראה כגנב, וחרטתו על מעשה העבירה כבר בשעת העבירה.

מה שאין כן המתלוצץ, בודאי מסלק בידים מורא השכינה ממנו, ולא יתכן שיהא מורא שמים עליו בשעת הליצנות, וכשקלות ראש זו מביאתו לעבירה, הרי שעבירה זו נעשית בקלות הדעת ובלא חרטה, כמו כשנעשים העבירות שלא במצב של ליצנות כאמור, שיתכן ויחטא ולבו כואב ודווה כבר בשעת העבירה, ואילו בעידן של ליצנות הרי בהכרח שבשעה זו אין שום מורא עליו.

ומובא בספר ''שבט מוסר'': ''ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות'', מאה תוכחות של מוסר יכולה כל השפעתם להידחות על ידי ליצנות אחת!

ולכך העצה היעוצה להמשיך היראה על האדם, לפחות להזהר ולהשמר ממסלקי המורא, והם השחוק וההיתול, קלות ראש וליצנות, וכשינהג לפחות בחיצוניותו במורא שמים, יזכיר לעצמו את מציאות מלוא כל הארץ כבודו, וישפיע הדבר על פנימיותו.


יא. עיקר קצף ה' הוא על המתלוצץ יותר מהחוטא

ולפי זה יובן מה שדרשו חז''ל (ר''ה י''ז) על הפסוק: ה' ה' א-ל רחום וחנון, אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא וישוב, דהוא תמוה, דמילא לאחר שחטא האדם נזקק הוא למידת ''הרחום והחנון'' של הקב''ה כדי שיקבל תשובתו, אולם לשם מה נדרשת מידת ''רחום וחנון'' קודם שחטא?

ולדברינו יובן, דגם קודם שחטא האדם בפועל אולם במחשבתו החליט שהינו חוטא והכין עצמו לעבירה, גם אז מידת רחמנותו יתברך עליו.

ועדיין תימה, דמילא לאחר שחטא האדם, נשבר לבו בקרבו ושב בתשובה, לכך בדין הוא שתהא מידת הרחמים עליו, אולם כשגמר בלבו לחטוא והינו לפני העבירה, מדוע תצדק מידת הרחמים לבוא עליו.

אלא, כיון שגם כשעומד האדם לחטוא ולעבור על מצות ה', לבו נשבר כבר באותה שעה ויודע שעומד הוא לעשות מעשה המקציף את ה' - זה כבר מזכה אותו למידת הרחמים של הקב''ה.

מה שאין כן הלץ, שמסיר מורא שמים ממנו, אין מידת הרחמים עליו, ולכך אמרו (ע''ז יח, ב): כל המתלוצץ יסורים באים עליו, שנאמר (ישעיה כח, כב): ''ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם'', הרי שהדגישו דוקא על המתלוצץ שלא ימלט ממידת הדין, דאף שבכל עוונות חייבי כריתות ומיתות בית דין יסורים מכפרים כמובא ביומא פ''ז, אולם אפשר שימלט ממידת הדין בחסדי ה' ורחמנותו, אחר שישוב בתשובה מאהבה, אולם המתלוצץ לעולם לא ימלט ממידת הדין.

והוא המבואר בפרשתנו, החרי אף הגדול והנורא להשמיד את המתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך - לא יאבה ה' סלוח לו, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר התורה הזה, והטעם הוא כי האומר כן הוא לץ המתלוצץ מציווי ועונשי התורה ובז בלבו - והתברך בלבבו - לציווי ואזהרות התורה, וזה בהכרח מפני שמידת הליצנות קבועה בו.

מה שאין כן הנכנע, אף שעדיין אינו עוזב חטאיו - זוכה לרחמים, וכמו שנאמר באחאב (מלכים א' כ''א): ''יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו'', וזאת מפני שקרע בגדיו וצם ושכב בשק, ואף שלא עזב עדיין חטאיו. (ועיין בזה בהמבי''ט בספרו בית אלקים פרק יב).




פרשת וילך א' - מאמר קג - ''אמרו לפני מלכויות''

מאחר וכל משמעות של המלכות הוא כאשר ישנה יראה מאותה מלכות, אחרת אין שום משמעות למלכות, וכמו שאמרו: ''אלמלי מוראה של מלכות וכו''', א''כ ראש השנה שהוא יום של מלכויות, כמו כן הוא יום מסוגל להמשיך מורא שמים שזו משמעות המלכות.

בראש השנה יום שבו חוזר ונשנה סבב של מחזור נוסף למלכותו ית', שהרי אין מלך בלא עם, ובראש השנה נברא אדם הראשון, ואז רק הוקבעה כביכול מלכותו ית', אזי בכל שנה חוזרת בסבב נוסף המלכת מלכותו ית' עלינו, לכך ר''ה מצד אחד הוא יום שמחה עצומה שהננו זוכים להמליך את הבורא עלינו, וכמובא בגמ': אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם. היש שמחה גדולה מזו ששמחים אנו בסבב הנוסף של מלכות שמים להמליכו עלינו לעוד שנה בקבלת עבדות גמורה להיות עבדיו בשמירת מצוותיו וחוקיו. וכמבואר ב''שפתי חיים'', שהוא כמו יום הולדת למלך או למלכות, שכל בני המדינה שמחים ביום זה על שזכו לעצמאות עם מלך ועם, על אחת כמה וכמה שיש לנו לשמוח בראש השנה למאד במלכות שמים, ולכך דרשו על ראש השנה את הפסוק (נחמיה ח, י) ''אכלו ממתקים ושתו משמנים ושלחו מנות לאין נכון לו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם'', כך שאף שמצד אחד ספרי חיים וספרי מתים פתוחים, אי אפשר לנו להתעלם מהשמחה בזכות של המלכת מלכותו ית' עלינו.

וזו סגולת היום להתבונן כמה שיותר במלכותו ית', והוא על ב' אופנים: על העולמות כולם, ועל האדם עצמו. וכמו שידועה הערת רבי ישראל מסלנט זי''ע, שהיה אומר, ב''שמע ישראל'' זוכר אדם להמליך את הקב''ה על כל העולמות כולם, אולם שוכח להמליכו על עצמו.

ובכן בתפילות של ר''ה מרבים אנו בבקשת התגלות יחודו ית' בכל העולמות כולם - וידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו', ותפילה זו יש לאומרה בכסיפה וברצון עז שכן יהא בקרוב, ולכאוב על העדר כבוד שמים בעולם, ועל חילול שמו, שזוהי מלאכת העבד הנאמן למלכו, לכסוף ולהשתוקק שתתפרשׂ ותתפשט מלכות מלכו על כל העולם.

ומאידך יש לנו בר''ה להמליכו עלינו, והוא בכך שנבוא כעניים וכרשים, כעבד שאין לו משלו כלום, ולבקש כעני בפתח, וכנאמר: ''כעיני עבדים אל יד אדוניהם''.

בפרשה זו נבאר כמה הרגשים בענין ''מלכויות'', ובמה יתבטא ה''מלכויות'' אצל האדם, כי זו תכלית מצות היום של ראש השנה - ''אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם'' (גמ' ר''ה).


א. משמעות מלכויות - ''כי אליך עינינו''

''בר נש אזיל בהאי עלמא וחשיב דדיליה הוא וישתאר בגוויה לדרי דרין'' - זוהר (ח''ג קכ''ו ע''א).

אצל רבים מאתנו אין הרגשה של צורך לבקש חיים כפשוטו מהשי''ת, אדם מבקש רק מה שחסר לו, דהיינו: בריאות, פרנסה, ואילו על חיים חיותו האדם בטוח בדבר. ואילו שלימות ''המלכויות'' היא כשישנה הרגשת ''עבדות'', ועל העבד יש להיות עיניו תלויות באדונו גם על דברים שנראים בטוחים, כי ''עבדות'' ביאורה שאין לעבד משלו כלום ממש.

ונראה עוד, דמה שאין בני אדם מבקשים חיים, הדבר נובע מחסרון יסודי אצלנו שאיננו מעריכים את החיים כפי ששווים הם החיים, ואיננו מודעים לערכם האמיתי מה ניתן להשיג בהם, ומה ניתן לרכוש בכל רגע של חיים, ואף שרוצים אנו לחיות, אולם להבדיל גם בעלי חיים חפצים בחיים, אלא שמבלי לדעת היטב את אפשרות ההישגים בכל רגע מהחיים, החיים מזולזלים אצל בני אדם.

הבה ונראה לכך ראיה שאכן איננו מעריכים מספיק את החיים הניתנים לנו, ואף מזלזלים במתנה זו, ולכך איננו מעריכים כל יום נוסף בחיים, וכל שכן שאיננו רואים צורך לבקש ולהתחנן על כל יום נוסף שנזכה לחיות. ונבאר זאת בדרך משל.

משל לאדם שהמלך חפץ היה ביקרו, ונתן לו שקים למלא מאוצר המלך כחפצו, אולם רק לשעה אחת! ומה שיספיק באותה שעה למלאות - יהא שלו. הרי אם יזלזל האדם בזמן הזה המצומצם של השעה, הרי פשוט הוא דאין נחשב אדם זה שמזלזל בזמן חייו, אלא יותר מכך - מזלזל הוא באוצר יהלומי המלך. דאם היה מעריכם כראוי, היה מנצל כל שניה ושניה מהשעה שנתנה לו לאוספם, אם כן הפשע אינו מתחיל מזלזול בזמן, אלא מזלזול ביהלומי המלך, וכתוצאה מכך הזמן נהיה מבוזבז, והוא פשוט, דהזמן אין לו חשיבות מצד עצמו אלא מכח מה שניתן לעשות בו, שהרי מלטש יהלומים זמנו יקר יותר משומר קישואים.

לעינינו נראה שמבינים אנו חשיבות החיים, והעובדה שאכן רוצים אנו לחיות, אולם איננו יודעים באמת את ערך החיים, רוצים אנו לחיות ואכן מעריכים אנו את החיים כשומר קישואים זה - החפץ בחייו בשביל דברים הזוטרים שמשיג בחייו. והרי ללא ספק המלטש יהלומים יחפוץ יותר בחיים, אחר שיודע שמשיג הוא בחייו יותר, וכן על זה הדרך, כמה שיבין האדם שיכול הוא להשיג יותר באמצעות החיים - כן יחפוץ ביותר בחיים ויהא חרד ביותר על כל יום ועל כל שעה מימי חייו, וכל שלא חס על זמנו, מורה הדבר שחסר אצלו הערך כמה ניתן להשיג בחיים, ולפי זה אם איננו רואים לנכון לבקש על חיים - כמשמעו - לחיות עוד שנה ועוד שנה, אין זה אלא מפני שמזלזלים אנו במצוות ובתורה שא''א לקנותם אלא באמצעות החיים, ויהלומי התורה והמצוות חסרי ערך כראוי בעינינו, ולכן מזלזלים אנו בזמן היקר שיש לנו - להעבירו לבטלה.

ויש להתבונן בערך כל מצוה ומצוה מהא דאיתא בגמ' (סנהדרין צ''ו ע''א): שכר ג' פסיעות שרץ נבוכדנצר לעצור את המכתב שלא נכתב כראוי לכבודו של הקב''ה, וזכה למלכות ג' דורות.

וכמו כן בשכר ''ואל הבקר רץ אברהם'', זכו ישראל לשליו, וכן בזכות ''ויקח חמאה וחלב'', זכו ישראל למן מן השמים, וכל על כל פרט ופרט (עיין גמרא ב''מ פו, ב, ועוד בהרחבה ובפירוט במדרש ב''ר מח, י).

וכן יש להתבונן יקרות כל מצוה, מרבי אליעזר ששחרר עבדו לצורך עשירי למנין (גיטין לח, ב).

וכן מהא דחייב רבן גמליאל לאותו שגזל ברכת כיסוי הדם מחבירו בעשרה זהובים (חולין פז, א).

וכן יש להתבונן מהא דמובא באיגרת הגר''א בשם חז''ל: כל רגע שחוסם האדם פיו בעוה''ז, זוכה לאור הגנוז שאין שום מלאך ובריה יכולים לזכות בו, הרי שאפילו משתיקה יכול האדם לזכות לנצח באמצעות החיים.

והגאון הצדיק רבי אליהו לאפיאן היה אומר, שכדאי לו לאדם כל עמלו ויסורי חייו בשביל פעם אחת שיענה אמן בחייו, וכדאיתא בחז''ל: התינוק מאימתי זכאי לעוה''ב - משיאמר אמן.

וכמסופר על הגאון מווילנא, שקודם פטירתו אחז בציציות טליתו ובכה, ואמר: עולם עולם כמה יקר אתה, בעד פרוטות אחדות שקונה אדם ציצית זוכה ורואה פני שכינה, ואילו לאחר פטירתו גם אם יתן כל הון דעלמא על מצוה אחת לא יועיל לו.

וכשנעריך את המצוות אז נעריך את החיים, דא''א לקיום המצוות מבלעדי החיים, ואז נבוא בחיל ורעדה לבקש חיים מאלקים חיים.

וכמו כן נחשיב את החיים, כי רק בחיים אפשר לתקן את הקילקול דאין תשובה לאחר מיתה, כמובא בגמ' שיורשים אין מביאים קרבן חטאת על אביהם דאין כפרה לאחר מיתה.

וראה עוד בחשיבות החיים בדברינו לעיל פרשת בראשית (מאמר ב').


ב. ''מצות אנשים מלומדה'' - התכחשות ל''מלכות''

ההרגשה המינימלית שצריכה להיות לשומר תורה ומצוות, הלא זו הרגשת ''פועל ומעביד'', כל פועל מבין שהינו פועל ויש לו מעביד המשלם משכורתו או מונעה ממנו בהתאם לפעילותו של הפועל.

כמו כן כל פועל אחראי לעבודתו בזוכרו כי תוצאות פעולותיו יעברו ביקורת אצל מעבידו, ולעולם לא יִמָּצֵא פועל שיזלזל וימעל בהפקת מוצר העסק מסיבה שאין מי שרואהו כרגע, בהיותו מודע שמוצר זה לא ישווק לשוק מבלי ביקורת, ואז יתפס במעלו, ולכך מקפיד הוא להוציא מתחת ידו דבר מתוקן בלבד, בפנימיותו ובחיצוניותו. ולדוגמא, מי יעז להטיל במכונת כביסה שהוא מייצר - ברגים שלא במקום, או להטיל סתם מטילי ברזל לשם משקלה של המכונה וכדומה, להבריק את עבודתו רק כלפי חוץ ולחבל בה מבפנים.

זה מינימום של עובד נורמלי כלפי אדונו, וזו חובתנו המינימלית כלפי הקב''ה לקיים המצוות מתוך השתדלות להוציא דבר מתוקן מתחת ידינו, עם השתדלות כוונת הלב ולא כדרך מצות אנשים מלומדה, שלזה דומה העובד ה' מבלי להיות אחראי אלא על יופי המעשה בחיצוניות המצוה, ואילו בכוונתה הפנימית מחבל הוא באותה מצוה, כי גם אם אינו חושב מחשבות אסורות כגאווה וכדומה בשעת עשיית המצוה, שאז ודאי דומה למחבל במכונה, אלא גם בכך שעושה אותה בלי לב, גרוע הוא, כי אין במחשבתו לא גדר ''עובד'' ולא גדר ''מעביד'', והכל נעשה בטשטוש המוח כשכור ולא מיין.

והיטיב לבאר זאת הגה''צ ר' ירוחם ליבוביץ זצ''ל, בספר ''דעת תורה'' חלק ''במדבר'' (עמוד קב):

הנה העלינו יסוד כולל, כי העיקר הוא כוונת הלב, כמה שנמצא ויש פנימיות, היא תכלית העבודה. ולכאורה יסוד זה סותר למה שדיברנו פעמים רבות על התייחסות המעשה שהוא בגדר דין קדימה. ולהבהיר זה ניקח לנו למשל, ואמנם שאין זה בגדר משל בעלמא, אלא ככה היא המציאות באמת, בהמשל והנמשל כאחת. הנה רואים אנו פתילה ושמן הדולקים, הנה שניהם, הפתילה והשמן, הלא משתתפים בדליקת האור, אבל מי הוא באמת העיקר שבהאור, הלא זה ודאי השמן, בשמן נמצא מציאות כח האור, והוא הוא הדולק, אלא שמחק הטבע הוא, שאם לא ישתמש בהעצה היעוצה, אם לא יקח הפתילה להמשיך ולשום האור עליה, אזי לא ידלק השמן בשום אופן, וכח כל האור ילך כליל לאיבוד. למעשה על האדם לעשות פעולה קטנטנה, רק להדליק את הפתילה, ואח''כ כבר השמן ידלק בעצמו, לא המעשה של האדם הוא שדולק, אלא שכח האור המונח בהשמן, הוא הדולק באמת, ולאור עצמו הנה האדם אמנם לא עשה כלום.

כמו כן נבין בענין עשיית המצוות. אם שאול נשאל לנו: איפה כאן נמצא כח האור, האור האמיתי, אור הרוחני, ודאי נשיב ונאמר: כי המעשה הפשוט אין בו, ואין לו שום שייכות להאור הגדול, כל כח האור, וכל המאור, הריהו פנימיות הלב, שם ודאי נמצא הכח הגדול של כח האור. אבל אם נשאל למי יש דין הקדימה בפועל, ע''ז כבר נאמר שאין הכי נמי, ל''המעשה'' ודאי יש לו דין הקדימה, אבל זה רק בגדר המשל הנ''ל, שמפעולת המעשה באה ההדלקה, וצריכים אנו להמעשה כדי שעל ידו תתקיים ההדלקה, ואמנם בלי ההדלקה ודאי לא יצא לפועל כל כח האור המונח בפנימיותו, אבל אם רק ילהיב את הכח המאיר, הנה הכח כי יתלהב, הוא כבר מאליו ימשוך את האור הפנימי, ויהיה לאור גדול ודאי. כי הפנימי שהוא השמן, בו כח האור באמת, והוא הוא המאיר ודאי.

[ולכך ברור שאם לא יעשה פעולת מעשה המצוה כציצית ותפילין מזוזה לולב וסוכה, אין כאן מעשה ההדלקה של הפתילה ולא יצא לפועל שום כח אור המונח בפנימיות המצוה, אולם לאחר שמקיים המצוה בפועל, זהו כמעשה הדלקת הפתילה, ואז מתעורר הכח הפנימי שהוא בלב להתעורר באור המצוה].

ומובן גם כן עפ''י זה השוואה למשל הפתילה, דהנה גם בפתילה ישנם הרבה תנאים שתוכשר לה עשות ההדלקה, צריכים מקודם לתקן הפתילה ולעשותה נקיה בתכלית, וכן צריכים מקודם לטבול את הפתילה בשמן, שהרי הפתילה יבשה, וגם אינה מתוקנת כראוי, ודאי על ידה לא ימשוך האור ולא ידלק כלל, פתילה יבשה לא תהיה לה שום התחברות עם כח האור שבשמן. וככה הוא הסוד גם במעשים, המעשה הפשוט, צריכים מקודם לטבול אותו ב''שומן'' הלב, המעשה המצוה הפשוטה צריכים מקודם להפשיט חומריותה, ולעוטפה ברוחניות הלב, לתקנה ולקשטה בעדינות הלב, כי אז ודאי תתחבר איתה אור הפנים של הלב, והלהבה כבר תעלה מאליה.


ג. עבדות לשם ''המלכות''

גם באדם המשתדל לייפות מעשהו לעשותו כדין וכדת, עדיין צריך שיעשה זאת לכבוד מלכו ולא לכבוד עצמו, דהעובד לכבוד עצמו רחוק הוא מעבדות, שהרי הוא עובד לעצמו במקום למלכו, וא''כ היאך יפול שם ''עבד'' עליו אחר שהוא העבד והוא האדון, שהרי עובד הוא לעצמו.

והיטיב לבאר זאת בספר ''היד הקטנה'' על הרמב''ם הלכות תשובה פ''ו אות י':

כבר נמצא שני בני אדם אשר למן יום עמדם על דעתם עד יום מותם, יהיו מתנהגים על דרך אחד בכל ענייניהם ומעשיהם בקיום המצוות ועסק התורה, וכמו שאחד קם ממטתו ונוטל ידיו והולך לבה''כ ומתעטף בציצית ומניח תפילין וקורא שמע ומתפלל ועוסק בתורה, ואח''כ אוכל מאכלו בנט''י ובברכה לפניה ואחריה, ואח''כ עוסק בעסקיו לפרנס ביתו, וחוזר לבה''כ ומתפלל מנחה ומעריב, ואפשר גם בלילה עוסק קצת בתורה... ועל זה הדרך מתנהג חבירו גם כן ולא יחטא על השערה מכל הנהגת וענייני הראשון הן בחול והן בשבתות ויו''ט. והנה יהיה אחד מהן צדיק גמור ואחד רשע גמור.

והחילוק שביניהן הוא, כי זה העושה הכל לכבוד הבורא, ואף כל עסקיו וענייני גופו הוא גם כן עושה רק לכבודו יתברך, והוא הוא הצדיק הגמור. וזה העושה הכל רק למען גופו והנאת ענייניו בעולם הזה, ואף כל המצוות והתורה המה גם כן רק למען ענייני גופו, להתקרא חכם ולהשיג כבוד משאר היהודים, וכן כל שאר צרכיו וענייני חפצו מהם ושלא ירחיקו אותו היהודים, וכן כל אחיו וקרוביו ואשתו אשר הוא משיג כל חפצו מהם, ושלא ימאסו אותו בהפרדו מנימוסיהם ודתיהם. אבל באמת הזכרון בה' אינו על לבבו כלל בשום ענין מענייניו, הוא הוא הרשע הגמור.

והרי במעשיהם ובכל ענייניהם למקטן עד גדול, אין שום חילוק בין שני היהודים האלה, כי אם בזאת נקודת הלב. וכבר ביארנו לעיל אשר הזהירנו על זה הענין בביאור ובפירוש, באומרו יתברך פעמים רבים בתורתו הקדושה, אשר כל העיקר יסוד קיום המצוות הוא לכוין בהן, כוונת הלב למענו יתברך, לקיים מצות המלך גדול ונורא כזה. וכן בפה מלא היתה אמרו יתעלה ביד הנביא (ישעיה כט, יג-יד)

''ויאמר ה' יען גו' בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו ריחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה'' וגו'.


ד. התבטלות להנהגת שמים

העיקר שבעיקרים שמבלי הוא אין משמעות ל''מלכות'', הוא ההתבטלות וההסכמה בלב מתוך אימון מלא בהנהגות שמים המגוונות, אם בחסד או במשפט במה שמתייחס לפרט או לכלל.

וזה עיקר שבעיקרים שבעבודת האדם כל ימיו ממש עד הרגע האחרון, להאמין שכל מאורעותיו הינם בגזירת שמים ואין עוד מלבדו כלל וכלל, ואפילו הנעשה מבעל בחירה, כי בעצם אין לאדם בחירה בנעשה בפועל אלא רק ברצון ובהחלטה בלבד, דהיינו למשל כשפלוני מחליט להזיק לך או להיטיב לך, הבחירה בידו ברצון ובהחלטה, אולם בהוצאה לפועל של ההרעה או ההטבה זו רק בגזירת שמים ואין זה בבחירתו כלל.

וכענין הנאמר גבי תגובתו של דוד כאשר קללו שמעי בן גרא קללה נמרצת ועפרו בעפר - ''הניחו לו ויקלל כי ה' אמר לו''.

והקב''ה משפיל גאים עד ארץ ומגביה שפלים עד מרום, ואין ביד האדם לפעול עבורו במאומה, ''ואפילו ריש גרגותא משמיא מנו ליה'' (ברכות נח ע''א). ואף נקיפת אצבע למטה אינה ננקפת אלא א''כ הוכרז ע''כ מלמעלה, דהיינו לאחר דיון של ב''ד של מעלה ולאחר פסיקתו שאכן ראוי האדם לנקיפת אצבע, עוד יוצא הכרזת בת קול שפלוני ינקוף אצבעו למטה ביום שכזה ובשעה כזאת על עוון פלוני שעשה ביום ובשעה פלונית.

וקאמר בגמ' (ערכין טז ע''ב): היכי דמי יסורים? חלוקו נהפך לו, ואפילו פחות מכך, וכגון, הטיל ידו לכיסו ליטול ג' פרוטות ועלו לו ב', ואף חלום של אדם הוא בהשגחה, כדאמר בגמרא (ברכות נ''ה ע''ב): ''אדם טוב אין מראים לו חלום טוב'', ע''מ לייסרו.

א''כ כ''ש שבהשגחה עליונה נמשך על האדם צער ויסורים קשים יותר מהנזכרים, או כמו כן בהשגחה עליונה נמשך שפע הנשפע על האדם מטוב העולם, ואין האדם פועל מאומה לעצמו.

וזהו בעצם עיקר ההבטחה לעם ישראל, שיתבהר להם לעתיד גילוי סוד יחודו השלם, כמבואר רבות ברמח''ל בספר ''דעת תבונות'', שהוא תכלית השכר שיהא לעם ישראל לעתיד, ומסתמא כל אחד ישיג כפי מדריגתו, והיינו כפי שהתעצם באמונה זו בחשכות הגלות לאמץ אמונה זו בלבבו כפי יכולתו, כן יזכה לעתיד שיתגלה לו אור ה' לתוך נשמתו להנות מזיו השכינה.


ה. ''מלך העולם'' גם על כוס מים

הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ''ל היה אומר, מכוס מים יכול להגיע האדם למינות כשאינו שותהו במחשבה הנכונה.

ונבאר דבריו.

אדם צמא ביותר מרגיש הוא שכבר החל להתייבש, רץ הוא מהר למקום קרוב למצוא מים להחיות עצמו, מתוך הרגשה שרק המים הם יחיוהו ומבלי המים יתייבש ויסתכן, הרי שרץ הוא למים מתוך מחשבה פסולה וכפרנית! וכי המים מחיים את האדם, והלא על מוצא פי ה' יחיה האדם.

ובכן, וכי לא צריך אדם זה לרוץ למים, והלא יסתכן?! אכן, ירוץ למים לרוות צמאונו, אולם מתוך אמונה שכך גזר ה' שהנשמה תהא מקושרת לגוף באמצעות המזון, וכך גזרה חכמתו ית' לצורך הנסיון והמבחן של האמונה, והראיה משה רבנו לא אכל ולא שתה ארבעים יום והתקיים, וכן אליהו שהלך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה.

וכן מובא בספר ''שולחן הטהור'': נלאו החוקרים מלהבין הכיצד האכילה מחיה את האדם, והלא את גופתו אין האכילה מחיה, שהרי מת לא יקום לתחיה מאוכל שיזרימו לו, ואילו הנשמה בודאי לא ניזונת מאוכל גשמי לפי שהיא רוחנית, וא''כ הכיצד האוכל מחיה האדם. ולא הבינו שזו גזירת ה' שנשמתו של אדם תתקיים בגופו רק באמצעות האוכל, ובאם לא יאכל ימות, כי כך גזר ה' שתהא התחברות הגוף והנשמה באמצעות המזון דוקא לצורך המבחן והנסיון.


ו. השקיעה בתאוות עוה''ז גורמת לסתימת הלב מכל הרגשים רוחניים

נעתיק כאן מדבריו של הגאון הצדיק ר' שלום שבדרון משיחותיו (ענייני אלול עמ' כ' הובא בספר ''רחמנא ליבא בעי''):

''מעולם תמהתי, מדוע בדורנו נחלש כל כך הפחד מיום הדין?

אילו ישבנו בשלווה, ללא סער וסופה וחמת המציק, אילו הפרנסה היתה מרווחת מכל צד, והבריאות איתנה, אפשר היה להבין מדוע אין כל כך פחד הדין, אך הלא מי מבני עמנו אינו מלא ביגון ואנחה למעלה ראש? הנחשד מישהו כיום להיכלל בדברי חז''ל שכל העובר עליו מ' יום לא יסורים קיבל עולמו? כמה רעות רבות וצרות שומעים אנו במשך ימות השנה! והלא כולנו יודעים בלבנו ומשננים בפינו, כי הצרות כולן מקורן ויסודן בגזירת ימי הדין שבראשית השנה!

הלא אבותינו סיפרו לנו, גם אנו בעינינו ראינו, אף בעלי בתים פשוטים בדור הקודם עד כמה פחדו ורעדו מיום הדין - וק''ו המורמים מעם, ומה נשתנה עתה?

עוד מהדהדות באוזני זעקותיה של אמי ע''ה, אשר יצאו מקירות ליבה הספוגים ביראת שמים ובאימת הדין, כל אימת שראתה אותי משתובב בימי ילדותי בחודש אלול, היא לא יכלה להבין, כיצד איני רועד בימים הנוראים? וטענה בפיה לאמר: הלא אפילו הדגים שבים רועדים בחודש אלול, ואיך אתה משתובב ולא רועד? כך היתה טוענת אפילו לפעוטים שלא הגיעו לכלל הבנה.

וזכורני שראיתי את הגה''צ ר' אליהו לאפיאן זצ''ל בשעה שאמר בסליחות ''זוחלים ורועדים מיום בואך'', החויר כסיד מפחד ורעד שאחז בכל גופו. ופעם כשאמר ''בושתי ונכלמתי אלקי להרים פני אליך'', ראיתי פניו שהסמיקו מבושה, אזיל חיוורא ואתי סומקא.

ופעם אחת נזדמן לי לראות את מו''ר הגר''ל חסמן זצוק''ל בעת שאכל סעודת המפסקת בערב יוה''כ, ובעוד שאנו אוכלים לתיאבון מפחד התענית וחושבים לשם מצות אכילת תשיעי, הרי שהגר''ל אכל חלה ומרק ודמעות זולגות מעיניו טיפה אחר טיפה ונבלעות בצלחת המרק... בעודו טובל את החלה במרק, היה נראה מרוב דמעותיו, כי אין צלחת מרק עם דמעות לפניו - רק צלחת דמעות עם מרק... וחרוטה בלבי הרגשת הפחד והאימה ברגעים הללו, כאילו כל הבית אומר פחד, ''אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה'' (חבקוק ב', י''א), פחד! פחד!

ועוד אני זוכר מימי נערותי, שסיפר לי אחד ממתפללי בתי נייטין, איך היה הגאון ר' יצחק בלאזר זצ''ל עולה בשבת מברכין אלול, ומכריז - אנו מקבלים על עצמנו את האלול הקדוש שלך! והיו האנשים גועים בבכי ונחל דמעה היה נראה בבית הכנסת, ולא זו בלבד - אלא שהיו אף אנשים שהיו מתעלפים מיראה ואימת הדין!

ושמעתי מתלמיד ישיבת מיר ששמע מאחד הלומדים בישיבה, שהוא הבין עד כמה גדול פחד יום הדין אצל אביו, כשתיאר לו את הפחדים שהיו במלחמת יפן ורוסיה, ובתוך תיאורו תיאר לו איך שהפצצות שרקו מכל עבר, והיו רגעים שהפחד היה כל כך גדול כמו הפחד שיש בתפילת נעילה... זו היתה הדוגמא שהביא אותו אב בכדי להמחיש את הפחד הנורא הלזה, זה היה הפחד הגדול ביותר שהכיר.

אלו היו המושגים, זו היתה ההרגשה בדורות הקודמים!

ואילו אצל בני דורנו נראה כאילו נשאר רק להשתעשע בערגה של קדושה על פחד המלאכים באמירת ונתנה תוקף... זועקים אנו מרה באומרנו בראש השנה יכתבון, סימן וזכר לפחד הדין, ואח''כ ממשיכים בתפילה כרגיל, יודעים אנו איך שיערב לחכנו הניגון ב''זוחלים ורועדים מיום בואך'' ונשארים ב''לשמוע אל הרינה''...

וכאן עלינו לעצור ולהתבונן - כיצד איבדנו את אימת הדין??? היאך נחלשה כ''כ הרגשתנו במשך דור אחד?

ובזה ניחא לי מדוע אין היום פחד הדין, אין אנו חלילה רשעים ועוברי עבירות - אדרבא, יש אמונה, יש דקדוקי מצוות, אבל עיקר הירידה של הדור שלנו היא בשקיעות בעוה''ז. לא רגל אחת, לא שתים, אלא כל כולנו שקועים וטבועים עד למעלה ראש בעוה''ז! בלי עבירות חלילה, כל הפרומקייט הראויה לשבח, אבל הכל בתוך ביצת העוה''ז. כדי להרגיש פחד שהוא כולו דברים שבלב, צריך פרישות מן העוה''ז, אך כששקועים בעוה''ז, הלב אטום סתום וחתום, אין יוצא ואין בא, ה' ישמרנו.

והרי לנו להדיא, שכל זמן שהחוש אינו חש ואינו רואה בפועל, אין הידיעה הברורה מסוגלת להטות את הלב - כי הלב תלוי בחושים ולא בשכל, והרי הוא באמת כאינו יודע כלום! וזו היא עבודת המוסר להביא את ה''וידעת היום'' לידי ''והשבות אל לבבך'' (דברים ד', ל''ט), שע''י עמל רב של התבוננות ניתן לעורר את הלב כאילו רואה את הידיעה בחוש. (וכבר אמרו בקעלם, מה בין צדיק לרשע? ''ציור''. היינו כח הציור לעשות את הידיעה כראיה בחוש ממש).


ז. תכלית בריאת האדם

מדברותיו של מרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצוקללה''ה (אלול תשמ''א):

רוב האנשים טועים בהבנת הנדרש מהם ובשיקול הערכים. עלינו לדעת שהאדם נשפט ונמדד לא רק בהתאם ללימוד התורה וקיום המצוות בפועל, אלא במיוחד בהתאם לגישתו. מהאדם נדרש לחוש ולחוות גם את התכלית, שירגיש את עומק הכוונה בבריאה ושאין שום מטרה נוספת זולת הרוחניות.

וממילא יהיה שקוע כל כולו בתכלית הזו של פשפוש ומשמוש המעשים, וזו הכוונה בהכרעת חז''ל: ''נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואמרי ליה ימשמש במעשיו'' (עירובין י''ג ע''ב) - כלומר אין כל תכלית לחיי העוה''ז, ואין לאדם כל תפקיד ומטרה מעצם חיי העולם וסדר הנהגתו. התכלית היחידה של הבריאה היא לפשפש ולמשמש במעשיו. זהו עומק הדין שרוב העולם טועים בו (וכמש''כ רש''י פסחים נ''ד ע''ב ד''ה עומק הדין)...

אסור להסתפק ב''לצאת ידי חובה ולהיות יהודי טוב''. אסור להסתפק בכך! על כל אחד לחשוב תדיר איך ללמוד ולקיים המצוות באופן היותר ישר והיותר נרצה בעיני הקב''ה. עלינו לבדוק עצמנו שוב ושוב אם כל מהלך החיים וההנהגה צועדים בהתאם למטרה האחת והיחידה...

ענין זה מחייב גם את האדם, להיות תמיד, בכל רגע ורגע, במצב של שופט עצמו ולשקול את כל הליכותיו ומעשיו במאזני צדק של עומק הדין - מה באמת רצון ה'. לחשוב לפני כל דיבור ופעולה, האם ייטב בעיני ה' ויכשר לפניו יתברך, או חלילה צריך להימנע ולסלק ידיו ממנו...

עלינו להתחזק בענין עומק הדין, ולהשריש בקרבנו את תכלית החיים, לעמוד תמיד לפני השי''ת, לפשפש ולמשמש עמוק עמוק בכל המעשים, המידות והמחשבות, ולחיות כך כל הזמן למען דעת כי אלוקים שופט מלך על כל הארץ.


ח. סיבת אריכות הגלות - חסרון הלב במצוות

כתב בספר ''הברית'' הגה''צ רבי פנחס אליהו הורוביץ מוילנא (נדפס בשנת תקנ''ז):

ודרשתי וחקרתי היטב בכל לבבי לדעת סיבת אריכות הגלות החל הזה, וארא והנה בדורות האלה יש תורה הרבה בישראל, מרבים העם ללמוד משניות גמרא ופוסקים, גם ספרי קבלה, ובכל זאת לא בא לציון גואל, והרבה אנשים בדורות אלו התחזקו בתפילה בכל כח ועוז, וגם אלה צועקים ואינם נענים, והרבה אנשים עוסקים במצוות למרבה עד כי מלאים מצוות כרמון, ועם כל זה שנת גאולי לא באה, ואם שלש אלה (תורה מצוות ותפילה) יש בדורות אלו ועדיין לא שבנו לארצנו, מה נשאר לנו עוד, ואנחנו לא נדע מה נעשה יותר מזה לרצות פני עליון.

ואמרתי אני בלבי אין זאת כי אם שיש איזה מפסיד העומד כנגדם, ויבא גם השטן בתוכם להחליש כח שלש אלה, כי זבוב מת אחד יבאיש שמן רוקח הרבה. ויהי כאשר חפשתי לדעת מי הוא זה המפסיד, מצאתי שהוא מה אשר כל ג' כתות הנזכרים כולם אינם מכוונים במה שעושים כי אם לצורך עצמם ולתועלתם, ולא למפרק קוב''ה ושכינתיה מן הגלות, וכל אדם מישראל מחשבתו לדרכו פנה ולתועלת עצמו, וכל תורה או תפילה או מצוה אשר הוא עושה מכוין לקנות לו מקום חשוב בגן עדן ועוה''ב, ושיצליח על ידי זה בכל משלח ידיו בעוה''ז, ושיאריך ימים ושנים עם אשתו ובניו, וכל ישעו וכל חפצו של אותו יהודי אינו כי אם שיהיה לו פרנסה בכבוד, ושיזכה לבנות לו בית גדול וחצר מאבני גזית כפיסין לבנים, הכל כמנהג המדינה, למען יעמוד ימים רבים ויירשוה בניו ובני בניו אשר יולדו לו בארץ נכריה, ויראה זרע ויאריך ימים בגלות, ושימות בשיבה טובה ויספידו אותו הרב שבעירו עם שאר תופסי תורה אצל בית הכנסת, ויהיה לו לויה גדולה ברוב עם בזוז ושסוי, זה כל תכלית המבוקש של הישראלי בגלות הזה.

וביאת המשיח רגיל על לשונו תמיד, אך משפה ולחוץ לא בלב שלם, נכון למועדי רגל בכל מועד ורגל אומרים אנו לשנה הבאה בירושלים, לא היום ולא מחר רק מדחים אותה שנה תמימה, ואף גם זאת לא בלב שלם, כי חפץ לבו לגמור הבנין שהוא בונה שאי אפשר להשלימו כי אם אחר איזה שנים, וכן לגמור המשא ומתן שעל ד' וה' שנים אשר עשה עליו כתב וקשר מן השררה או מן המלכות. ואין קורא בצדק ואין עושה באמת בכל שלש כתות הנזכרים הדברים כדי למהר את הקץ ולפדות גוי ואלקיו ולמפרק קוב''ה ושכינתיה, זה לא יש בנו, והוא שאמר הכתוב: ''וכל חסדו כציץ השדה'' (ישעיה מ', ו'), כלומר אינם מכוונים בתורה ותפילה ומצוות שלהם, כי אם לטובת עצמן ולתועלתם לבד, או לעולם הזה או לעולם הבא או לשניהם יחד, ואין איש שם על לב לעשותם לי לשמי ולמעני כדי להוציאני מצערי ומגלותי, כמו שאמרו בזוהר: כל חסד דאינון עבדין לגרמייהו עבדין. ואוי לאוזניים שכך שומעות, קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה, היא אמנו שכינתא קדישא רוצה לצאת מן הגלות עם כל בניה, ושומע אין לה, צעקה ואין מושיע לה ופורק אין.

ובכן אחי ועמי, לבטח תדעו כי כל זמן שלא נכווין בתורה ותפילה ומצוות רק כדי למפרק קוב''ה ושכינתיה לא זולת, לא יבוא משיחנו, כי הוא יתברך מתנהג עמנו מידה כנגד מידה, ואומר אתם אינכם חסים כי אם על עצמכם לא עליו, אף אני לא אחוס עליכם. ולא נקווה לאיש ולא נייחל לבני אדם גדולים שהמה בזכותם ותפילתם יביאו לנו הגואל, כי הרואה ללבב הוא היודע מי גדול, לא הרואה לעינים. אך כל איש יהודי בעצמו אפילו אינו בעל תורה ולא בר אוריין כלל, מחוייב ללחום בעד אבינו שבשמים שהוא ימלוך על הארץ, ולעשות מלחמה וקרב בעד ארצנו נחלת אבותינו היא ארץ ישראל במצוות אשר הוא עושה, ולכווין בכל מצוה רק למפרק קוב''ה ושכינתיה מגלותא, אך אלקים יפדה יהיה כל כוונתו. כי בשלחן ערוך יורה דעה כתוב שבכל מיני צדקות, כגון להאכיל רעבים או להלביש ערומים או לרפאות חולים, להכל פדיון שבויים קודם ואסור לאחר אפילו רגע. ואם כך הדין בפדיון שבויים לבן אדם אחד, מכל שכן לפדות גוי ואלקיו שהוא פדיון שבויים הכללי.

ואל יאמר האדם בלבו מה אני ומה ערכי שיהיה כח במצותי לפעול דבר גדול כזה, כי אם מך הוא בערכו, המצוה בעצמה ערכה גדול ורב כחה לפעול זאת, אם יכווין בו למפרק קוב''ה ושכינתיה מגו גלותא, ואז עד מהרה שנת גאולנו באה, ותבנה ציון וכל ערי יהודה וארץ ישראל, וישכון כבוד ה' בירושלים אשר יכוננה עליון וזרע עבדיו ינחלוה במהרה בימינו.


ט. כמה מאמרים מהגר''א דסלר בענין עבודת הלב

א. והנה עת צרה היא ליעקב כעת, המטלת עלינו חובות הרבה... אבל מה עושים אנחנו? אנו, אשר לפי מדריגתנו, חיזוק הרוחני בתורה ובמצוות עם פנימיות הלב הוא הנדרש ממנו. ומה עושים אנחנו? האם נכונים אנו להתחזק תדיר בתורה ובתפילה, חיזוק עם פנימיות הלב ממש? מי יודע אם לא זהו אשר חסרונו עדיין מעכב בפני תשועת ה' כי תמהר לבא? חיזוק פרטי וחיזוק כללי, איש לרעהו יאמר חזק, העסק בתורה במסירות נפש, והשתפכות הלב בתפילה, הלא המה אשר נזכה בהן לפני אבינו שבשמים, וימהר להושיענו.

ב. נוסיף להתבונן במצב דורנו, ובדרכי ההשגחה עמו. איתא בכתבי הגר''א זצ''ל, שדור עקבתא דמשיחא יהיה דור חיצוני, כלומר דור שמושגיו שיטחיים וחיצוניים. וזה הן לצד הרע, שהמעשים הרעים לא ינבעו מתוך אפיקורסות עיונית ופילוסופית כמו בדורות הקודמים, אלא מחמת הרדיפה המופרזת אחר החומריות ואחר הנוחיות, ומתוך רצון לפריקת עול כללית - ''נאכל ונשתה כי מחר נמות''. והן לצד הטוב - שענייני הרוחניות שבדור יהיו לוקים בשיטחיות, ונובעים בעיקרם מסיבות חיצוניות של הגררות אחרי הסביבה הטובה, וצריך עמל ועבודה רבה לעלות ממדריגת החיצוניות, ולחתור לקראת רכישת הפנימיות.

ג. גדולי המוסר והחסידות בדורות האחרונים, גילו צורך מיוחד בלימודים של עבודת הלב שמביאים לידי פנימיות, לימוד המוסר, עבודת התפילה והתעמקות בדרכי העבודה. כי בדורנו, כאשר נתמעטו הלבבות, אין עצה אחרת, אלא מוכרחים להתחיל מבפנים - לעמול בהתבוננות מוסרית ובתפילה עם פנימיות. כי הסכנה גדולה שנטבע בחיצוניות, נטעה את עצמנו במעשים חיצוניים גרידא, ללא כוונה ח''ו, אם לא נשתדל בכל כוחותינו בדרכי קנין הפנימיות. השי''ת יסייענו ויפתח את לבבנו לעבדו באמת.


י. סכנת העבודה בחיצוניות ללא פנימיות

(מאת אחד מגדולי הרבנים, מובא בספר ''רחמנא ליבא בעי'')

ויש לדעת שבענין הזה של השיקוע בגשמיות ורדיפת ההון, יש בזה שלושה סוגים שונים וכל אחד מהם צריך תיקון:

יש סוג אחד: של בני אדם שכל מטרת החיים שלהם הוא גשמיות, והרוחניות הוא טפל. אמנם הם רוצים גם עולם הבא, גם רוחניות, ומקיימים התורה והמצוות, בעיקר רק כדי לצאת ידי חובה, כי תשוקת לבם והתלהבותם הוא רק בעיניני עוה''ז, ועל אלו נאמר: ''ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה''.

הסוג השני: של בני אדם יותר בדרגה מסוג הא', והם רוצים גם כן עולם הזה וגם עולם הבא, אבל הם מכירים שמטרת החיים הוא עולם הבא, אבל מרמים את עצמם ונדמה להם שהרוחניות אצלם עיקר, אבל הם לא יכולים לוותר על הגשמיות, ונדמה להם שהגשמיות אע''פ שלא מוותרים עליה בכל זאת הרי הוא אצלם רק טפל, אבל באמת מתחת להכרה שלהם הגשמיות תופסת מקום בראש, מפני שהחומר והמחשבות של האדם תמיד יותר קרובים לגוף ולגשמיות, מלנשמה ולרוחניות, ולכן כל זמן שהגשמיות איננה בטלה ומבוטלת בלב האדם לגמרי הרי היא תופסת מקום בראש, כי אי אפשר שיהיה בלבו של אדם שווה בשווה כנ''ל שלבו החומרי נוטה יותר לגשמיות.

הסוג השלישי: של בני אדם שמכירים בבירור שעיקר החיים שלהם הוא רק רוחניות ולא הגשמיות כלל, אבל הם נמשכים באונס אחרי ההבל. כלומר שמכיון שיש צרכים הכרחיים שצריכים בני אדם לדאוג להם, והם נלכדים ע''י זה בדאגות וטרדות וחובות וכו' גם עבור דברים מיותרים (ומצוי שהרבה דברים שהבני בית דורשים נדמה להם בטעות ג''כ כאילו הם הכרחיים), עד שבעל כרחם לא נשאר להם מח ולב פנוי לתורה, והלימוד והתפילה והמצוות נעשים בלי לב.

ואנשים אלו חושבים שהם אנוסים גמורים, אבל טח עיניהם מראות, כי לאמיתו של דבר, מצב זה תחילתו פשיעה ורק סופו באונס. ומהו הפשיעה שלהם, שלא למדו היטב השקפת האמונה, ואין להם הכרה ברורה בענין שהעולם הגשמי מתנהל רק ע''י הקב''ה, ולכן אין לו לאדם מה לדאוג. והדאגה צריכה להיות רק ברוחניות מפני שרק בזה יש בחירה. אבל על הגשמיות אין בחירה ואין לאדם שליטה על זה כלל, והוא צריך רק לעשות השתדלות כדי לתת מקום לברכת שמים, כמ''ש: ''וברכתיך בכל אשר תעשה'', [כמש''כ הרמב''ן סוף פרשת בא: ''שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם'' ע''ש. אבל אם היו יודעים את זה בבירור מספיק, לא היו נבהלים מדאגת הגשמיות, ולא היו מופרעים תוך ליבם מכל זה, אם היו יודעים שזה לא הדאגה שלהם, ולא תלוי בידם כלל, אבל היצר מפתה את האדם להאמין בהשתדלות הגשמית של האדם, בטבע, בסיבות הגשמיות, בכוחי ועוצם ידי שח''ו על ידם מגיעה אליו ההצלחה, ובגלל זה אין קץ לכל עמלם ולא נשאר לב ומח פנוי לרוחניות אפילו כשעושים את הרוחניות].

ולכן צריכים מאד להיזהר שאם ח''ו יכשלו המובחרים בעם בסוג הג' הנזכר, זה יכול להשפיע ח''ו השפעה לסוג הבינונים כנ''ל, וכן ישפיע הלאה על הסוג הא' הפשוטים ביותר שיתנתקו ח''ו לגמרי כנ''ל, עד שאין להם ח''ו שייכות וקשר לרוחני כלל, כי בני ישראל המה כגוף אחד, וכמו מיחוש קטן במוח האדם משפיע על שאר האיברים מחלות רציניות ח''ו, כמו כן בענין בזה, שהפשוטים ביותר לומדים מהמעולים, שהם כמו דוגמא עבורם. ולכן כהיום שלדאבונינו גם בבני הישיבות מצוי כאלו שיורדים מהדרך ח''ו, צריכים המובחרים שבבני הישיבות לבדוק את עצמם שלא יהיה ח''ו אצלם רפיון בבחינת מיעוט הלב ברוחניות בתורה ותפילה ומצוות, שאם תהיה ניכר עליהם מספיק ענין חובת הלבבות, אז בודאי הם ישמשו בתור דוגמא לכולם וישפיע לטובה גם על שאר הדרגות (בין באופן סגולי ובין באופן פשוט וכנ''ל).

משא''כ אם ח''ו ניכר עליהם רפיון וחולשה בהנ''ל, הקולר תלוי בצווארם, שאם ח''ו נראה עליהם שלבם פונה לגשמיות, וחשוב ותופס מקום אצלם הגשמיות של הון וכבוד והדומה, הרי זה נותן ח''ו יד להיצה''ר להוריד את העם יותר ויותר בזה ח''ו כי הותרה הרצועה ח''ו. כלומר, הבינונים ופשוטי העם נשפעים מהבני תורה, שאם ישנם בני תורה חלשים, שלומדים תורה ומתפללים בלי לב, הדוגמה שלהם משפיעה על הפחותים מהם. ומכיון שהמצב כנ''ל, אז אדרבא הבני תורה נגררים אחרי הפשוטים והבינונים. ואם נתמעט הלב גם בישיבות, נשתנה כל הצורה, כיון שגם לב החכמים פונה לגשמיות.


יא. במה לתפוס את המחשבה בראש השנה

מהות ראש השנה - מלכויות, העבודה ביום זה היא כמה שיותר לחדד את הרגשת העבדות שלנו למלכותו יתברך, ויום זה מסוגל הוא לתת כוחו לכל השנה, וכמו כל חג שיש בו עוצמה וסגולה לתת כוחו לכל השנה עד למחזור הבא כשיבוא מחדש, פסח סגולתו לאמונה, שבועות - לאור תורה, סוכות - השגחה פרטית שהוא ענין ענני כבוד מן ובאר. כמו כן ראש השנה סגולתו ועוצמתו להשריש יראת שמים, הרגשת מלכות עלינו בתורת עבדיו, ולהרגיש את תלותנו בו כעיני עבדים אל יד אדוניהם.

ולכך כמה שיתפוס אדם את מחשבתו בראש השנה בחידוש והמחשת ''מלכויות'', שהקב''ה הינו מלך ואנו תלויים בו בכל מכל, הן בחומריות והן ברוחניות, בכל פרט ממש אנו צריכים לעזרתו, ומבלי עזרתו לא נוכל לעשות ולהצליח בכלום, ולבוא כרש ואביון ממש, וכמו שאומרת הגמ' (ראש השנה ט''ז ע''ב): ''כל שנה שהיא רשה בתחילתה עשירה היא בסופה'', ופירש''י שם: שבא האדם בתחנונים כעני ורש, וכן אמרו שם: ''כמה דכייף אינש טפי מעלי'', כמה שיכופף האדם עצמו בראש השנה, יותר יועיל לו לצאת צדיק בדינו, ולכן אין ערוך לכל חיבור מחשבה או התמדת מחשבה שכזו בראש השנה לתת כחה לכל השנה להיות מחוזקים בנקודה זו. ושבכללה לכווין מאד לבקש על מלכות שמים שאלו בעיקר בקשותינו בר''ה, שימלוך הקדוש ברוך הוא בכבודו על הכל, לרצות את זה לכסוף לזה, ולהבין שזו תכלית הטוב המיועד לנו בהתגלות יחודו השלם בעולם.




פרשת וילך ב' - מאמר קד - בעלי תשובה לעומת צדיקים גמורים


א. בעל תשובה לעומת צדיק גמור - דעת הרמב''ם

כתב הרמב''ם הלכות תשובה (פ''ג ה''ד):

''ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה, שהרי טעם טעם החטא ופרש ממנו וכבש יצרו. אמרו חכמים: מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו - כלומר: מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם, מפני שהם כובשים יצרם יותר מהם''.

הרי שאין מידת הקב''ה כמידת בשר ודם. מדרך בני אדם, כשאחד חוטא לחבירו ופושע נגדו, אף על פי שאחר כך מבקש ממנו מחילה, מכל מקום לא חוזרת האהבה ביניהם כמקודם, ובהכרח שנשארת עדיין הקפדה בלב, אולם גבי הקב''ה אינו כן אלא: ''אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם'', וזה ממידת טובו ורחמנותו יתברך.

ועוד שם ברמב''ם:

''גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר: ''שובה ישראל עד ה' אלקיך'', ונאמר: ''ולא שבתם עדי נאום ה''', ונאמר: ''אם תשוב ישראל נאום ה' אלי תשוב'', כלומר: אם תחזור בתשובה בי תדבק. התשובה מקרבת את הרחוקים: אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד וכו'. כמה מעולה מעלת התשובה: אמש היה זה מובדל מה' אלקי ישראל שנאמר: ''עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם''. צועק ואינו נענה, עושה מצוות וטורפין אותן בפניו, שנאמר: ''מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי'', והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר: ''ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום''. צועק ונענה מיד שנאמר: ''והיה טרם יקראו ואני אענה'', ועושים מצוות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר: ''כי כבר רצה האלקים את מעשיך''. ולא עוד אלא שמתאווים להם שנאמר: ''וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות''''.

מסביר בספר ''אור יחזקאל'' את דברי הרמב''ם האלו, וזה לשונו: וכתב הרמב''ם (פרק ז' מהלכות תשובה הלכה ו'): ''גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר: 'שובה ישראל עד ה' אלקיך' וכו', כלומר אם תחזור בתשובה בי תדבק'' - כך היא מעלת התשובה שעל-ידה מגיעים לדביקות ממש בה' יתברך, ומעלה זו מיוחדת היא בתשובה למעלה משאר מצוות. שעל-ידי המצוות מתעלים ומגיעים לאיזו מדריגה. מה שאין כן בתשובה מתעלים ומתרוממים עד לדביקות ממש, וכלשון הרבנו יונה: ''ברגע קטון יצא מאפילה לאור גדול''.

והוסיף הרמב''ם: ''התשובה מקרבת את הרחוקים. אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה [אגב יש לנו לראות מלשון הרמב''ם מהות החטא שאינה מרחקת את האדם גרידא, אלא על-ידה נעשה שנאוי לפני המקום, משוקץ, מרוחק ותועבה], והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד'' - זו כוחה של תשובה שאין בשאר המצוות, כי התשובה מהפכת את מצב האדם ממש, משנאוי ותועבה לאהוב וידיד. ולא די בכח התשובה שמבטלת מן האדם את מצב השנאוי והתועבה שהיה קודם התשובה, אלא מביאתו לידי המדריגות העליונות ממש של אהוב ונחמד לפני המקום. וכח מעלה זו הוא רק בתשובה ולא בשאר מצוות שאין בכח סגולתם עד כדי כך. וכל שכן שתשובה זו מצותו של הקב''ה, כמובא במדרש: שאלו לחכמה: מה משפט החוטא? אמרה: ימות; שאלו לנבואה: מה משפט החוטא? אמרה: רשע תמית רעה; שאלו לתורה, אמרה: יביא קרבן; שאלו להקב''ה, אמר: יעשה תשובה. הרי שתשובה - מצותה מיוחדת חתירה מתחת כסא כבודו של ה' יתברך בניגוד לדעת החכמה והנבואה. ולכן סגולתה וכוחה הוא לאין שעור.

וכן כתב רבנו יונה שעל-ידי התשובה זוכה לאהבה: ''ומל ה' את לבבך לאהבה את ה' אלקיך''. והרי אהבת ה' היא המדריגה העליונה, ולמעלה זו כתב הרבנו יונה שזוכים על-ידי התשובה. וכל זה הוא אף בשאר ימות השנה וכל שכן ביום הכיפורים שהוא יום התשובה.

והוסיף הרמב''ם (שם בהלכה ז) כמה מעולה מעלת התשובה: ''מעלת התשובה'', והוא כמו שכתבנו שהתשובה היא מעלה מיוחדת שאין בשאר מצוות, ''אמש היה זה מובדל מה' אלקי ישראל, צועק ואינו נענה שנאמר: 'כי תרבו תפילה איני שומע ועושה מצוות וטורפין לו בפניו'' וכו'. והוא כמו שבאר הרבנו יונה שעבירה מכבה מצוה ולפעמים מכבה תורה. שבשעה שהאדם חוטא הקב''ה מסתלק מעמו ולכן אינו שומע תפלתו וצעקתו, והיום הוא מודבק בשכינה, צועק ונענה מיד ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ובשמחה, ולא עוד אלא שמתאווים להם וכו'.

ועוד מובא בזוהר הקדוש פרשת חיי שרה (קכט ע''א) (מתורגם ללשון הקודש):

אשריהם לבעלי תשובה, שבשעה אחת, ביום אחד, ברגע אחד הם קריבים אל הקב''ה. מה שלא היה כן אפילו לצדיקים גמורים, שהם נתקרבו אל הקב''ה בכמה שנים: אברהם לא נכנס באלו הימים העליונים עד שהיה זקן כמו שנתבאר, וכן דוד שכתוב: ''והמלך דוד זקן בא בימים''. אבל בעל תשובה מיד נכנס ומידבק בהקב''ה. ר' יוסי אומר: למדנו במקום שבעלי תשובה עומדים בו באותו העולם, אין לצדיקים גמורים רשות לעמוד בו, משום שהם קרובים אל המלך יותר מכולם, הם מושכים השפע מלמעלה עם יותר כוונת הלב ועם כח גדול ביותר להתקרב אל המלך.

מכל אלו המאמרים משמע, דהא דאמרו בגמרא ברכות (לד ע''ב): ''במקום שבעלי תשובה עומדים שם אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד'', הוא כפשוטו ממש, דבעלי תשובה מתקרבין יותר לה', ויש ביכולתן להגיע לקרבת ה' הרבה יותר מהר בזמן ובאיכות-הקירבה, הרבה יותר מצדיקים גמורים, ומה שלצדיקים נצרך שנים כדי להתקרב לה', הבעל תשובה עושה זאת בזמן קצר.

ובעצם היא מחלוקת מפורשת בגמרא ברכות לד ע''ב, ובסנהדרין צט ע''א לדעת רבי חייא בשם רבי יוחנן, כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים - עין לא ראתה אלוקים זולתך. והרי שצדיקים גמורים מעלתם למעלה מבעלי תשובה, ורבי אבהו סבר דבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

הרי שכל הנ''ל בדברי הרמב''ם והזוהר הוא אליבא דרבי אבהו. ויש לעיין בזה, דהיאך יחשבו לרבי אבהו בעלי תשובה לאחר שחטאו יותר מצדיקים גמורים שלא חטאו מעולם, וכבר תמה בזה המהרש''א בברכות לד ע''ב בחידושי אגדות, וכתב שהוא רחוק מן השכל לומר כן. וטעם התמיהה הוא משום דהיאך יתכן שיהיה מצב של אדם שקלקל ועבר על רצון ה' יותר מאשר אדם הישר כאשר עשהו האלקים ולא קלקל מעולם. וכי מה יכול להיות יותר מעולה מהיצירה הישרה שבראה ה', והוא האדם הישר ששמר על ישרותו ולא קלקל, והיאך יתכן שיהא יותר מעולה זה אשר נתקלקל מישרותו שבראו ה' ובא לתקן אשר עוות, יותר מאשר זה ששמר על ישרותו ולא קלקלה מעולם.

והלא בעלי תשובה זהו מצב של בדיעבד, דהיינו לכתחילה צריך האדם לשמור עצמו מחטא, ובדיעבד אם חטא יעשה תשובה, ואם כן היאך יתכן שהבדיעבד תהא מדריגתו גדולה מהלכתחילה, והיאך יתכן שתכלית רצון ה' בבריאה ותכלית שלימות האדם תמצא בעובר על רצון ה' יותר מאשר ההולך ישר כאשר עשהו שאין הוא יכול להגיע כמו הבעל תשובה לתכלית השלימות, אתמהא?!

ועוד, וכי אדם הראשון וקין שחטאו ועשו תשובה, ומנשה מלך יהודה, ואחאב מלך ישראל, וכן בתלמוד, רבי אלעזר בן דורדיא ויוסף משיתא ויקום איש צרורות בן אחותו של ר' יוסי, שמצינו בתלמוד שעשו תשובה, וכי כל אלו הנזכרים, גדולים הם עתה יותר מאילו היו צדיקים גמורים כאבות הקדושים והנביאים הקדושים, וכי עדיפים הם עתה יותר מאילו היו כייתר התנאים והאמוראים שמעולם לא חטאו?!

וכן בכל דור ודור שרבים המה בעלי התשובה ובמיוחד בדורנו, וכי גדולים המה יותר מאשר אילו היו מעיקרא צדיקי הדור שלא טעמו טעם חטא, והרי חוטא נשכר, כי מעתה יש לחוטא לומר שישו בני מעי שישו שחטאתי ושבתי לה', שבכך זכיתי יותר מאילו לא הייתי חוטא מעולם לבורא, והוא תימה!


ב. דעת החובות הלבבות

ובאמת בספר חובת הלבבות (שער התשובה פ''ח) חילק בזה חילוק, וכתב ג' דרגות בבעלי תשובה:

א. כאלה שחטאם היה בזה שביטלו מצוות עשה בלבד, שאלו מגיעים על ידי תשובתם לדרגת צדיקים שלא חטאו מעולם.

ב. כאלו שחטאם היה בזה שעברו על לא תעשה שאין בה כרת ומיתת בית דין, אלו על ידי תשובתם יכולים להגיע לדרגה גבוהה מצדיקים שלא חטאו מעולם, אחר שלבם נשבר בקרבם על חטאם, מה שלעומתם צדיקים שלא חטאו מעולם יכולים לבוא לידי גאווה מחמת צדקותם.

ג. כאלו שחטאם היה בעוונות לא תעשה שיש בהם כרת ומיתת בית דין, אלו שקלקלו כל כך, גם אם ישובו בתשובה שלימה לא יגיעו לדרגת צדיקים גמורים שלא חטאו מעולם.

הרי שלדעת ה''חובת הלבבות'' יש חילוק בין בעל תשובה השב מחייבי כריתות ומיתות בית דין, שזה לא יגיע למעלת הצדיקים בתשובתו הגם שלבו נכנע ונשבר, ואילו בעל תשובה השב מלא תעשה שאין בהם חיוב כריתות ומיתות בית דין, זהו שיעלה בתשובתו על צדיקים גמורים לסיבת כניעתו מה'.


ג. דעת המבי''ט והמהרש''א

לדעת המבי''ט בספרו בית אלקים (שער התשובה פרק רביעי), ישנו חילוק אחר, והוא גם מה שתירץ המהרש''א בחידושי אגדות ברכות ל''ד ע''ב, ושניהם כיוונו לדבר אחד, והוא:

ישנם ב' אופנים בצדיקים גמורים שלא חטאו מעולם, אופן אחד של צדיק שלבו נוטה לחטוא וחשקו מחשיקו לעבירה ומתגבר הוא על יצרו ולא חטא מעולם.

אופן שני של צדיק, שהינו תמים ובר לבב, ואין לבו מחשיקו לעבירה, וזכה לטהרת לב ולרוח נכון, ובטבע חושק הוא רק לטוב.

מדריגת הצדיק באופן הראשון מעולה היא מאופן הצדיק השני, להיות כי הראשון לבו חושק לעבירה וכופה הוא את יצריו לבלתי שמוע להם לחטוא, מה שאין כן באופן השני אין לבו מחשיקו לעבירה ולכך מדריגתו פחותה.

במדריגת ב' צדיקים שהזכרנו, הדברים מוסכמים בין לרבי יוחנן בין לרבי אבהו.

אלא שמחלוקתם לגבי הבעל תשובה, והיינו דלכולי עלמא לא יהא הבעל תשובה במדריגה כמו הצדיק באופן הראשון שלבו חושקו לעבירה וכופה הוא יצרו לבלי שמוע לו, דזה ודאי שצדיק כזה גדול מבעל תשובה בין לרבי יוחנן בין לרבי אבהו.

וכל מחלוקתם היא באם הצדיק באופן השני שלבו תמים ולא מחשיקו לעבירה, גדול הוא מבעל תשובה או לא. לדעת רבי יוחנן, גם הצדיק באופן השני גדול מבעל תשובה, ולא ישיג בעל תשובה מדריגת הצדיק גם באופן השני שלבו תמים ולא חושק לעבירה.

ואילו לרבי אבהו שכאמור, אומנם מודה הוא דבעל תשובה אינו במדריגת הצדיק באופן הראשון, והוא הצדיק החושק לעבירה וכופה יצרו, אולם גדולה מעלת בעלתשובה מהצדיק באופן השני שאין חושק לבו לעבירה.

לסיכום: יש לנו ג' דעות בענין מעלת בעלי תשובה לעומת צדיקים גמורים:

א. דעת הרמב''ם.

הרמב''ם בהלכות תשובה פ''ז ה''ד שהבאנוהו בתחילת הדברים, פסק כרבי אבהו (וכמובא שם ב''כסף משנה''), שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד ללא שום חילוק בין אופני הצדיק, משמע שבכל אופן גדול הבעל תשובה מהצדיק, וכמבואר בדבריו הטעם, שהבעל תשובה טעם טעם האיסור וכובש יצרו יותר מהצדיק, ולפי טעם זה אין נפקא מינה בין אם נעמיד את הבעל תשובה בייחס לצדיק שבטבעו הוא צדיק, לצדיק הכופה את יצרו, דזיל בתר טעמא - דלעולם הבעל תשובה גדול יותר אחר שטעם טעם איסור בפועל והצדיק לא טעם.

ב. דעת החובת הלבבות.

לדעת החובת הלבבות (פ''ח משער התשובה), יש לחלק בין בעל תשובה מחייבי כריתות ומיתות בית דין, שזה הגם שישוב לא יגיע למעלת הצדיקים, ואילו בעל תשובה מלאוין שאין בהם כריתות ומיתות בית דין, זה כשישוב יהא במדריגה גבוהה מצדיקים שלא חטאו מעולם.

ג. דעת המבי''ט והמהרש''א.

לדעת המבי''ט בספרו בית אלקים פרק רביעי, והמהרש''א (ברכות לד ע''ב), יש לחלק בין אופני הצדיקים, והיינו בין לדעת רבי יוחנן ובין לרבי אבהו לא יהא מעלת הבעל תשובה יותר מצדיק שלבו חושקו בטבעו לעבירה וכופה הוא את יצרו, וצדיק כזה לעולם גדול הוא מדריגת הבעל תשובה, ומה שנחלקו רבי יוחנן ורבי אבהו הוא במדריגת בעל תשובה האם היא למעלה מצדיק תמים שאין חשקו וטבעו לעבירה וכך נולד בטבעים טהורים המטים לבו לטוב. שלדעת רבי יוחנן, גם לגבי צדיק כזה שהינו פחות במדריגה מצדיק שלבו מחשיקו לעבירה - אין הבעל תשובה יכול להשיג מדריגתו, ואילו לדעת רבי אבהו, יעלה הבעל תשובה במדריגתו על הצדיק התמים הנוטה בטבעו לטוב אחר שאין הוא כופה את יצרו אלא מטבעו נוטה הוא לטוב, ואילו הבעל תשובה כופה יצרו. אולם לגבי צדיק הכופה יצרו, גם רבי אבהו יודה שלא יגיע בעל תשובה למדריגת צדיק כזה, אף שהבעל תשובה טעם טעם חטא וקשה לו הפרישה יותר מצדיק שאמנם נוטה לבו לעבירה אולם לא טעם טעם עבירה, עם כל זה מדריגתו למעלה מהבעל תשובה.

ולסיכום יותר קצר:

הרמב''ם פסק כרבי אבהו שגדולים בעלי תשובה מצדיקים גמורים, וכמו כן הבין שזוהי הכוונה בדעת רבי אבהו שמדריגת בעלי תשובה על צדיקים גמורים הוא בכל אופן.

המבי''ט הבין בדעת רבי אבהו שגדולים בעלי תשובה מצדיקים אולם רק באופן שהצדיק הינו תם וטבעו נוטה לטוב.

ולדעת ה''חובת הלבבות'' בעלי תשובה גדולים מצדיקים, דוקא בעלי תשובה שלא חטאו בכריתות ומיתות בית דין.

הרי שלכולי עלמא ישנו אופן שגדולים בעלי תשובה יותר מצדיקים גמורים לכל אחד כדאית ליה.

ואם כן עלינו להבין דהתמיהה במקומה עומדת, ובפרט לדעת הרמב''ם בפשט דבריו דלעולם הבעל תשובה גדול מהצדיק. דהיאך יהא חוטא נשכר, הצדיק שלא חטא מעולם ושמר עצמו בגדרים וסייגים שלא לחטוא וממילא לא בא לידי עבירה מעולם, למה שיהא צדיק זה פחות בדרגתו מאותו אחד שחטא ועשה תשובה?

ובפרט שיש כאן ענין נוסף, דהחוטא הגם שטעם טעם חטא ופירש ממנו יש לו מצד אחד מעלה, אולם הלא הוא זה שנפל לחטא וגרם לעצמו שיוצרך לשעבוד קשה זה לפרוש מן העבירה לאחר שטעמה, אם כן הוא אשם בטורח הגדול הזה שהוצרך לטרוח כל כך לפרוש מן העבירה, ולמה יעלה במדריגתו על צדיק שלא הגיע למצב זה, בזה שלא נתן ליצרו אפשרות להפילו כלל וכלל.

והדבר דומה לב' בני אדם, שהאחד נזהר שלא לבוא לידי חוב והסתפק במועט כך שמעולם לא היה חייב לאיש מאומה, ולעומתו אדם אחר שלווה מכל אשר ימצא לו, ובזבז ממון אחרים ועשקם מבלי יכולת להשיב להם את ממונם, ולבסוף נתאמץ להשיב את כל חובותיו. וכי מפני זה ששילם חובותיו לנושיו יעלה במעלה על זה אשר נזהר מלכתחילה שלא לבוא למצב של עשיקה?


ה. הסבר סברותיהם של בעלי הדעות הנ''ל

והנראה בהבנת הענין להסביר כך:

הצדיק הפורש מן החטא, ואפילו הצדיק שיצרו נוקפו לעבירה, אחר שלא חטא בפועל, הפרישה מהעבירה אצלו יש בה מן ההרגל, דהיינו שהתרגל לא לחטוא, שהרי כל שניו נשמר מהחטא, ואילו הבעל תשובה בכל פעם הינו מתחדש מחדש להתגבר על יצרו, ועבודת ה' שלו אין בה מן ההרגל, שהרי אדרבא רגיל ולמוד הוא לחטוא, ויצרו מתחדש ומתגבר עליו בכל יום, ואלמלי הקב''ה עוזרו שלא יחטא אינו יכול לו.

ואמנם מימרא זו שבגמרא (קידושין ל ע''ב): ''בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו ואלמלי הקב''ה עוזרו אינו יכול לו'', נאמרה גם בצדיקים, אולם לגבי צדיקים זה בעיקר בחלק העשה טוב, שיצרם מנסה בכל יום לבטלם ולרשלם מתפילה ותורה, שצריכים חיזוק בכל עת ובכל כח כלשון רש''י, אולם לגבי הנאמר יצרו מתחדש עליו בכל יום בחלק ה''סור מרע'' להכשילו בעבירה, אינו בקושי גדול כל כך אצל הצדיק, אחר שכך היה למוד מקודם, להיות פרוש מחטא והורגל בכך.

הילכך ברור הוא שמצד אחד הבעל תשובה גדול מהצדיק אחר שטעם טעם החטא ופורש ממנו, ועבודתו בכל עת לסור מהרע הינה עבודה מחודשת ולא מורגלת, כמו הצדיק שעבודתו יותר מורגלת לסור מרע אחר שלא טעם טעם חטא והורגל לפרוש מן העבירה.

והדבר דומה לבעל כשרון שבנקל לומד בשעה אחת דף גמרא ואף מחדש בו חידושים, ולעומתו יושב לו אחר שיגע ועמל בכל כוחו יום שלם על דף גמרא להבינו כפשטו, בודאי יש לו מעלה יתירה בזה על יגיעתו ועמלו.

כן הצדיק, אף שלבו נוקפו ומחשיקו לעבירה, מכל מקום אחר שהורגל במצבו שלא לחטוא אין טורחו ועמלו כעמל זה שחטא.

וכמו שאמרו (סוכה נב ע''ב): ''אבר קטן באדם משביעו רעב מרעיבו שבע'', הבעל תשובה שהשביע יצרו קשה עליו להלחם עתה ברעבונו של יצרו, מה שאין כן הצדיק שמעולם למוד הוא להרעיבו ליצרו, הרי שהינו במצב של שביעה ואין יצרו תוקפו כל כך.

אלא שעדיין ישנו כאן חילוק משמעותי בין הצדיק שלא חטא מעולם לבעל תשובה, והוא, דהגם שמעלת הבעל תשובה על הצדיק היא בכך שהוא יגע ועמל, מכל מקום ברור הוא שמצד זַכּות המחשבה של הצדיק, וזַכּותו מצד עצם מהותו, בודאי שעולה הוא על הבעל תשובה, להיות הצדיק טהור וזך במהותו שלא נפגם מעולם ועומד הוא בזוך טהרתו בהברקת ובצחצוח נשמתו שהינה מאירה מרבוי העשה טוב שעושה אותו צדיק כל ימיו, ומרבה להאיר את נשמתו בתורה ומעשים טובים, וכמו כן נשמתו מעולם לא נתלכלכה ואין לו צורך לנקותה מטינופה כהבעל תשובה שנזקק הוא לנקותה מטינופה.

הרי שיש לנו כאן ב' היבטים: היבט אחד מצד העמל והיגיעה שבזה הבעל תשובה גדול מהצדיק, והיבט שני מצד הזוך והטוהר במהות, שבכאן הצדיק הינו גדול מהבעל תשובה.

ולכך המבי''ט לעיל בדעת רבי אבהו, איירי מצד מעלת הבעל תשובה על הצדיק מכח כפייתו את יצרו ולא מצד טהרת וְזַכּוּת מהותו, ולכך קאמר שלא תגדל מעלת הבעל תשובה מצדיק שכמו כן יצרו נוקפו לעבירה אלא מעלתו גדולה רק מצדיק שלבו תם וטהור ואינו נמשך לתאוות העולם, כי אחר שצדיק זה כמו כן יצרו נוקפו, אף שאין הוא כבעל תשובה שיצרו בוער בו ביותר אחר שהשביעו, מכל מקום אחר שסוף סוף גם אותו צדיק יצרו נוקפו במידת מה, אין די שבכך שהבעל תשובה יצרו נוקפו יותר תגדל מעלת הבעל תשובה עליו, כל חילוק זה של המבי''ט הינו מצד מעלת כפייתו את יצרו, אז יש מקום לומר שמעלת הבעל תשובה גדולה מצדיק תמים שאין טבעו חם לעבירה, אולם ברור שמצד זַכּות וטוהר נפש הצדיק ודאי נפשו של הצדיק אף זה שאין לבו נוקפו לעבירה מטוהרה יותר מהבעל תשובה.

וכמו כן לדעת החובת הלבבות, ההסתכלות היא מכיוון האחר, שאמנם הצדיק מעלתו כמבואר שבמהותו הינו זך ונקי, ונשמתו לא הוכתמה ונתלכלכה בחטא, ומבחינה זו כמבואר תגדל מעלתו על הבעל תשובה, אולם זה לגבי בעל תשובה שנתלכלך הרבה - בחייבי כריתות ומיתות בית דין, אולם לגבי בעל תשובה שנתלכלך בלאוין בלבד, תגדל מעלת הבעל תשובה על מעלת הצדיק שהינו זך ונקי, והוא מצד מידת הכניעה והענווה שבבעל תשובה, כי תגדל מעלת ההכנעה של הבעל תשובה שהינה מעלה נפלאה הרבה יותר מנקיון הצדיק שאינו בכניעה כל כך כמו הבעל תשובה, והוא מאחר ואותו בעל תשובה סוף סוף לא נתלכלך בחייבי כריתות.

ואף לדעת הרמב''ם שלא חילק כלל ופסק כרבי אבהו שגדולים בעלי תשובה מצדיקים גמורים, ולא הזכיר חילוקים בדבר כחובת הלבבות והמבי''ט, אולם אף לדבריו כאמור דמה שגדול הבעל תשובה מצדיקים הינו מצד כפיית היצר, ומבואר ברמב''ם בפ''ז ה''ב: ''מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו כלל מפני שהם כובשים יצרם יותר מהם''.

הרי שמצד כפיית היצר תגדל מעלת הבעל תשובה, אולם מצד מהות וטוהר הצדיק שהינו נקי מחטא, בודאי שבמהותו הינו גדול מהבעל תשובה.

ו. דעת הזוהר הקדוש

אולם יש להשיג על חילוק זה דלא משמע כן מדברי הזוהר הקדוש.

דברי הזוהר הקדוש (מתורגם ללשון הקודש) בפרשת ''חיי שרה'' קכט ע''א:

אשריהם לבעלי תשובה, שבשעה אחת, ביום אחד, ברגע אחד הם קריבים אל הקב''ה, מה שלא היה כן אפילו לצדיקים גמורים, שהם נתקרבו אל הקב''ה בכמה שנים: אברהם לא נכנס באלו הימים העליונים עד שהיה זקן כמו שנתבאר, וכן דוד, שכתוב: ''והמלך דוד זקן בא בימים''. אבל בעל תשובה, מיד נכנס ומדבק בהקב''ה.

רבי יוסי אומר: למדנו, במקום שבעלי תשובה עומדים בו באותו העולם, אין לצדיקים גמורים רשות לעמוד בו. משום שהם קרובים אל המלך יותר מכולם, והם מושכים השפע מלמעלה עם יותר כוונת הלב ועם כח גדול ביותר להתקרב אל המלך.

והוא ממש מה שאמר רבנו הקדוש כששמע בת קול המכרזת ואומרת: ''מזומן רבי אלעזר בן דורדיא לחיי עולם הבא'', וקאמר בגמרא (ע''ז יז, ע''א): בכה רבי ואמר: ''יש קונה עולמו בשבעים שנה ויש קונה עולמו בשעה אחת'', והיינו שנתכווין רבנו הקדוש באומרו: ''יש קונה עולמו בשבעים שנה'', על עצמו, דהיינו אף אדם שהינו במדריגת צדיק, עם כל זה שבעים שנה נצרך לו לקנות עולמו, ואילו הבעל תשובה קונה עולמו בשעה אחת, דאם לא כן למה בכה רבי? אלא ודאי על עצמו בכה, והוא כדברי הזוהר הנ''ל דצדיק צריך לבוא בימים רבים כדי להשתלם, והבעל תשובה בשעתא חדא קרוב הוא לקוב''ה.

[ועוד אפשר לבאר בטעם בכייתו שלרבי, והוא בראותו עד היכן מיצה ר''א בן דורדיא את כל כוחו ברגע אחד, ונתן על רגע זה את עצמו עד שיצאת נשמתו, אם כן עשה בכך רבי חשבון נפש, האם גם הוא עצמו ממצה את כל רגעיו באופן שכזה עד מסירות נפש ממש לעמול ולהתייגע בחלק העשה טוב].

ועוד מובא דבר פלא על בעלי תשובה ב''תיקוני זוהר'' דף קטו:

זכאין אינון מארי דתיובתא דנחתי ליה [שהשכינה שורה עליהם] בכל יומא ושעתא ורגעא לא זזת מנייהו בכל אתר, דעלייהו אתמר (משלי ו): ''בהתהלכך תנחה אותך'' וגו', ולא אית ליה עלייהו יומא ידיע [ואין להם זמן מסויים שתשרה עליהם שכינה] כגוונא דאחרנין [כמו לגבי אחרים], דלגבי אחרנין לא נחתא עלייהו אלא בשבתות ויומין טבין, [דאילו אחרים השכינה שורה עליהם בשבתות וימים טובים שאז מקבלים נפש יתירה ונשמה חדשה], אבל מארי דתיובתא לא זזת מנייהו לעלם [אבל בעלי תשובה לא זזה השכינה מהם לעולם].

והוא מבהיל הרעיון, שכל מה שזוכים אפילו תלמידי חכמים ויראי שמים לנשמה יתירה בשבת, זוכה בעל תשובה כבר בימי החול.

ובמקום אחר מבואר בזוהר הקדוש, דאין עילוי וכבוד לקוב''ה כמו כאשר הרחוקים מתקרבים, והאריך שם במעלת המזכה לחייביא ומקרבן לה', שבזה נעשה קידוש ה' בעליונים ובתחתונים, הנה כמו כן לנו לראות שכבוד ה' נעשה בעיקר מהשבים בתשובה יותר מצדיקים גמורים.

ועוד הדברים מבוארים ברמב''ם בהלכות תשובה (פ''ז הלכה ו' ז'), על פי ביאורו של הרב המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין שהבאנוהו לעיל, וזה לשונו: וכתב הרמב''ם (פרק ז' מהלכות תשובה הלכה ו'): ''גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר: ''שובה ישראל עד ה' אלקיך'' וכו', כלומר אם תחזור בתשובה בי תדבק - כך היא מעלת התשובה שעל-ידה מגיעים לדביקות ממש בה' יתברך, ומעלה זו מיוחדת היא בתשובה למעלה משאר מצוות. שעל-ידי המצוות מתעלים ומגיעים לאיזו מדריגה. מה שאין כן בתשובה מתעלים ומתרוממים עד לדביקות ממש, וכלשון הרבנו יונה: ''ברגע קטון יצא מאפילה לאור גדול''.

והוסיף הרמב''ם: ''התשובה מקרבת את הרחוקים. אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד'' - זו כוחה של תשובה שאין בשאר המצוות, כי התשובה מהפכת את מצב האדם ממש, משנאוי ותועבה לאהוב וידיד. ולא די בכח התשובה שמבטלת מן האדם את מצב השנאוי והתועבה שהיה קודם התשובה, אלא מביאתו לידי המדריגות העליונות ממש של אהוב ונחמד לפני המקום. וכח מעלה זו הוא רק בתשובה ולא בשאר מצוות, שאין בכח סגולתם עד כדי כך.

וכן משמע מדברי רבנו יונה שהבאנוהו לעיל, שעל-ידי התשובה זוכה לאהבה: ''ומל ה' את לבבך לאהבה את ה' אלקיך''. והרי אהבת ה' היא המדריגה העליונה, ולמעלה זו כתב הרבנו יונה שזוכים על-ידי התשובה.

הרי לנו ממעלתו ומדריגתו של הבעל תשובה להיותו כופה יצרו, שהינו זוכה בזה לקרבת ה' מיוחדת שאין הצדיק זוכה לה, ואם כן הדבר מוכיח לכאורה דהבעל תשובה אף במהותו הינו זך וטהור יותר מהצדיק, וביכולתו להתקרב להקב''ה יותר מהצדיק.

ואם כן יוגדל הפלא, היאך מאחר ותכלית השלימות שהיא הדביקות בה' - יגיע לתכלית זו רק זה שחטא וקלקל ולבסוף שב, ואילו התם דרך והטהור שלא חטא לא יגיע למדריגה זו?


ז. הנראה במסקנת הענין אליבא דכל הדעות

והנכון לומר בזה, דמעלת הקירבה של הבעל תשובה לשכינה ביותר מצדיק - כנ''ל בזוהר וברמב''ם, היינו דוקא כאשר הינו בפועל ''בעל תשובה'' בתכלית כפיית יצרו, כלומר כמו בשלב המעבר ההתחלתי כשיוצא הוא בפועל מחושך לאור, ואז כידוע מקבל הבעל תשובה הארה נפלאה זמנית, ושכרו זה בא לו מפני מעשה המסירות נפש שעושה עתה במעברו מחושך לאור, שבזה עושה נחת רוח גדול ליוצרו יותר מהצדיק, אולם לאחר שנעצר הבעל תשובה ועומד הוא על מדריגה מסויימת מבלי להתקדם הלאה, וכבר הורגל בתשובתו במדריגה שהוא בה, בודאי שלא תהא אז מעלתו על הצדיק הגמור. וכמו כן תיתכן מעלת הבעל תשובה בצדיק, בהיות הצדיק עושה תשובה על מחדליו לפי מדריגתו - אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא - דאז כל מעלות התשובה יתכנו גם בצדיק.

הרי שהתשובה הוא מושג כשלעצמו, שיתכן הוא בין בצדיקים שלא חטאו ובין בבעלי תשובה, ועוד יתבאר להלן בייתר ביאור.

וכמו כן יש לנו לידע דיש ב' אופנים בצדיקים, ישנו צדיק שאכן לא חטא וחי את ימיו בקדושה וטהרה, אלא שבלתי נמנע גם לצדיק שיהיו לו אי אלו מעידות וחולשות בדברים מסויימים וקטנים לפי מדריגתו, כגון כשלון בשמירת הלשון, חוסר אמונה ששייך גם בצדיקים, וכמובא בגמרא סוטה (מח): מה גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא - קטנות אמונה שהיתה בהם, וכמו כן בלתי נמנע גם מהצדיק שיחטא בדברים בטלים וביטול תורה, חוסר זהירות בכבוד השני כתלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה כפי המדריגה הראויה להם.

ובכן יש צדיק שמסתפק בצדקותו המוטבעת בו, ולא יעשה תשובה בכל עת ורגע מהעוונות המצויים שהזכרנו, וכן בכיוצא בהם כמו ביטול תורה, קפידא וכעס, ולעומתו יש צדיק שאוחז במצות התשובה כל יום, ומחשבן חשבון נפש, וכמו אותם הנקראים ''מארי דחושבנא'', שהאריך בזוהר בשבחם מאד (פרשת ''קרח'' עמ' קע''ח), וכמעשה המפורסם ברבי סעדיה גאון שהיה עושה תשובה יום ביומו, הרי שהצדיקים האוחזים במצות התשובה זוכים מלבד צדקותם עוד גם למעלות הנפלאות השייכות בבעלי תשובה.

ולכך, לדעת החובת הלבבות שמעלת הבעלי תשובה היא להיותם נכנעים, ולכך כתב שבעלי תשובה מאיסורי לאוין גדולים מצדיקים, להיותם נכנעים לה', אם כן הרי כאשר הצדיק כמו כן מכניע עצמו לעשות תשובה יום ביומו, ונכנע לה', בודאי שבכלל צדקותו נכללת גם מעלת הבעל תשובה, ובודאי שגדול הוא למאד כהבעל תשובה לזכות למעלת קרוב ונחמד ולידבק בשכינה, ואם כן אינו נכון לומר שהבדיעבד - בעל תשובה גדול מהלכתחילה - צדיק, דגם בצדיק שייך תשובה. וכמו כן לדעת המהרש''א והמבי''ט שגדולים בעלי תשובה מצדיקים שאין יצרם נוקפם לחטא, היינו כאמור, מצדיקים שאין לבם נוקפם לחטוא ואינם אוחזים במידת התשובה בחטאים הבלתי נמנעים מהם לפי מדריגתם, אולם הצדיק השב לה' יום ביומו ממחדליו והתרשלותו מעבודת ה' כל צדיק כפי מדריגתו, בודאי שבכלל מעלת צדקותו תיכלל בו נמי מעלת הבעל תשובה להיות קרוב ונחמד וידיד וכו'.

ומדוייק בלשון הרמב''ם: גדולה ''תשובה'' שמקרבת את האדם לשכינה, לא כתב גדולים בעלי תשובה, אלא גדולה ''תשובה'', דזוהי מעלה מיוחדת במצות ''התשובה'' כמבואר לעיל בדברי הגר''י לוינשטיין, ואם כן אף אם יקיימה הצדיק גמור - זכה במעלותיה, דזהו כח במצות התשובה.

כי זוהי סגולתה של התשובה ועוצמתה להפוך ממצב של שנאוי לאהוב, ואפילו כמה פעמים ביום והכל בין רגע, וכמו שהארכנו בזה לעיל בפרשת שופטים, וללא ספק שלא יגרע הצדיק ממעלות הנפלאות של הבעל תשובה כשאוחז בתשובה בבחינת ''וחטאתי נגדי תמיד''. ואה''נ גם הבעל תשובה לאחר שירד מהתלהבות תשובתו, וכמו שמצוי אצל רבים מבעלי תשובה שעיקר התלהבות התשובה היא אצלם בתחילת התשובה - בודאי שיגרע ממנו מעלות הבעל תשובה הנזכרים, וישוב להיות כצדיק העובד מתוך הרגל, שמדריגתו פחותה מבעל תשובה התוקף את יצרו.

ובזה רוב שומרי התורה והמצוות יאחזמו רפיון גדול מלהשתמש במתנת התשובה גם הם יום ביומו באמת, ויחשבו דזמני התשובה הינם בעשרת ימי תשובה או בכיפור, אולם אינו כן, מצות התשובה הינה חובה תמידית וסכנה מלאחרה, כמבואר סכנת המתאחר מהתשובה בדברי רבנו יונה בשערי תשובה באריכות, וכל אחד באשר הוא - רשע בינוני וצדיק - כולם חייבים לאחוז במידת התשובה, והאוחזים בה יזכו למדריגות המופלאות של מתנת התשובה ולסגולותיה. כך שבעצם אין מושג כללי ומתמיד לומר: זהו בעל תשובה לעולם וזהו צדיק לעולם, כי הדבר ישתנה בבעל תשובה ובצדיק, דכאשר יפסיק הבעל תשובה מתשובתו לאחר זמן ימנעו ממנו מדריגות הנשגבות של הבעל תשובה, והצדיק כשיאחז בתשובה השייכת לו יזכה לכל מדריגות הבעל תשובה.

ובספר ''מאיר עיני ישראל'' ח''ד עמ' 390, מובא (מזכרונות ר' דוד טריקל כפי שפירסם ב''בית יעקב'' שנה ד' קובץ א' סיון תשכ''ב) מעשה במשלחת הנקראת בשם ''קרן התורה'', כללה רבנים וד''ר שביקרה אצל החפץ חיים שנתיים קודם הסתלקותו, ואז מעלה ר' דוד טריקל רשמים מאותו ביקור אצל מרן הח''ח, וכה היו דבריו אליהם: ''לכאורה יש לנו הכל, יש לנו ברוך ה' תורה שלימה, ש''ס בבלי וירושלמי, ספרא וספרי תוספתא ומכילתא, ד' חלקי שו''ע, ולכאורה אנו יודעים כיצד לקיים את כל התורה, אך מה הדבר החסר לנו? תשובה!!! צריכים אנו לשוב בתשובה שלימה. וזוהי ברכתי אליכם''. הרי שגם למוקף בתורה יש לאחוז במצות התשובה.


לסיכום:

כל הנידון במעלת בעלי תשובה על צדיקים גמורים, איירי בצדיקים האוחזים מעשה צדקותם בידם ואינם דביקים במצות התשובה השייכת גם בצדיקים. אולם בודאי צדיקים אלו הדביקים במצות התשובה במדריגתם, בודאי לא יגרע מצדיק חלקו להיות נוטל חלק מעלת וסגולת התשובה בנוסף על מעלות צדקותו, ונמצא זה וזה בידו, מעלת צדיק ומעלת הבעל תשובה.

וגם באדם עצמו יתכנו ב' מצבים, דבחלק מהדברים יחשב כצדיק גמור, ובחלקם כבעל תשובה, דהיינו למשל, אדם שאין יצרו תוקפו לחלל שבת או לגנוב, והינו נטול בחירה באיסורים שכאלה אחר שהורגל בהם, הרי שלגביהם ייחשב צדיק, ולגבי שמירת העינים או הלשון, כעס גאווה וכדומה, שיצרו מפילו לפעמים ומכשילו בהם, לגביהם ייחשב בעל תשובה.

כי המושג תשובה הינו מושג כשלעצמו, וכל הנוטלו יזכה לכל הזכויות הנאמרים בו, וכנאמר: ''לרגעים תבחננו'', יתכן והאדם ברגע זה צדיק וברגע זה בעל תשובה.

ובפרט שהתשובה אינה שכלית, וכמובא במדרש: שאלו לחכמה: מה משפט החוטא? אמרה: ונפש החוטאת היא תמות. שאלו לנבואה: מה משפט החוטא? אמרה: ורשע תמית רעה. הרי שמשפט החכמה והנבואה להמית את הרשע, עד ששאלו להקב''ה ואמר: יעשה תשובה ויתכפר לו, הרי שתשובה זו המצאה של הקב''ה, ולכן כיון שזו מתנה (וכמו שהארכנו בזה לעיל פרשת שופטים), סגולת מתנה זו נשגבה ביותר, וכל האוחז בה נדבק בשכינה מיד, כמבואר ברמב''ם, ואף שאין ההגיון שלם בדבר.

ולפי דברינו אלו יובן עוד באופן אחר הא דבכה רבנו הקדוש כששמע הכרוז: מזומן רבי אלעזר בן דורדיא לחיי העולם הבא, ואמר: יש קונה עולמו בשבעים שנה ויש קונה עולמו בשעה אחת, דהוא תמוה על מה בכה רבי, וכי טוב ממנו מצבו של רבי אלעזר בן דורדיא?

אלא כאמור, ראה רבי עוצמתה וכוחה של תשובה עד כמה שמקרבת רחוקים, כרבי אלעזר בן דורדיא שהיה מנאף גדול ביותר - ונדבק בשכינה ויצאה נשמתו. בכה רבי מדוע לגביו לא נרגשת כל כך מצות התשובה מדברים שהוא רגיל לעשות בהם תשובה, דברור שגם הצדיקים עושים תשובה, ואדרבא, וסביביו נשערה מאד, ועוד אמרו: כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו.

ועל כך בכה רבי, מדוע אינו זוכה להרגיש את סגולת התשובה כמו שהרגיש רבי אלעזר בן דורדיא.

כי במציאות אי אפשר שירגיש הצדיק בתשובתו הרגשת החוטא כרבי אלעזר בן דורדיא שרשע הרבה, שאז החרטה אצלו היא עמוקה הרבה, ויכול הרשע להגביר חרטתו ולהעמיק בה הרבה, יותר מהצדיק, על מחדליו בדברים הקטנים, ולכך בכה רבי שסוף סוף זכה רבי אלעזר בן דורדיא לתשובה עמוקה ולחרטה שאין רבי יכול לזכות לה, ואם כן זכה לקיים ''מצות התשובה'' באופן הנעלה ביותר, שגם צדיק גמור אינו זוכה לזה, ואף שגם בצדיק שייכת ''מצות התשובה''.




פרשת האזינו א' - מאמר קה - יום כיפור - יום של ''סגולה''


א. ''עיצומו של יום מכפר''

יש להתבונן בכוחו של יום הכיפורים, אשר בו מעביר הבורא אשמותינו בכל שנה ושנה, מה נשתנה ומה נפעל ביום זה להיות ''יומא גרים'' - עיצומו של יום מכפר?

הגמ' ביומא דף פו ע''א: ארבעה חילוקי כפרה:

א. עבר אדם על מצות עשה ושב בתשובה, אינו זז משם עד שמוחלין לו, שנאמר: ''שובו בנים שובבים''.

ב. עבר על לא תעשה ועשה תשובה - תשובה תולה ויוה''כ מכפר, שנאמר: ''כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם''.

ג. עבר על כריתות ומיתות ב''ד ועשה תשובה - תשובה ויוה''כ תולין ויסורים ממרקין, שנאמר: ''ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם''.

ד. מי שיש בו חילול ה', כולן - תשובה ויוה''כ ויסורין - תולין, ומיתה מכפרת.

נתבונן בב' חילוקי כפרה האחרונים - השלישית והרביעית - שבהם התשובה תולה ויסורים ממרקין, וכן בחילול ה' שכולן תולין ומיתה מכפרת, הרי ברור דיסורים ומיתה המכפרים אין זה באמצעות תשובה נוספת, דהתשובה שעשה כבר תלתה לו, ורק נצרך יסורים ומיתה למרק לו חטאו, כך פשט הדברים, והיינו דהיסורים או המיתה שיבואו עליו הם שישלימו מצד עצמם את תשובתו של החוטא.

א''כ מכאן נלמוד שגם בחלוקה השניה - עבר אדם על ''לא תעשה'' ועשה תשובה, תשובה תולה ויוה''כ מכפר - היינו מאליו מצד עצמו ללא צורך בתשובה נוספת, דומיא דחלוקה שלישית ורביעית.

וכמו כן בחלוקה השלישית והרביעית, שיום כיפור תולה היינו תולה מאליו, מצד עיצומו של יום.

ובאמת כן הוא דעת רבי בגמ' יומא פה ע''ב: רבי אומר: על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, יום הכיפורים מכפר. ומסקנא דגמ', דמתניתין נמי כרבי דתשובה בעי יוה''כ, ואילו יוה''כ לא בעי תשובה, דעיצומו של יום מכפר גם בלא תשובה.

ולדברינו הכוונה לרבי דאין צריך תשובה ביום כיפור עצמו, אבל ודאי בעי תשובה קודם כיפור, וקאמר הגמ' דתשובה שעשה קודם כיפור אינה משלימה אלא דבעי כיפור, ואילו כשמגיע כיפור נגמרת הכפרה מאליה ולא בעי תשובה עמו. (וכך גם הוא לחד תירוצא בהגהות מיימוניות הלכות ת''ת פרק ג' אות ב').

וזה ברור, דאל''כ מהו הנאמר בחלוקה הרביעית - ''מיתה מכפרת'', וכי ''מי גבר יחיה ולא יראה מוות'', א''כ מהו דהמיתה מכפרת? אלא ודאי דהכוונה בהדי זה שעשה תשובה קודם מותו, וזהו מיתה לא בעי תשובה, שימות דוקא מתוך תשובה היות דעשאה קודם, ואילו תשובה בעי מיתה.

העולה לנו, דלדעת רבי יוה''כ מכפר גם ללא תשובה ביומו, אלא די במה שעשה תשובה קודם, ועיצומו של יום מכפר, ובגמ' שם מבואר דאין זה סותר למשנה.

ולהאיר ענין זה, ראשית עלינו להבין דעצם התשובה בכלל היא אינה שכלית, והינה הרבה יותר ''חוקה'' מאשר ''משפט'', (וכפי שביארנו זאת באריכות לעיל פרשת ''שופטים''), דהרי כיצד יתכן שהאדם שעשה עוון ובזה יצר והיווה מציאות, כמבואר בנפש החיים (שער א' פ''ג, ד) מה הורס החוטא בחטאו בעולמות העליונים, והנה בחרטה ווידוי נעלמה המציאות ההרסנית, אלא כאמור, דמעיקרא כל עצם התשובה הינו חוק של חסד שחקק הקב''ה קודם שנברא העולם, דהתשובה נבראה קודם העולם.

וכאן א''כ תיפול שאלה, מאחר והתשובה הינה חסד ה' וזמנה כל השנה, מה אם כן נעשה ונפעל ביום הכיפורים, מילא יום המיתה אפשר להבין שהוא מסיים תיקונו של אדם, ובהתפשטות הנשמה מהגוף חוזרת היא לטוהר רוחניותה כמקודם, אולם מה נפעל ביום כיפור בנשמת האדם אחר שהיא בתוך גופו עדיין? ואם תאמר בגלל הצום שמתענה האדם בכיפור, זה אינו, שהרי וכי אם יצום אדם יום אחר בשנה יועיל לו? בודאי לא, ואם כן מה נפעל ביום כיפור שיהווה טהרה לנפש האדם?


ב. הכיצד עיצומו של יום מכפר

אלא הביאור הוא, דזה מה שדחק את רבי לומר דבאמת התשובה היא בכל עת וזמן מימות השנה, ורק שקבע הבורא ברוב טובו וחסדו יום שבו הוא מנקה אותנו מאשמותינו, ועושה את נשמותינו נקיות לגמרי, וזאת מתוך שביום זה הקב''ה מסלק את כל המחיצות והמסכים שנוצרו מחמת העוונות החוסמים את הדביקות של הנשמה בבוראה, והדביקות הזו שנדבקת הנשמה בבוראה מאליה, מטהרת היא מכל פגמיה מחמת אורו יתברך הזורח עליה, וזהו מהות היום - יום של דביקות הנשמה בבוראה, ונטהרת היא מכח המחובר לטהור - טהור.

והדברים מיוסדים ע''פ דברי החיד''א בספרו ''נחל קדומים'' פרשת ניצבים, על פסוק: ''ושבת עד ה' אלוקיך'' (דברים ל'), וע''פ דברי המהר''ל בסיום הדרשה לשבת תשובה, וכפי שביארם הרב ''נתיבות שלום'', והנה לך דבריו:

''כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו''. יש להבין, מה טעם כתוב פה לשון כפרה דוקא ולא לשון סליחה ומחילה, וכן היום הקדוש נקרא יום כיפורים, וגם בוידוי הכהן הגדול ביום הכיפורים מבקש בלשון כפרה: אנא השם, כפר נא לחטאים לעוונות ולפשעים וכו', ולא בשאר לשונות. מאידך, בתפילת שמונה עשרה, כל השנה מתפללים: סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחול לנו מלכנו כי פשענו, ואילו ענין כפרה לא נזכר כלל.

ויש לפרש על פי מה שכתב החיד''א ב''נחל קדומים'' בפסוק: ''ושבת עד ה' אלוקיך'' (דברים ל), שכתוצאה מהחטא נמשכת טומאה חיצונית על האברים, וגם טומאה פנימית שהיא פגם בנשמה. ואמנם, על ידי חרטה ובכיה, מטהרים את הפגם החיצוני, אבל הטומאה הפנימית אינה נטהרת אלא בהאיר אור השכינה הזורח בתוכו, והוא הדוחה את כח הטומאה לצאת ממנו. ומבאר שם, שזו מדריגת השבת, שבה זורח אור השכינה בפנימיות נשמת יהודי, ומגרש הטומאה.

ויש לומר זאת גם על ענין יום הכיפורים, שביום הקדוש הזה זורח אור השכינה בתוככי נשמת איש יהודי, ודוחה ומסלק ממנו את הטומאה הפנימית אשר פגמה הנשמה, והוא דומיא דיום השבת שנעשה כזאת אף ללא תשובה, ועל פי זה יש לומר, כי ענין סליחה ומחילה הוא רק בנוגע לטומאה החיצונית הנאחזת באברים, אבל עדיין צריך זיכוך פנימי כדי לרחוץ הטומאה הפנימית, וזהו ענין כפרה, דהיינו, קינוח החטא לגמרי כאילו לא נתכלכלך בחטא מעולם, וזהוי דרגת יום הכיפורים - ''כי ביום הזה יכפר עליכם'', שהמחילה והסליחה באה על ידי החרטה והבכיות המטהרות את האיברים, ועיצומו של יום הכיפורים מטהר ומקנח הנשמה מכל סיג ופגם. ומדוייק לשון הכתוב: 'יכפר עליכם לטהר אתכם וגו' לפני ה' תטהרו', שזה הכח הקדוש שיש ביום הכיפורים לטהר מן הפגמים והטומאות הפנימיות, וכמו שאמר רבי עקיבא על פסוק זה: ''אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם - אביכם שבשמים'', שזה עצם תוקפו של היום הקדוש - טהרה עילאית. ולכן עיקר תפילת כהן גדול היא: אנא השם, כפר נא לחטאים וכו'. דהיינו לא רק שתסלח ותמחל, אלא גם תכפר, ככתוב: ''כי ביום הזה יכפר'' וגו', ואילו בכל ימות השנה בתפילת שמונה עשרה, מבקשים אנו רק סלח לנו ומחל לנו, אבל על כפרה איננו ראויים להתפלל.

וזהו כוונת המשנה: ''אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם - אביכם שבשמים וכו''' (יומא פה:). ויש לבאר, מה החידוש המיוחד שמחדש רבי עקיבא, פשיטא שאשריכם ישראל, ולא רק בזה שלפני ה' תטהרו, אלא בכל המצוות אשריכם, ומה המיוחד בענין טהרתם דוקא?

אכן, רבי עקיבא מגלה לנו בדבריו את סוד הכפרה של יום הכיפורים, איך אחרי שיהודי חוטא כל השנה, מתכפר לו ביום הזה - לטהר אתכם מכל חטאתיכם. ועניינו, כמו שמבאר מהר''ל את דברי רבי עקיבא (בסיום הדרשה לשבת שובה), וז''ל: ''מה שישראל מטהרים ביום הכיפורים, הוא בשביל שיש לישראל דביקות בו יתעלה, כדכתיב: 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם', ועל זה אמר: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרים, כי אין מעלה יותר מזה. והוסיף לומר: ''ומי מטהר אתכם - אביכם שבשמים. שבשביל שישראל הם דביקים לגמרי בו יתעלה, דבר זה עצמו הוא הסרת והסתלקות חטא מישראל, כי מאחר שהוא יתעלה לא שייך אצלו חטא - מסלק החטא מן הדביקים בו''. וזה שהכתוב אומר: ''לפני ה' תטהרו'', היינו, על ידי שאתם לפני ה' ודבוקים בו, על ידי זה גופא תטהרו, וזה שאמר: אביכם שבשמים מטהר אתכם, כי כאשר יהודי דבק בה', מסתלקים ממנו כל החטאים והטומאות, שכל הדבוק לטהור - טהור. ועל זה מביא ראיה ממקוה, וכמו שמפרש מהר''ל, כי המקוה הוא מקור הטהרה, ולכן המתדבק בו בלא שום חציצה - מסולק מן הטומאה. וכן היא גם כן טהרתם של ישראל, על ידי הדביקות הגמורה בו יתברך שמו בלא שום חציצה.

ועל פי זה יש לבאר מאמר חז''ל (שבת קיח:), כל השומר שבת כהלכתה - אפילו עבד עבודה זרה כדור אנוש - מוחלין לו. ולכאורה, איך נמחל בזכות שמירת שבת החטא החמור ביותר שבתורה - עבודה זרה? אלא משום דשבת קודש הוא גם כן יום הדביקות של ישראל באביהם שבשמים, וכמה דאיתא (שמות לא, טז-יז): ''ברית עולם. ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם'', לכן נמחלין לו כל החטאים, על דרך כל המחובר לטהור - טהור.

והנה גם בשבת הכפרה נודעת מעיצומו של יום, שהרי בשבת ליכא ווידוי ותשובה, ועם כל זה עיצומו של יום מכפר מצד הקרבה האלקית של ישראל באביהם שבשמים.

לפי זה נמצא, שעיקר העבודה ביום כיפור הוא להתדבק בהשי''ת, כי זה סוד הטהרה והכפרה, וזה עיצומו של יום. ואם כי כל אימת שיהודי מתדבק בה' הוא מטהר, אך בכל השנה - כיצד ישיג הדביקות הזאת? הרי ידע איניש בנפשיה שפל מצבו, ואין ארור מתדבק בברוך. אכן, ביום הכיפורים יורדת בו הארה מן השמים שיהודי יהיה דבוק בה', ואשריכם ישראל שאביכם שבשמים מטהר אתכם אז, מכח הדביקות בו יתברך.

הרי שיוה''כ הוא יום ''סגולה'', יום שנקבע דוקא בתאריך זה, יום אחד בשנה בלבד שהקב''ה מזריח את אורו לתוך נשמותינו, לטהרנו מכל טומאה הנשארת דבוקה בנו גם לאחר התשובה שעשינו במשך השנה.

אם כן מתוודים ובוכים אנו גם ביוה''כ עצמו כדי להסיר את הטומאה החיצונית, ובכך נכשיר עצמנו לטהרה הפנימית לקנח ולכפר על הנפש מכתמיה הפנימיים, דהיאך יוסרו הכתמים הפנימיים לפני שהוסרו הכתמים החיצוניים.

ולפי זה יוצא לנו, שאלו ואלו דברי אלקים חיים, דאנו עושים תשובה ביום הכיפורים, אולם היינו כדי להסיר הטומאה החיצונית המלפפת את החוטא, אולם לכתמים הפנימיים שבנפש, עיצומו של יום מכפר.

ועוד אפשר לומר, דהא דצריך תשובה בכיפור הוא כדי שאותה סגולה תתן כוחה בייתר שאת גם לשאר ימות השנה, וכדי שישאר אותו נקיון וטהרה להמשך זמן, וכמו כן ישמש לנו כאפשרות לפתוח התחלה חדשה של תיקון המידות והתאוות, וזאת לאחר שנוקתה נשמתנו וטוהרה מכל כתמיה, בודאי שיקל עלינו מעתה להתחיל מחדש. אבל זאת תלוי בתשובה ביוה''כ עצמו. דגם לרבי שעיצומו של יום מכפר ללא תשובה, אבל עדיין קשה שתהא המשכיות לטהרה זו, כיון שזו סגולת היום לטהר, ואכן מקבל כל יהודי את סגולת היום, אולם כדי שאותה סגולה תהא לה המשכיות משמעותית וירגיש האדם עצמו כאיש חדש ממש המוכן להיות עובד ה' יותר מכפי שהיה - זה כבר תלוי בעמל והיגיעה שלו עד כמה הכין כלים ראויים לאותה סגולה כדי שתשתמר בקרבו יותר לאורך זמן.

וזו צריכה להיות תחושתנו בכל רגע ורגע ביום הקדוש הזה, להרגיש שאנו ביום זה דבוקים בו ללא מסכים ומחיצות, ומכאן מקור טהרתנו ביום זה. וזהו: ''כי ביום הזה יכפר עליכם'' - יכפר היינו יקנח ויטהר אתכם, ומדוע? כי הנכם ''לפני ה''' - ממש לפני ה' ללא מסכים ומחיצות, ומכאן ה''תטהרו''. וככל שיצליח האדם לנצל ביום זה לחדד ולחדש בכל פעם את טוהר מחשבתו להדביקה באמונה זו שאכן הוא ביום זה דבוק ממש לה' ובכך ממשיך הוא על עצמו טהרה, כך יועיל לו היום ביותר ליתן לו את סגולתו לטהרו, וכל רגע במחשבה כזו ביום זה הוא אוצר נפלא שאינו אלא ביום זה בלבד.

ובפרט בשעת התפילות והזכרת המלכויות, יתאמץ לדבק מחשבתו במלכו של עולם מתוך תחושה ברורה שברגע זה ממש הוא דבוק בא-ל עליון, וממשיך בכך טהרה עצומה על עצמו, ובכך מתנקה הוא מכל פגמיו בכל רגע ממש ביום הקדוש הזה, והוא מה שיועיל לכל השנה לעבודת קונו, דכמה שיצא מיום הקדוש הזה בריה חדשה וטהורה יותר, כן יקל עליו כל השנה לידבק בה' בתורתו ובמצוותיו, והוא תלוי כמבואר כמה שניצל יותר את רגעיו ביום הזה לדבק מחשבתו בה', ולהרגיש באמונה שלימה שהינו דבוק ביום זה בה' ללא מחיצות.


ג. הסבר נוסף לכפרה המתהווית מעיצומו של יום הכיפורים

לגבי יום השבת ראינו למעלה שעיצומו מכפר, כמובא בגמרא (שבת קיח ע''ב) שהבאנו לעיל, וניתן להסביר זאת בדרך הפשט, שהרי עיקר התשובה הוא לשרש אחר גורם החטא בשורשו, דאילו יעשה האדם תשובה על הענפים והשורש קיים - תשובתו אינה שלימה.

והרי שורש החטאים נובע מהעדר האמונה וטשטושה, שהרי לו יהא כמו חי אצל האדם עונש החטא ושכר המצוה, לא ירהיב בנפשו לחטוא, והוא דברי שלמה המלך ע''ה (קהלת ח, יא): ''אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה על כן מלא לב בני האדם בהם לעשות רע'', כל האומץ של בני האדם לעשות רע - ואף להיותם מאמינים בכללות - הוא מפני שמטושטש אצלם בהירות שכר ועונש, ומשפט ה' קל בעיניהם להיותם סוברים שיתפשרו עם הבורא בנקל, ובפרט בראותם ''הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל'', ואין משפט ה' במהרה על עושי הרעה, לכך ידמו בנפשם שלא תקראנה אותם הרעות, וכמו שהארכנו בזה בפרשת בראשית (מאמר א'), שכל יסוד הצלחות היצר על האדם הוא בכך שמפלפל עמו להסיר את איום העונש מעליו.

א''כ כשרוצה השב לשוב באמת, עליו לטפל בשורש ובסיבת החטא שהוא העדר האמונה, דאל''כ גם אם יבקש סליחה ומחילה - אכן זוהי תשובה, אומנם בענפים בלבד, אולם איננה תשובה בשורש הגורם לחטא.

בשמירת שבת שבה האדם מחדש אצלו את יסודות האמונה בבורא, ומעיד על שלטונו הבלעדי החל מבריאת העולם ועד השגחתו המתמשכת על כל פרט ופרט, וממילא מחזק אצל עצמו את האמונה בכוחו של הבורא לשפוט לדון ולהעניש, ומחדד אצל עצמו את יסודות ועיקרי האמונה באופן ברור, הרי שבזה גופא, נעשית תשובתו תשובה בשורשה, לפי שכאן נוגע הוא בשורש סיבת החטא שהוא העדר האמונה לתקנו בחיזוק ובהירות האמונה, וא''כ בזה נעשית התשובה באמת, לפי שבכך מובטח הוא שלא ישוב לחטא שוב, אחר שהאמונה מתבהרת בקרבו באמצעות שמירת השבת כראוי, ומה שלא יוכל לפעול בתענית וסיגופים שאינם אלא לטהר הטומאה החיצונית כמובא בהחיד''א לעיל, יוכל לעשות ולתקן באמצעות יום השבת מצד עיצומו של יום ואף שהוא עם האכילה והשתיה.

ובדומה לזה, ובייתר שאת נעשה ביום הכיפורים, לאחר שהשרשנו בעצמנו ענין המלכויות בר''ה ובימי התשובה, באים אנו ביום הכיפורים ליטהר ולבקש חנינה, וזאת מכח אמונתנו בכוחו ושליטתו הבלעדי של הקב''ה עד שיא פיסגת היכולת, שהיא ''וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם'', שזו הנהגה בלעדית לכל יכול, לחנון ולסלוח לאשר יחון, שיכולת כזו שהיא במושגים הרוחניים היא חידוש גדול, כי מילא במושגים החומריים אין לנו שום בחירה, אולם במושגים הרוחניים הבחירה בידינו, והאדם נושא באחריות מעשיו, ועם כל זה גם בזה באים אנו באמונת כוחו ית' לחנון את אשר יחפוץ, שמורה הוא על אמונה ביכולתו בכל, והיאך איננו משועבד לכלום ואפילו לא לכללים הרוחניים, ובחידוד אמונה זו של מלכויות בשלימותה, מטפלים אנו בסיבה ושורש שגרם לנו את החטא שהוא העדר האמונה, כי זהו מה שיביאנו מעתה לירא ממלכותו ית' שזוהי עיקר ''המלכויות'' - מוראה של מלכות - לבלתי נחטא.

העולה לנו מכל הנ''ל, דיש לתפוס את המחשבה ביום כיפור בב' נקודות, האחת שאנו ביום זה בדביקות ללא חציצות בינינו לבורא, והוא הסיבה להסיר את כתמי העוונות מפנימיות הנפש מאור ה' הזורח על נשמותינו, כמבואר בהחיד''א לגבי שבת ובמהר''ל לגבי יוה''כ.

ובפרט כשאומר הפסוק: ''כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם לפני ה' תטהרו'', כשאומר: ''לפני ה''', יכווין שהינו לפני ה' ממש ללא מחיצות כלל.

ונקודה ב' שיש לתפוס בה את מחשבותינו ביום קדוש זה, היא האמונה בשליטת הבורא שהוא בעצם המלכויות שהחילונו בהם בר''ה, וביוה''כ מגיעים אנו לפיסגת האמונה במלכותו ית', שבכוחו ובשליטתו לחון את אשר יחפוץ לחון, ובוודאי שהחנינה שחונן ה' היא כפי הדין והצדק הנראה לו ית', ואף שלנו אין הבנה בהנהגה זו, אמונתנו שאין הקב''ה משועבד לשום חוק, ובכך נחדד אצל עצמנו את האמונה בכוחו ית' ובשליטתו הבלעדית, והוא מה שיבצר אותנו מלחטוא בטיפול בשורש סיבת החטא שהוא העדר האמונה כמבואר.

ובפרט בכיפור שחל בשבת, שאז מצטרפים ב' הכוחות שמסוגלים לכפר עוון, הן מצד אור ה' המאיר לנשמות ישראל, והן מצד חידוד האמונה, שהם ב' הבחינות הנזכרות לעיל מצד השבת ומצד יום הכיפורים.


ד. בכל יום כיפור מתעורר התנאי של התשובה שקדם לבריאת העולם

ובספר ''בית אלקים'' להמבי''ט (פרק טו), ביאר בעוד דרך נפלאה את מתנת עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, והחסד הגדול שמתפשט בימים אלו למחול פשע ואשמה יותר מבכל ימות השנה.

ואלו דבריו:

התשובה מועילה לעולם, אבל מר''ה ליום הכיפורים מועילה יותר ומקובלת, גם כי לא תהיה כ''כ תשובה גמורה, וכמו שאמרו ז''ל (ר''ה י''ח): דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, אלו י' ימים שבין ר''ה ליום הכיפורים שאז נמצא וקרוב לכל קוראיו, ואפילו היחיד. וראוי לתת טעם בזה, כי כפי הנראה אינם ראויים אלו הימים לשתהיה התשובה מקובלת בהם יותר מבשאר ימות השנה, וזה כי ביום ר''ה הוא ית' יושב על כסא דין לפקוד על כל העולם פרי מעלליהם ומחשבותיהם אם לטוב אם לרע במשפט צדק, וא''כ לא יאות לקבל תשובה באותן הימים שהם ימי דין ומשפט, כי כשהמלך יושב על כסא דין אינו עובר על פשע עד שיעמוד מכסא דין וישב על כסא רחמים.

וזה אני אומר, כי נתייחדו אלו הימים לשתהיה התשובה מקובלת יותר בהם, להיותם בזמן בריאת העולם, וזה כי בזמן בריאת העולם רצה האל ית' והסכים לקבל תשובת השב בתשובה, להיות בריאתו עפר מן האדמה, ויצר לב האדם רע מנעוריו, ואי אפשר לו מבלי שיחטא, ואם לא היה מקבל התשובה היתה בריאת העולם לריק, שאי אפשר שלא תהיה רבה רעת האדם בארץ וישחית האל את העולם, וזה שאמרו (פסחים נ''ד): ז' דברים נבראו קודם שנברא העולם ואחד מהם התשובה, כי קודם שנברא העולם הסכים לקבל תשובת השב מחטאו, שאם לא כן לא היה בורא העולם שלא היה יכול לעמוד כנזכר, ולכך בזמן שנברא העולם זוכר האל ית' שעל מנת כך בראו שיקבל התשובה, וגם שעומד בכסא דין בפלס ומאזני משפט ביום שברא העולם במזל מאזניים, וגוזר על כל באי העולם מה שראוי לבא עליהם בדין ומשפט, עם כל זה בזוכרו תנאי שהתנה עם מעשה בראשית בקבלת התשובה כנזכר, עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים לקבל תשובתם שלא להעניש אותם כפי חטאתם.

ולפי שלא יאות ביום הדין ממש לעבור על פשע, האריך אלו הימים עד יום הכיפורים לתת שהות וזמן לחוטא שישוב וייטיב פעליו, ואז ירחם עליו ביום הכיפורים ביושבו על כסא רחמים קרוב לימים שנברא בהם העולם על תנאי שיקבל התשובה של החוטא, וזהו שאמר הכתוב (ישעיה נ''ה): ''דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב'', דרשו והתפללו ושובו אליו בזמן המצאו, והם ימי הבריאה שהורה ופרסם בהם מציאותו יתברך בבריאת העולם על תנאי שיקבל התשובה כנזכר, וקראו אותו בהיותו קרוב, והוא הזמן הנזכר שהיה קרוב לעולם כשעלה במחשבה לקרבה אל המלאכה לעשות אותה.




פרשת האזינו ב' - סוכות - מאמר קו

סוכות - שלימות מצות התשובה


א. סוכות - תשובה מאהבה

ימי התשובה לכאורה כבר מאחרינו, אמנם שבנו בתשובה והתעוררנו בימים אלו, אולם התשובה היא בדרך כלל אצל רוב העולם רק על הענפים הרעים שאינם אלא תוצאה של השורשים שעדיין נשארו פגומים, חג הסוכות הינו חג שבו ניתן להשלים את התשובה בתיקון השורשים.

כידוע הימים הנוראים המה מחולקים לשניים, עד יוה''כ הוא בבחינת ''שמאלו תחת לראשי'' - ימי דין, ומסוכות זו בחינת ''וימינו תחבקני'', כמובא בזוה''ק (ח''ג רנ''ה ע''ב), דסוכות הם ימים של ''הביאני המלך חדריו'', ''בצלו חמדתי וישבתי'', ומוסיף ועולה שמיני עצרת שהיא בחינת יחוד עליון קודשא בריך הוא וכנסת ישראל, בימים אלו אנו מוסיפים והולכים לעלות מעלה מעלה בקרבה לה'.

ובכן בימים הנוראים עד יוה''כ שהיו ימי תשובה בבחינת היראה, עשינו תשובה על החטאים והעוונות שהמה הענפים תוצאות השורשים הפגומים אצלנו, אולם לתקן את השורש נצרך בחינת ''אהבה''. כשהאדם עולה לדרגת אהבה יש בכוחו לשנות טבעו בפנימיותו, ולכוף את יצריו לא רק בחיצוניות מתוך איפוק, אלא פנימיותו משתנה בבחינה מסויימת להיות באופן כאילו וטבע שני נשתנה אצלו, ואף שקשה מאד שישתנה הטבע והאופי לגמרי, אומנם בבחינה מסויימת כן שייך, וכמו שיבואר.


ב. אמונה - טיפול שורשי לכל המידות והתאוות

כדי שהדברים יובנו לנו בעולם המעשה שלנו, נבאר באריכות לקמן מה ענין הענף והשורש, ומה עבודתנו בחג הסוכות בנוסף למה שעבדנו עד יוה''כ.

התורה אסרה עלינו את הנקימה, הנטירה, וכן שנאת הלב שנצטווינו שלא לשנאות את אחינו בלבבנו, וכמו כן נצטווינו שלא לכעוס על זולתינו ולא להתגאות על שום בריה בעולם.

והוא תימה!

וכי מלאכים אנחנו, הכי בידינו הדבר שלא לנקום, הכי בידינו שלא לנטור שנאה בלב על אחד שהרע לנו, ולא עוד אלא גם עלינו להיטיב לו כאחד מהאוהבים, ולא עוד אלא שיש להקדים את השונא לאוהב?!

ובפרט נחזי אנן, כמה קבלות מסוג זה שמקבלים אנו על עצמינו ולא מצליחים לעמוד בהם, כמה יכול להחזיק מעמד אדם שמקבל עליו לא לכעוס, או שלא להשיב למחרפיו, או שלא ליטור שנאה בלבו על זולתו, הרי כמעט ולאחר זמן קט פג תוקף קבלתנו ואין בידינו לעמוד בזה, ואפילו להעוסקים במוסר.

התשובה לכך היא, מפני שאנו ניגשים לטפל בפירות האילן שגידולם רע ואינם עולין יפה, ולא ניגשים לטפל בשורשים של האילן.

ובכן השורש לכל קיום אותם ענפים הנזכרים הוא האמונה.

וכי היאך הצליח יוסף הצדיק שנזרק לבור ונמכר לישמעאלים ע''י אחיו, שלא לנקום מהם ולא לנטור להם שנאה, הלא במשפט אחד והוא ''לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים''.

והיאך יכל דוד לכבוש עלבונו משמעי בן גרא לבלי השיב לו רעה, הלא במשפטו: ''הניחו לו ויקלל כי ה' אמר לו קלל''.


ג. לא יתכן לטפל בענפים ולשקמם מבלי לטפל בשורש

עלינו להבין, עבודת המידות היא אינה יכולה להצליח בדרך פילוסופיה, וכמו שאכן היו פילוסופים שהחליטו על אידיאל של נצחון וכבישת המידות של עצמם, כדי להוכיח לעולם ולתלמידיהם הכיצד מצליחים המה להשתנות ולהתעלות מעל הנורמה של בני האדם, ולהיות כמלאכים שאינם כועסים ואינם נעלבים.

ועבודתם היתה בדרך שיבוש נוראה, והיא: להחשיב את זולתם כחיות השדה, וכשם שאין להתייחס לחיה הנובחת כן אין להתייחס לאדם המעליב. הרי שבודאי עבודתם על מידותיהם היא בדרך השחיתות, ובעבודה זו משחיתים המה דרכם יותר מאחרים, אחר שכל מגמתם לכבוד ואידיאל, לפרסום ולשם, מנשאים את עצמם ומתרוממים מייתר בני אדם, וכל בניינם הוא על חורבן אחרים.

וכמו שמסופר על פילוסוף אחד שהיה ''עובד'' על אריכות אפיים, ואכן היה ארך אפיים ביותר, והיתה לו אשה המביישתו ומכעיסתו ומקללתו בכל עת וזמן, והוא היה שותק באריכות אפיים נפלאה, וכשנשאל ע''י תלמידיו: היאך יש בכוחו לשתוק? הוציאם לחצרו שהיו שם תרנגולים המקרקרים, ואמר: כשם שאין לי התייחסות לצעקותיהם של אלו כן נחשבת אשתי בעיני כאחד מאלה התרנגולים, שהרי יש בה יצר חייתיות כמותם, ורואה אני אותם כחיה המצפצפת.

ולהבדיל מרבי חייא, שכמו כן היתה לו אשה רעה, וכל אימת שהיה רואה דבר יפה היה קונה וצורר לה אותו בכיסו, כמובא בגמרא (יבמות ס''ג ע''א), וכששאלוהו תלמידיו: עד אימתי יסבול את סבלה? ענה: דיינו שמצילות אותנו מהחטא ומגדלות בנינו לת''ת.

הרי שהפילוסוף נבנה על חורבנה של אשתו לראותה כחית השדה, לעומת חכמי ישראל שראו את הטוב שבזולתם, ומתוך כך אדרבא, התעלמו מחסרונם של אחרים וראו רק את מעלתם.

אין באפשרותנו לעבוד על המידות כפילוסופים, לא זו הדרך ולא נצליח בכך להגיע לכלום, אדרבא, רק נשחית בכך דרכנו ביותר, ולהבדיל כדרך הכמרים הפורשים מנשיאת נשים ובכך משחיתים את מידת ''הנתינה'' שלהם, ולכך נהפכים דוקא המה לאכזרים נוראים שופכי דמים, כידוע בהיסטוריה, ואכמ''ל.

הדרך לכבוש את מידותינו הרעות, היא לגשת לשורש ולעיין מהיכן הם נובעים, ומבלי לפגוע במידה אחרת כמבואר. והפשוט הוא שכל אותם מידות נובעות מחוסר אמונה, מפגם וטשטוש האמונה כאמור, והיא השורש לכל, וכשהשורש נפגם אז מתבטא הדבר בענפים שהמה הכעס והגאווה השנאה והחמדה.

ואכן אומנם אחר שמחזק האדם את שורש האמונה בקרבו, יש לטפל בענפים, והם הם המוסרים ומדרשי חז''ל בחומר איסור המידות הרעות, ובודאי יועיל להפעיל בלב האדם להתרגש מחומר איסורם ומגודל מעלת הנזהר בהם.

אולם כדי שיקבע הדבר בלב להחזיק מעמד ולהיות יציב בקבלתו, הוא כאשר יחזק את השורש שהוא האמונה, שבעצם אין עוד מלבדו כלל, ומעיקרא אין מקום לכעס ולקפידא, דאם לא כן מה יועיל חיזוק בענפים כאשר השורש רופף.

והוא כלל פשוט, דלעולם יותר קל לעבוד מתוך מציאות מתמדת מאשר בדרך התפעלות והתרגשות שהינה זמנית, ובנקל פגה היא במשך הזמן המשכח.

הילכך כשקובע האדם בלבו מציאות ''אין עוד מלבדו'', ומחזק בעצמו מציאות זו להיות ברורה אצלו, יועיל לו הרבה להתמיד ולהתייצב בעבודת מידותיו הרבה יותר מאילו יגש לעבודת המידות בדרך ידיעת מעלתן, שלגבי האדם קשה שיהא זה ענין של מציאות אלא יותר ענין של התפעלות, ואף שמעלות המידות בודאי הינן מציאות אמיתית ככל דברי חז''ל, אולם לגבי האדם יותר קל לקבוע מציאות אמונת ''אין עוד מלבדו'' שהיא דרך קצרה ושורשית לכל מציאות הענפים, שהם מעלות המידות, כי רבים הם עד אין מספר.


ד. הסבר מוחשי להמבואר

ונמחיש את הדבר.

אדם הניזק מחבירו, ונזק זה עורר אצלו זעם רב ושנאה על חבירו, הרבה יותר יהא קל לו להרגע מכעסו כשיתברר לו שהוא טעה, והנזק שנגרם לו זה כלל לא ע''י פלוני שהוא כועס עליו אלא מגורם אחר, מאשר שיבא לשכך כעסו על חבירו כי אסור לכעוס, או כי מעלת האינו כועס היא מעלה נפלאה.

כשיתברר לו שלא זהו חבירו שהזיקו, הרי שהמציאות תשכך כעסו הרבה יותר מאילו יתרגש לזמן מה ממעלת ה''וותרנות'', והוא פשוט.

כן הוא הניגש לעבודת תיקון המידות בדרך האמונה, דאז מברר הוא לעצמו שהמציאות הינה אחרת ממה שחשב, והנזק והצער שנגרם לו זהו איננו כלל מפלוני שהוא כועס עליו אלא מגורם אחר - א-ל עליון, א-ל אמונה ואין עוול.

ובדרך זו הרבה יותר יהא קל לו לכבוש כעסו מאשר בדרך טיפול במידה עצמה מצד שאסור לכעוס, דאז הוא כאומר: אכן הגורם לצערי ולנזקי זהו פלוני אלא שאסור לכעוס, בודאי שבדרך זו לא יצליח לכבוש כעסו אחר שאוחז הוא שצערו מפלוני, והוא הגורם ואשם בצערו, אלא מה אעשה שהתורה אסרה לכעוס, הלא בדרך זו גם אם יצליח להפעיל בלבו עתה שלא לכעוס למחר שוב יתעורר כעסו מחדש.

ודאי שאין זו הדרך, אלא הנכון הוא שיעקור את המציאות מכפי שחשב, ויבין שפלוני כלל לא ציערני, וצערי לא ממנו כלל, כי אין עוד מלבדו כלל, וכנזכר לעיל גבי יוסף: ''לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים'', וכן גבי דוד: ''הניחו לו ויקלל כי ה' אמר לו קלל'', הרי שנהגו בנסיונם בדרך חיזוק השורש, כך שמעיקרא אין מקום להתמודד עם הענף.


ה. חג הסוכות נועד לחיזוק שורשי האמונה

ואת אמונה שורשית זו יש לנו לחזקה בחג הסוכות, ואז נטפל בשורש ולא רק בענפים, והוא מה שעשינו עד כה תשובה על פגמי הענפים.

נתבונן.

במצות הישיבה בסוכה מצינו חיוב שונה מייתר מצוות התורה, שהרי בפסח נצטווינו לאכול מצה, וחיוב המצה הוא דוקא בלילה הראשון בלבד, וכן בייתר המצוות, כנטילת לולב, אינו אלא לשעתו, ואילו במצות סוכה למדנו שיהא אדם אוכל ושותה בסוכה וישן ומטייל בסוכה, וכך שבעה ימים רצופים צריך שיהא עיקר ביתו - הסוכה בלבד, וכנאמר: ''תשבו'', ודרשו - כעין תדורו.

והטעם הוא, היות ומטרת מצות הסוכה היא לחזק את שורשי האמונה וכמו שיבואר, ולחזק שורשים דרושה עבודה יסודית וממושכת עם דביקות במטרה.

והנה טעם ישיבתנו בסוכה הוא להורות שברצות ה' יתכנו חיים גם במקום שהוא ללא תנאי חיים, וכמו שהלכו ישראל במדבר ללא תנאי קיום, ושום הגיון לא היה כיצד יתקיימו מיליוני בני אדם נשים וטף במדבר הנורא, וכמו שמצינו שבאמת רבים מישראל לא אזרו חיל להאמין בהקב''ה ולצאת למדבר שממה, וכמו שדרשו על הפסוק: ''וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים'' - אחד מחמישה - עשרים אחוז בלבד, והייתר מתו במכת חושך על חוסר אמונתם בהקב''ה.

לכך נועדה מצות הסוכה בחיוב שכזה, לחיות את חיינו בסוכה דלה וחלשה, ולחיות שם בתנאים כאלה שבעה ימים עם אוכל ושינה, להורות שהקיום של האדם יתכן גם במקום ללא תנאי קיום סבירים. וכמו שנתקיימו ישראל במדבר מ' שנה ללא תנאים סבירים המאפשרים חיים, כי לא יפלא מה' דבר להמציא לאדם חיים גם במקום שבדרך הטבע לא יוכל להתקיים שם.

ומטרת מצוה זו בהמחשה זו, אינה זכר לנס שהיה לשעתו בלבד, אלא שממנו נבוא לחזק האמונה בקרבנו לדורות, דהיינו להאמין דמאחר וקיומינו יתכן גם ע''י נס, והעובדה היא לכתנו במדבר מ' שנה, הרי שבעצם כל מציאותינו וקיומנו הוא בהשגחה עליונה, ולכך גם כשאנו נצא לתנאי חיים תקינים בתנאים בריאים לאחר החג, נזכור שלא התנאים התקינים הם המאפשרים לנו לחיות, אלא ''הוא הנותן לך כח לעשות חיל'', ומאותו כח שניזון האדם במדבר והוא האדון ברוך הוא, כן אך ורק ממנו ניזון הוא בישוב ובבתי אבן. וכמו שרחוקים אנו ממרעין בישין בתנאי יישוב ובתי אבן, כמו כן יתכן שירחקו ממנו מרעין בישין במדבר, וכן כשם שהנזק מצוי במדבר - נחש שרף ועקרב, כן יתכן להיות מצוי הנזק בבתי אבן ובישוב כשיסיר ה' השגחתו.

הכלל העולה, הסוכה מלמדתנו שאין קיומינו תלוי בשום סיבה אלא ברצונו הטוב, באם יסיר השגחתו נאבד בכל מקום ובכל תנאי, ובהשגחתו נשמר מכל רע בכל מקום ובכל תנאי החיים בהם נהיה.


ו. כל נס גלוי שנעשה לאדם, מטרתו להפיק לקח של אמונה לאורחות חייו הטבעיים

כל הסיבות הנראות הינם חיצוניות בלבד, ובעצם אין עוד מלבדו, כלל והנס בעצם הוא הטבע והטבע הוא הנס, ועל זה נדרש עבודה קשה, והוא כל הקושי שבאמונה. ונמחיש את הדברים ביותר.

כתב הרמב''ן בסוף פרשת ''בא'': מטרת הניסים המפורסמים, שמהם ילמד האדם להודות בניסים הנסתרים.

נצייר לעצמנו, יושב לו אדם ביום שישי בביתו, והנה הוא חסר כל, אין לו מאומה לצרכי שבת, יושב וחושב הוא מאין יבוא עזרו, מחזק הוא את עצמו בביטחון בה'. והנה עודו יושב ומחזק עצמו, נכנס לביתו אדם לא מֻכָּר, מבקש טובה קטנה, ולאחר שנענה, מוציא מכיסו שטר מכובד ומשליך לעברו של אותו מחוסר כל. אין ספק שאותו מאמין יושב המום בביתו, ומשתומם מישועת ה' הכיצד נחתה עליו כהרף עין. שהרי נכנס אדם שאינו מכירו, ובשביל טובה קטנה שילם סכום גדול. מיד קם הוא וקונה צרכי שבת, ולא מפסיק מלשבח ולהלל להשם יתברך כל אותה שבת.

לשבוע הבא ביום שישי, כבר לא נצרך אותו אדם לניסים, זה היה יום שבו הגיע זמן קבלת משכורתו ממעבידו, אותו יום שישי כבר היה לו כסף בשפע וקנה צרכי שבת כהרגלו. נתבונן, בשבת השניה הכי ישבח ויודה אותו אדם לבוראו בהתפעלות והתרגשות על המצאת צרכיו כמו שהודה ושיבח בשבת שעברה? מן הסתם לא. וכשיישאל: למה אינך מתפעל ומתרגש השבוע כבשבוע שעבר? יאמר: שבוע שעבר היה לי נס והשבוע לא...

תשובה זו נובעת מאי העמקה בכוונת ה' בניסיו עמנו. אדם נעשה לו נס גלוי ומפורסם, לאדם נדמה שמטרת הנס הינה לעצם הנס בלבד, ומסתפק בכך שהינו מודה ומשבח לה' על ניסיו. אולם הרמב''ן מגלה לנו שלא הבנו את כוונת ה' יתברך במטרת הנס. מטרת הנס היתה כדי שגם לשבוע הבא שתקבל את צרכיך שלא בדרך נס אלא בדרך טבע ובעטיפה של מקריות, תודה לבורא בדיוק כמו שהודית על הנס הגלוי, כי הנס הגלוי היתה מטרתו להבהיר לך שהבורא מחיה אותך והינך תלוי בו, והנס הגלוי היה כדי שאותה הבהרה שהובהרה לך בעת הנס שהינך מושגח מהבורא, תמשיך את אותה הבהרה גם כאשר ישועתך תבוא בדרך המקרה.

אדם נוסע ברכבו והנה מגיחה לעומתו מכונית שסטתה מן הדרך, וכפסע בינו לבין המוות, ניצל בנס מופלא וגלוי. ברור הוא שהמאמין מודה לה' ומשבח ומפאר לשמו, ואולי לכל היותר עושה סעודת הודיה, אולם מסתפק בזה, וכשמחר ומחרתיים נוסע הוא ברכבו ללא פגע ומקרה רע, אינו רואה סיבה להודות ולפאר לבוראו. אולם מבאר לנו הרמב''ן, שמטרת הנס שנעשה לך הוא למען תמשיך באותה הודאה ושבח גם כאשר הניסים נסתרים, אחרת לא הבנת את כוונת הבורא בנס שנעשה לך, ואף שהודית ושיבחת לבוראך על ניסו, עדיין לא ירדת לכוונת ה' במטרת ניסו אתך, מטרתו היתה שתעתיק את אותה התרגשות והתפעלות שהיתה לך מניסו הגלוי לניסיו הנסתרים.

דוגמא נוספת, אדם נתקף בכאבי מעיים נוראים, אינו יודע את נפשו מרוב צער וכאב, ולאחר התפתלות של יסורים יוצא הוא לנקביו ובן רגע נעלמו לו כל כאביו ומחושיו, בודאי שמיד לאחר מכן יברך ''אשר יצר'' בכוונה עצומה - ''נקבים נקבים חלולים חלולים שאם יסתם אחד מהם - ''אוי וי...'', או אם יפתח אחד מהם - ''אוי נורא ואיום...'' ''ברוך... רופא כל בשר ומפליא לעשות''. ואילו בימים הבאים, כשפעולת המעיים תקינה, ברכת ''אשר יצר'' אצלו כבר לא בהתרגשות ובהתפעלות, וחושב הוא, שלשום נעשה לי נס והיום לאו. אולם לא השכיל זה להבין כי הנס המפורסם מטרתו לנס הנסתר.

הקב''ה הוליך אותנו במדבר ארבעים שנה, תקופה ארוכה שהשתתפו בה מיליוני בני אדם וחזו במו עיניהם הופעות גילויי הודו והדרו של מלך מלכי המלכים הקב''ה עליהם, ללא שום קימוץ בניסים, החל מעשר מכות, קריעת ים סוף, רכוש גדול ועצום היה נחלת כל אחד ואחד, קבלת התורה, הליכה במדבר נורא ארץ נחש שרף ועקרב תחת ענני כבוד, מן ובאר מים חיים. מהי מטרתו יתברך בכל ניסיו אלה? אסון אם נחשוב שזה היה לצורך דור המדבר בלבד, ועליהם היה מוטל להודות ולברך לשמו, ואנו מה לנו ולניסים אלה?!

הקב''ה פרנסנו ארבעים שנה במדבר בדרך נס, מן ירד לכל ישראל לפי הטף, ללמדנו שכל פרנסתנו היא מידו הרחבה והפרטית, ואף שמגיעה היא אצלנו דרך סיבות וסיבות לסיבות, אולם סיבת כל הסיבות ועילת כל העילות הוא ורק הוא המגלגל לכל הסיבות, ואותה יד שנתנה מן לישראל במדבר, היא שנותנת לך את פרנסתך היום בדרך מקרה.

אדם דר בבית מרווח, וכל יום נכנס הוא לביתו, וכי מודה ומשבח הוא לבוראו בכל פעם על שיש לו קורת גג לחסות בה מפני השרב והגשם?!

אולם הבורא עשה לנו נס ארבעים שנה בענני כבוד, שהיו מחסה עלינו משרב וגשם, להורות לנו בנס גלוי זה שלא נשכח לדורות לזכור את ניסיו, ולראות רק אותו גם כשנקבל דירות מרווחות בדרך בניה או בדרך קניה. ולא נסתיר ונעלים את התרגשותנו והתפעלותנו מניסיו גם כשמלובשים המה בדרך מקרה.

אדם פותח את הברז בביתו והנה יוצאים מים רבים, האדם אינו מתרגש מכך ואינו מתפעל. אולם מטרתו יתברך בבאר מים שליוותה אותנו במדבר ארבעים שנה בנס גלוי, היתה למטרת הימים הבאים, שגם כשהנס יהיה מכוסה ויבואו המים דרך ברזים, תמשיך להודות לו לשבחו ולפארו על היותו ממציא לך מים, כמו שהודו לו עם ישראל בבאר ארבעים שנה.

מאה הזדמנויות ביום נתנו לנו חכמינו להזכר בניסיו ונפלאותיו יתברך עמנו, בבריאות גופנו, תיפקוד איברינו, הכנת כל צרכינו, ובברכות אלו אנו מביאים את תכלית הניסים המפורסמים על תכליתם בכך שאנו מודים יום יום, רגע רגע, על הניסים הנסתרים שמתבטאים בברכותינו על כל פרי ופרי, על כל הנאה והנאה, תפקידנו לרגש את עצמנו ולהתפעל כל פעם מחדש על ניסיו ונפלאותיו עמנו, ובזה אנו מתקשרים עמו יתברך בעבותות אהבה ויראה, בזכרנו עד כמה נצרכים אנו להיות תלויים בו, ואי אפשר לנו מבלעדיו כלל.


ז. משל נמרץ!

וכדי להמחיש את הדברים עד כמה העולם מתעתע בבני אדם באחיזת עיניים לראות רק את הנראה לעין, לכך ישנו משל, והיטיב לכותבו בשפה יפה בספר ''לקח טוב'', ואצטט דבריו: נאמר בפסוק: ''כי מי אלוה מבלעדי ה' ומי צור זולתי אלקינו'', ודרשו חז''ל: ''אין צייר כאלקינו''. ויש להבין, וכי מציגים כאן תחרות ציירים ושמים את הקדוש ברוך הוא במקום הראשון לומר שאין צייר כמותו?

הדבר מתבאר על פי סיפור על שני ציירים שערכו ביניהם תחרות מי ייטיב לצייר. למנצח מבין השניים הובטח פרס גדול, שיינתן על פי החלטת חבר שופטים מומחים שיבדקו את הציורים.

ביום המיועד הציגו שני הציירים את ציוריהם באולם, והשופטים באו להתבונן בהם מי הוא הראוי לפרס. התייצבו השופטים לפני התמונה האחת, והתפעלו מאוד ממנה. היה מצוייר בה אדם אוחז בידו אשכול ענבים, והציור היה כה חי עד שציפורים שחגו באולם ניסו מידי פעם לנקר בענבים, בחושבם שהם פירות אמיתיים. משם פנו השופטים לעבר הציור השני, ומרחוק ראו שהוא מכוסה בווילון. אמרו השופטים לצייר שיסיט את הווילון כדי שיוכלו להתבונן בתמונה, אך הצייר סירב באומרו שאין מה לראות שם, אחרי הציור המוצלח של הצייר הראשון. אחרי שעמדו על רצונם לראות את תמונתו בכל זאת, אמר הצייר לשופטים, שאם הם רוצים בדוקא שיסיטו הם את הווילון.

כאשר ניגשו אל התמונה על מנת להסיר את הווילון, נוכחו לדעת שאין זה ווילון אלא ציור של ווילון. מיד החליטו פה אחד שהציור השני הוא הזוכה בפרס. זאת משום שהראשון הצליח להטעות ציפורים, והשני הצליח להטעות בני אדם. מכאן למדנו מהו ציור מוצלח - ככל שהוא מצליח יותר להטעות את עין הרואה וליצור אשליה שאין זה ציור אלא מציאות אמיתית, כן נחשב הציור למוצלח יותר.

לאור מסקנא זו, נמשיך ונראה מהי גדלות ציורי הקב''ה. ציירים מצליחים להטעות רק את חוש הראייה, אבל לא את חוש המישוש. למראית עין הציור יכול להיראות מציאותי, אך כאשר ממששים אותו בידיים, רואים מיד שזהו ציור בלבד. אבל ציוריו של הקב''ה מוצלחים הרבה יותר מציורו של הצייר הגדול ביותר מקרב ציירי בני אדם. כי הקב''ה מצליח להטעות בציוריו אפילו את חוש המישוש, ואף את שאר החושים!

הכיצד? נתאר לעצמנו חיילים החוזרים מן המערכה עטורי ניצחון, אחרי קרבות עקובים מדם נגד האוייב. עמם שבים גם כלי המלחמה, טנקים מאובקים, תותחים שקניהם מפוייחים מאש הפגזים. ממעל חגים גם מטוסים משוכללים, המוטסים על ידי טייסים מלומדי מלחמה. גם הם וכן כל שאר המשתתפים במלחמה, חשים שותפות בניצחון הגדול. והעם רואים את הקולות, את ההמון המריע, ואת הפרשנים הצבאיים מכל קציווי תבל, משבחים ומפארים את הצבא המהולל אשר העניק לעם את הניצחון.

בה בשעה שההמון חוגג וצוהל, היושב בשמים שוחק ואומר: ''הנה הוצאתי לאוויר העולם ציור מוצלח נוסף''. הציור הוא כל מכונת המלחמה על כל מרכיביה, המטוסים, הטנקים, התותחים, החיילים וכל השאר. העם מתמוגג מהתמונה ובטוח שאין זו תמונה אלא מציאות, כי כל מי שאינו מתבונן - מאמין שבאמת הכלים האלה הנחילו את הניצחון. לעומת זאת המאמין באמונה שלימה, יודע ''שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, ושהוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים''. ה' איש מלחמה, וכל הניצחון הוא מכוחו בלבד. בוודאי שיש להעריך את מסירות נפשם של הלוחמים בתפקידיהם השונים, אך יש לדעת שהם עשו רק את ההשתדלות. את ההצלחה לפועל ידיהם, הביא בורא העולם. ע''כ.


ח. המרחק-זמן ההיסטורי, אינו צריך להוות רפיון לאמונה

כי זה צריך להיות ברור, המרחק ההיסטורי בזמן, אחר שאינו מהווה שינוי מהמציאות שהיתה פעם, כמו כן אינו צריך המרחק בזמן להוות שינוי בהתפעלות מאותה מציאות שהיתה פעם ועכשיו איננה. ואם כן אחר שארועי הגילוי פנים שראינו במו עינינו היה במציאות, מה בכך שהיה הדבר אתמול או לפני כשלושת אלפי שנים, ואם כן המשכיל המעמיק יכול בנקל לראות עצמו כאילו הוא היום יצא ממצרים, כלשון הרמב''ם, כי למתבונן - מרחק הזמן לא מהווה אצלו שינוי למציאות כלל, ויכול בחוש לראות את ניסי ה', ואת חוויות שידוד מערכות הטבע במכות מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה, הליכה במדבר ארבעים שנה בניסים ונפלאות, יכול הוא לחוש אותם על בשרו ממש, ולהתרגש מהם ולהתפעל מהם מבלי להתנתק מהם, ולהעתיקם לחיי היום יום שלו, לראות את ה' בלבד בכל אשר נעשה תחת השמש עם הכלל ועמו בפרט, וככל שיעמיק בהם יותר, יצליח יותר להסיר מסווה ההסתר פנים ואת מחזה אחיזת העינים שאנו מונהגים בו היום, ולגלות את השגחתו המכוסית, כי ככל שיעמיק בניסי ה' המפורסמים יצליח לקחת את עצמו למציאות אחרת, ועם כל ההסתר יחיה חיי גילוי.


ט. המאמין - חייו חיי ניסים בתוך אורחותיו הטבעיים

רבי צדוק הכהן מלובלין אומר (מובא בספר צדקת הצדיק): ''במקום שאדם חושב שם הוא נמצא'', דהיינו עיקר האדם זה המחשבה, המחשבה היא הערך היקר ביותר במערכת האדם, ולכן במקום שמחשבתו נמצאת שם הוא נמצא, ולכן אם מחשבתו של האדם עמוקה בהסתכלות על השגחה פרטית, הרי שחי הוא במציאות של ניסים גלויים, אלא שעטופים המה במכסה חיצוני גרידא של טבע - אולם אחר שמחשבתו על פנימיות ההשגחה ולא על החיצוניות העוטפת את ההשגחה, הרי שמציאותו הוא כעם ישראל במדבר, שחיו במציאות ניסית גלויה ללא מסכים חיצוניים.

וזהו כמבואר כוונת הרמב''ן - מטרת הניסים המפורסמים שמהם יכיר בניסים הנסתרים, ומהניסים הגלויים יצליח להסיר מעטה ההסתרה המטעה ואוחזת את עיניהם של הבריות, וזה עיקר האדם ועבודתו בעולמו לגלות אורו יתברך מתוך החשיכה דווקא.


י. עבודת האמונה - הכנה לגילויים שיתגלו לעתיד

וזו ההכנה הנצרכת לקראת ימות המשיח, שאז עומד להתגלות אורו יתברך בעולם בגילוי שלא היה כמותו, וכנאמר (ירמיה לא, לג): ''ולא ילמדו עוד איש את רעהו לדעת את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם'', ועוד נאמר (ישעיה יא, ט): ''ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים''. אם כן עיקר עבודתנו לעשות את ההכנה לקראת גילוי זה, בכך שנגלה את אורו במעבה החושך של ימות עקבות משיחא הכרוך בחבלי משיח, שהמה ימי הסתר וחושך, ובזכות שאנו נעשה את אשר בכוחנו - אתערותא דלתתא, ישלים הוא יתברך את המלאכה בגילוי אורו ויחודו שיתגלה לעתיד - סוד היחוד השלם, כמבואר ברמח''ל בספרו ''דעת תבונות'' באריכות.

ובזה נמדדת גדלות האדם, ככל אשר התעצם בתורה ומצוות על מנת לזכך את עצמו ואת אמונתו, כך נחשב הוא ביותר, כי עיקר עסק האדם בתורה ומצוות צריך להיות על מנת להדבק בו יתברך, כמבואר באבן עזרא (שמות לא יח): שורש כל המצוות - עד שיאהב את ה' וידבק בו, אם כן תכלית כל התורה היא מצות ''ולדבקה בו'', וכמובן מדריגות מדריגות יש במצות הדביקות, אולם לכל הפחות דביקות באמונת ההשגחה בודאי מדריגה היא (וכמו שביארנו לעיל פרשת ''ניצבים'' מאמר קא).


יא. המאמין - חי את חייו היומיומיים כמו שחיו בנ''י את חייהם עם ניסי המדבר

מטרת הניסים המפורסמים אינם לעצמם בלבד, אלא שמהם יודה וישבח על הניסים הנסתרים. כי בעצם כלפי הבורא אין מושג של נס או טבע, מושגים אלו אינם אלא לגבינו, במה שהורגלנו נחשב אצלנו לטבע ובמה שחריג ואינו טבעי קרוי אצלנו נס. אולם למאמין, אין שום התפעלות מהחריג ומהלא טבעי יותר מאשר הטבעי, משניהם מתפעל הוא ומתרגש מחדש מגדלות ה'. אדם פותח ברז מים ויוצא לו מים, יודה לה' כמו נס ''הבאר'' במדבר, כי זו היתה כוונת הבורא בנס הבאר במדבר, ללמדנו על הנס הטבעי שיארע לנו במשך כל הדורות שנוציא מים מהברזים, ושנודה לו על כך כמו שהודינו לו על מי הבאר במדבר. אדם דר בדירה, יודה לה' כמו שהודו ישראל על ענני כבוד, כי זו מטרת הניסים המפורסמים של הבאר והמן כשהיו ישראל במדבר, כי תכלית הניסים המפורסמים לצורך הניסים הנסתרים.

ושמעתי סיפור מופלא, שפעם הלך הגר''י לוינשטיין זצ''ל המשגיח מפוניבז' עם תלמידו, וראו ממטרה המפזרת מים על הגינה, ושאל הרב לתלמידו: מה זאת? ולתומו חשב התלמיד שהרב לא מכיר בזה, וענה לו: זו ממטרה שמזרם המים היא מסתובבת ומפזרת מים. אמר לו הרב: אל תאמר כך, אין שום כח מלבדו, זה רבונו של עולם! זה רבונו של עולם! כי אין שום מציאות בעולם הנעשית מאליה מבלי השפעת כוחו וחיותו.

צדיק זה, כשהיה נכנס לביתו היה מרגיש שנכנס הוא לדור בבית שה' נתן לו כמו שחשו בני ישראל תחת ענני הכבוד, וכשהיה פותח את ברז המים בביתו היה חש כמו בני ישראל בבאר המים במדבר, בתחושה שה' הוא הנותן, כי מה נפקא מינה בין כשהנתינה היא ישירות או עטופה בסיבות - הנותן הוא אותו נותן - בורא העולם.


יב. המאמין השלם, הבטחות חז''ל אצלו כטבע ממש

המאמין השלם רואה את כל ניסי ה' כטבע ואת הטבע כנס במידה שווה, וכמו שראיתי לזה סיפור מופלא עם ה''אור יהל'' - רבי לייב חסמן זצ''ל.

אחד התלמידים לשעבר, תלמיד חכם נכבד, בהפגשו עם ר' לייב חסמן זצ''ל לאחר היותו נפרד ממנו במשך תקופה ארוכה, סיפר לו על מאורע שקרה אתו בתחילת המלחמה העולמית, בלומדו עוד בישיבת שטוצין, שסיכן נפשו באחד מלילות ימי הכיפורים להסתיר כחמישה עשר חיילים יהודים בחזית המלחמה, וניצל כמה פעמים בשעת מעשה באורחות פלא ממוות בטוח: שתוך בילוש הקוזקים הרוסיים אחריהם, נזדמן לו קבר פתוח בבית הקברות להשליך מדיהם הצבאיים; שהרגישו בו כשהוא מתחבא בחורשה הקרובה באישון לילה וירו אחריו צרורות כדורים ולא פגעו בו; שתפשו אותו לבסוף וחשדוהו כמרגל והצליח להתחמק מהם הודות לבדיות דמיוניות וכו' וכו'. כשראה שר' לייב שותק כל הזמן ומקבל דבריו בקור רוח, חזר שנית על סיפור הדברים תוך התפעלות רבה, והדגיש לחוד כל נס ונס שארע לו, שרואים בו יד ההשגחה הפרטית. כתום דבריו, אמר לו ר' לייב: אינני מבין את התפעלותך. הרי גמרא מפורשת היא: ''שלוחי מצוה אינם ניזוקים לא בהליכתן ולא בחזירתן''.

ר' לייב הרגיש בהתפעלותו המופרזת של אותו חכם, כי חסר לו בתמימות אמונתו, וכי הפער אצלו בין נס לטבע הוא גדול למאוד, ורצה להעמיד אותו על ההכרה, שהנחות חז''ל והבטחותיהן כמותן - כעובדות טבעיות, וכי אין להתפעל מתופעות ניסיות יותר מהתופעות היומיומיות הרגילות, כי הכל נעשה על ידי ההשגחה העליונה, ואין הבדל לגביה אם זה בדרך טבע או שלא כדרך טבע.

כך נהג ר' לייב כל ימיו להגיב על כל תנועה, על כל מילה ועל כל הרהור.


יג. מלחמת האדם לרגעים - היא מלחמת האמונה עם המקרה

וכאמור, על האמונה האדם נתבע ביותר, אחר שהוא שורש שממנו הכל - להצליח או להכשל, ככל שהאמונה חזקה יותר מצליח האדם לכבוש יצריו ביותר.

וזו מלחמת ה', המלחמה הנדרשת יום יום רגע רגע להזכיר לעצמו את השגחת ה', כי זו העצה היחידה, וכמו כאשר ירא האדם שלא ישכח דבר מה החשוב לו, עושה סימנים להזכיר לעצמו את אותו דבר כדי שלא ישכח, כן היא האמונה. העולם שטוף בשטף מים רבים לשטוף את האמונה מבני אדם ולהשכיחה מהם, אחר שהעולם מסודר ומונהג לפי סיבות וסיבות לסיבות, וכך הוא המראה עינים, כמה קשה להלחם עם המראה עינים ולהכחיש את הנראה, ולהשתעבד לאמת שמה שנראה לעין הוא שקר, אדם עובד - מרוויח, לא עובד - לא מרוויח; הולך לרופא נוטל תרופה - מתרפא, ואם לאו - לאו; הרי זהו שקר גדול, זהו אחיזת עינים! וכמו כן אדם אוכל ושותה - חי, ואם לאו - ימות, זהו שקר גדול. וכי העבודה התרופה האוכל המה המחיים את האדם, הלא זו גזירת שמים שיתקיים האדם ע''י שיעבוד יאכל ויתרפא, אלא שהאכילה והרפואה אינם אלא רק השתדלות המחוייבת מצידנו ע''מ להתקיים, זו גזירה, זו קללה שנתקלל אדם הראשון ''בזעת אפך תאכל לחם'', כמבואר במסילת ישרים.

ולכן רק שינון האמונה והתזכורת שנזכיר לעצמנו יום ולילה בכל הזדמנות את אמונת ''אין עוד מלבדו'', זהו הסיכוי היחיד שנותר לנו להנצל ממלחמה זו ואף לנצח בה.

אנשי כנסת הגדולה הטיבו להבין ברוח קודשם, שנדרש מאה פעמים ביום שיברך אדם ברכות, ולו עד הפרט הקטן והמינימלי ביותר, וכגון להודות על תזוזת אבר, ישיבה, זקיפה, הליכה, לבישה, גם על כאלו לא לשכוח מלהודות ולברך בשם ומלכות. וכולי האי ואולי שיועיל לאדם לחדד את אמונתו ולהנצל ממראה עינים.

ובעצם אם נתבונן נראה ענין מפליא, האדם מברך כל יום על חסדי ה' עמו בנעילת מנעליו ברכת ''שעשה לי כל צרכי'', וברכה זו היא בכל יום, א''כ אדם הולך לחנות קונה נעליים במאתיים או בשלוש מאות שקלים, נותן תודה לה' שזיכהו בנעליים, אולם אינו גומר בזה אלא עליו בכל יום להמשיך להודות לה' על מנעלים אלו, ואם ינעלם למשך שנה הרי שיברך עליהם שלש מאות וששים ברכות להודות לה' עליהם. ואם יהלך עמהם שנתיים, הרי שיברך בשם ומלכות על מנעלים אלו למעלה משבע מאות ברכות. וכמו כן אדם קונה חליפה ומברך עליה ''שהחיינו'', אינו גומר בזה, הרי ימשיך לברך עליה עוד כמה מאות ברכות ''מלביש ערומים'' בכל יום. ויותר מכך אדם קונה חגורה יברך עליה ''אוזר ישראל בגבורה'', וכן על כובעו ''עוטר ישראל בתפארה'' וכיוצא. עד כדי כך חדרו אנשי כנסת הגדולה לעומק סכנת האדם ביציבות אמונתו, להצריכו לברך ולהודות לה' על פרטים קטנים שנעשים לכאורה מכוחו של האדם, להזכירו שמחוייב הוא לייחס הכל להשי''ת.


יד. במיוחד מצוות שבין אדם לחבירו לא ניתן לקיימן מבלי אמונה ברורה

וכבר הזכרנו פעמים מספר, שאת מצוות שבין אדם לחבירו, כגון: לא תשנא את אחיך בלבבך, לא תיקום, לא תיטור, ואהבת לרעך כמוך, לא לגזול, לא להונות בדברים ועוד, כולם בלתי אפשרי לקיימן בלתי אמונה חזקה ועמוקה. באמונה שטחית לא ניתן לקיים מצוות אלו. אם כן אם אנו מציווים על מצוות אלו, בהכרח שהתורה דורשת מאתנו אמונה עמוקה ולא שטחית. ומכאן יש להוקיע את החושבים שאמונה הוא דבר קל, ודי להם ב''כל ישראל מאמינים בני מאמינים'', דהרי היאך אפשר באמונה שטחית לא לנקום ולא ליטור ולא לשנאות את זה שהרע לנו בגופנו או בממונינו, ולא להשיב לו רעה לא בפועל ואפילו לא בלבנו, אם לא שהאמונה ברורה בלב האדם כבחוש ממש, לראות שאין עוד מלבדו כלל, אם כן הרי בהכרח שתביעת התורה מאיתנו שתהא האמונה תקועה וברורה בלבנו כבחוש ממש.

ובמשל נמרץ יש להסביר מהי אמונה בחוש, והיאך יש לראות את המרע לנו או המיטיב לנו, בראיה נכונה של אמונה. והוא כגבאי המס שגובה הממון מהמחוייבים לשלם לאחר שנשפטו ונחקרו בעינויים קשים אצל החוקרים והשופטים, דאף שהגובה בפועל את ממון הנאשם הוא הפקיד הזוטר שבמשרד, אין מה לקצוף עליו אחר שאינו אלא מבצע פקודת השופט והחוקר, ואף שבפועל נוטל הממון הוא הפקיד הזוטר, ואצלו מתבצעת העובדה האכזרית שנצרך האדם לשלם, מכל מקום אינו אלא שליח של משלחיו, ולא עליו תהא הטרוניא והזעם. וכמו כן כשנשתכר האדם בשכר ממון, וכי יודה לפקיד שדרכו בפועל מקבל הוא את משכורתו, הלא הודאתו תהא לבעל הבית שחפץ ליתן לו משכורתו.

כן צריך לראות המאמין בכל איש המרע והמזיק והמעליב, או בכל נזק אחר שארע לו, וכמו כן בכל איש מטיבו ומצילו, אין עוד מלבדו ואפס זולתו, אפס, אפס ממש כל הסיבות.


טו. הנהגת ההשגחה עם האדם בנס או בטבע כפי אמונתו

וכפי שמתנהג האדם, כך מן השמים נוהגים בו. אדם החזק באמונה הרי שהוא בונה כלים להחזיק את הברכה הנשפעת מן השמים. אם אמונתו חזקה ביכולת ה' לעשות עמו ניסים נגד הטבע, זוכה לכך, ובמו עיניו רואה ניסי ה'.

וכמו שמסופר על הסבא מנובהרדוק, שדיבר פעם מענין הביטחון וחיזק את שומעיו בביטחון, קם אחד ושאל: רבי, וכי אם אבטח בה' ירד לי כסף מן השמים? ענה לו הרב: יורד כסף מן השמים, רק אנשים לא פותחים את הידים לקבל את הכסף הנשפך. דהיינו הקב''ה מצידו משפיע ומוריד רק טוב, רק הבני אדם חסרי אמונה, מניחים ידיהם בכיסים ולא פושטים אותם לקבל את אותו שפע מחוסר אמונה ביכולת ה'. המאמין השלם בחסדי ה' וביכולת הבלעדית, ורואה גם הטבע כנס, ואת הנס כטבע, ללא ספק שישתנו לו מערכות סדרי בראשית כפי שארע לצדיקי הדורות בכל דור ודור.


טז. חג סוכות - חג עבודה מאהבה הפותחת הלב ומרחיבתו להשתלם באמונה

חג סוכות שהוא לאחר התשובה של עשי''ת שבהם הסרנו את מעבה הטומאה והחומר מעל נשמתנו, ובזה פעלנו להסיר את עצבונה של הנפש, בכך שהשתחררה מעול החטאים שהיוו כובד עליה והעיקו על שמחתה, ולכך נצטווינו בסוכות לשמוח ביותר - ''ושאבתם מים בששון'', ''מים'' הוא רמז לחסד ואהבה הנשפכים בימים אלו, שהוא שמחת בית השואבה, ומתוך השמחה נפתח לב האדם לאהבה את ה', וזה מלמדנו חג הסוכות חג עבודה מאהבה, ורק כאשר נפתח הלב מתוך השמחה לאהבה את ה', אז יוכל האדם להיות פתוח ורחב לקבל את האמת שאין לראות במציאות הטבע כמציאות כלל, אלא רק את הנהגתו הניסית של הקב''ה. חג זה הוא המשלים את התשובה של יוה''כ על החטאים והעוונות שעשינו, בחג זה אנו מטפלים בשורש שהוא האמונה, לתקנה ולהבריאה, לצחצחה, ללטשה ולהבריקה, וכאן זוכים אנו לשלימות ממש, שיש בה גם תיקון על העבר וגם חומה וסייג שלא נחטא לעתיד, מה שלא השגנו בתשובת יוה''כ שום ערבות על שלא נחטא לעתיד, כי אכן חזרנו בתשובה על העבר במה שחטאנו, אולם עבודה זו היתה יותר מיראה, ובזמן היראה אזי הלב והמוח מצומצמים יותר וההתמקדות באופן שכזה הוא על חרטה ועזיבת החטא. בחג סוכות, זמן שמחתנו המרומם בניסוך המים, המורים על אהבה וחסד שנעשה בשמחת בית השואבה - ''ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה'', שכאמור מתוך שמחה זו מתעלים אנו עד לבחינת מעין רוח הקודש, וכמו שדרשו חז''ל (ירושלמי סוכה כב): בית השואבה - שמשם שואבים רוח הקודש, וכדאיתא בירושלמי (שם): אמר רבי יונה: יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ושמח בשמחת בית השואבה ונתנבא.

מתוך שמחה של קדושה מתרחב לבו של אדם, ואז זוכה האדם שעיני השכל שלו משתלטים על עיני הבשר שלו, ומגלה הוא את השקר שבאחיזת העינים העוטה על העולם. וזו עבודתנו בחג הסוכות בו אנו מבצרים את האמונה והביטחון בבורא, ותולים אנו את בטחוננו בו בלבד, וזהו בלבד הערבות שאיתה יכולים אנו לצאת לקראת השנה החדשה להשמר לבלתי נחטא, בפרט בחטאים שבין אדם לחבירו, שאי אפשר לקיימן בלתי האמונה כמבואר.

פרשת וזאת הברכה א' - שמחת תורה - מאמר קז

תיקון המידות - בית האוצר לרכוש התורה


א. שמחה תורה - חג החירות

כל מדינה החוגגת את עצמאותה, מייצגת באותה חגיגה את נשקה וצבאה, מטיסה את מטוסיה באויר המדינה, מזחילה את כוחות היבשה שלה ברחובות, מצעידה את חיילה קבל-עם, להורות שאלו הכלים המה סיבת חירותה וקיומה.

בשמחת תורה חוגגים אנו את עצמאותנו האמיתית - אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, ובחגיגה זו מייצגים אנו כמו כן את נשקנו, שהוא סיבת היותנו עצמאיים ובני חורין, והוא התורה הקדושה, נוטלים אנו את ספרי התורה, חובקים אותם נושקים אותם ורוקדים עמהם ברוב שמחה, להורות שהתורה היא נשקנו, ובסיבתה אנו בני חורין.

ובהחלט התורה קרויה נשק, שהרי אמרו חז''ל: ''אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ'', אין לך נשק חזק ויעיל יותר מלהמיס אבנים ומלפוצץ ברזלים.

אולם הבדל עצום יש בין נשק מדינה המהווה אותה לעצמאית, לנשק התורה המהווה אותנו לבני חורין.

שהרי כל מדינה הרוכשת ומייצרת נשק, מוגבלת היא ברכישתה וביצירתה כפי עושרה וחכמתה, וכמו כן יש לה מתחרים במדינות אחרות הרוכשים ומייצרים נשק כמוה, וגם באלו פרטים אף יותר טוב ממנה.

נשק התורה המהווה אותנו לבני חורין, אינו יצירה שלנו, יד בשר ודם לא שייכת בו, התורה היא תורה מן השמים, שמותיו של הקב''ה (כמבואר בנפש החיים שער ד' באריכות), והיא אכן קניינו של הקב''ה, וכנאמר: ''השם קנני ראשית דרכו'' - איסתכל באורייתא וברא עלמא, והיא היתה כלי אומנותו לברוא את כל העולמות, ובה מתקיימים כל העולמות, כמבואר בנפש החיים שם (ובאמת הרוצה להמתיק לבו בתורה, יחזור וישנן דבריו הנפלאים של הנפש החיים שער ד', ויראה פלאות ממש). וכיון שנשק התורה הינה יצירה של הבורא הבלתי מוגבל, הרי שאין מתחרה לנשק זה, ואין שום כח שיכול לעמוד כנגד נשק זה שנקרא תורה. הרי המשתמש בנשק זה ללא ספק ינצח, כי אין מי שיוכל לעמוד כנגדו, ואם אין מי שיכול לנצחו הרי שהוא בן חורין אמיתי, אין מתחרה בחירות של העוסק בתורה, שהרי נשק זה שאין לו מתחרה הוא סיבת החירות האמיתית: ''אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'' (אבות ו, ב).

אחר שנשק זה שהוא התורה, הינו יצירת הבורא הבלתי מוגבל, יועיל נשק זה לאדם כמו כן ללא הגבלה, אולם זאת בתנאי שלא יגביל האדם את השתמשותו בנשק זה הן מצד שלא יפסיק מלימודו, והן מכך שלא יתן למחסומים לעצור את כחה של התורה הבלתי מוגבל מתת הארתה לאדם העוסק בה, והלא המה המידות הרעות החוסמות את אור התורה מלומדיה.


ב. מדוע לא נכתב בתורה ציוויים בענייני מידות: כעס, גאווה, ליצנות וכיוצא?

ועפ''ז יובנו היטב דברי המהרח''ו בשערי קדושה, בדבר קושייתו המפורסמת: מדוע לא נכתב בתורה ענייני מידות במצוות עשה ול''ת.

וכתב:

ולפיכך אין המידות מכלל התרי''ג מצוות, ואמנם הן הכנות עיקריות אל התרי''ג המצוות בקיומן או בביטולן, יען כי אין כח בנפש השכלית לקיים המצוות על ידי תרי''ג איברי הגוף, אלא באמצעות נפש היסודית המחוברת אל הגוף עצמו, בסוד (ויקרא יז, יד): ''כי נפש כל בשר בדמ''ו בנפשו הוא'', ולפיכך ענין המידות הרעות קשים מן העבירות עצמן מאד מאד.

ועדיין דבריו צריכים ביאור, דמה בכך שהם יסודות הקודמים לתורה, מדוע אין לציינם במצוות עשה ול''ת, ואדרבא כיון שהם יסודות הקודמים לתורה יש לחייבם לא פחות מייתר מצוות התורה.


ב. המידות - חיוב תיקונם מובן מאליו, מבלי שתצוה התורה על כך

והנראה לבאר הוא, המידות הם מחסומים החוסמים את אור התורה מלשכון ומלפעול בלבו של העוסק בה, ואין זה מענין התורה כלל, דהתורה מצד עצמה הינה כח בלתי מוגבל מהבורא הבלתי מוגבל, והינה טהורה וזכה השורה על מקום טהור וקדוש, וכשמוצאת היא כלי ראוי - שורה בו. תיקון המידות מכשירים את הנשמה לקבל את אור התורה, כי בהיות ומתוקן האדם במידותיו, מסלק המחיצות הסובבות את נשמתו, ואז נדבק טהור בטהור, הטהור שהוא התורה, בטהורה שהיא הנשמה, כי לא תתכן התורה להתחבר לאדם המושחת במידותיו, כי מהווה הוא בכך מחסומים סביבו ואין קדושת התורה יכולה לשרות בקרבו, ואדרבא, המקולקל במידותיו לא די שחוסם את אור התורה בפניו, אלא מכניסה לתוך כליו המאוסים, והתורה בוחלת וגועלת מלשרות בו, כך שאין שום שייכות לתורה להיות שוכנת עם אדם ללא מידות.

וליתר ביאור, כשנתן הקב''ה תורה לישראל, נתן להם אוצר זך וטהור, ואילו את הכלים דרש מאתנו להתקינם. משל למלך המבטיח מתנה למשרתו, הרי שהמלך נותן את המתנה, והמשרת ישמרנה בביתו כראוי, אולם אין המלך נותן מתנה למי שאין בו דעת וכלים לשמור בהם את המתנה, ואילו בזה שיצטרך המלך לצוות לעבדו להתקין כלים באופנים מסויימים שיתאימו לאוצר, הרי יורה הדבר על אחת מן השתים, או על שתיהם גם יחד, דהיינו או על פחיתות וטפשות העבד שאינו יודע בערך אוצר מלכו עד שצריך הוא שמלכו יצווה עליו להכין כלים לאוצרו, וכמו כן יורה הדבר בציווי אופן הכנת הכלים כאילו ואין להבין את ערך המתנה מצד המתנה עצמה, שהרי רק אוצר שלא ניתן להבין מצד עצמו את ערכו הוא זה שצריך לצוות להכין כלים בשבילו, והרי אין לך הורדת ערך האוצר כמו בציווי שכזה.

כן הוא בענייננו, אם היתה התורה מצווה לנו להתקין מידות טובות שהם הכלים לתורה, הרי שמורה הדבר שמצד עצמות התורה אין ניתן להבין את גודל ערכה ומהותה, והעובדה שצריך לצוות להכין לה כלים, דלדבר יקר ערך מצד עצמו מובן מאליו שיש להכין לו כלים, והציווי בזה רק גורע מערך הדבר.

וכמו כן יוריד האדון בכך את ערך עבדו וישפילהו להיותו חסר הבנה, שלאוצר יקר ערך שכזה דרושים כלים מתאימים, לכך זה גופא מורה על מעלת התורה בכך שלא ציוותה על תיקון המידות, להורות שהוא דבר המובן מאליו לכל בר דעת הרוצה לאכסן בקרבו את אוצרה הטוב היקר מכל פנינים.

ולתיקון המידות נצרך יראת שמים, והיא האוצר לאכסן בו את התורה, וכנאמר (ישעיה לג, ו): ''יראת ה' היא אוצרו''.

ולפ''ז יובן הא דאמרו: ''זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המוות'', שהוא לכאורה קשה, דמאחר והתורה מצידה סמא דחיי, היאך יכולה לההפך לסמא דמותא?

אלא, ''לא זכה'' היינו מי שמידותיו מקולקלות, א''כ אוצרו לאצור את התורה שבו - מקולקל, אזי אם לא היה בו תורה כלל, מה בכך שיש לו אוצר פרוץ, וכי מה הפסד יש במחסן פרוץ כשאין בתוכו סחורה, כמה כבר יכולים להזיק המידות הרעות לעם הארץ שאין בו תורה, וכל גאוותו על רוח הבל וריק של הבלי עוה''ז, וכל תחרותו וקנאתו בענייני עוה''ז, ואין לו שום השגה לפגוע בקודש כי אין לו שום שייכות לזה.

אולם העוסק בתורה ומידותיו מושחתות, גאוותו קנאתו ותחרותו על ענייני שמים, ופגיעתו בקודש, וכל שחיתותו מכח הקודש שבו, שמשתמש בקודש שבו להתגאות ולהטיל מורא וכיוצא, הרי שהיא גופא מה שהתורה היא קודש היא שתגרום לכך שתפגע בו מידת הדין ותענישנו, להיותו פוגע ביקרותה ובקדושתה של התורה בכך שמשתמש בה להרע, א''כ הרי שהתורה נעשית לו סם מוות, והיינו שהיא המקטרגת עליו להענישו.


ג. מידות רעות קשות מתאוות רעות

ומה שאמרו (פתיחתא רבתי דאיכה): ''הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבה מחזירן למוטב'', דמשמע דלעולם התורה סם חיים גם כשעוזב את ה', ואדרבא מאור שבה מחזירו למוטב.

מאמר חז''ל זה איירי בעוזב ה' מתוך תאוות רעות, ולא מתוך מידות רעות, וראיה לכך הא דאמרו (בירושלמי חגיגה פ''א ה''ז): וויתר הקב''ה על עוון ע''ז ג''ע ש''ד ולא וויתר על ביטול תורה, והרי ע''ז ש''ד ג''ע עניינם קילקול תאוות ולא קילקול מידות. ובארנו (לעיל פרשת ''במדבר'' מאמר סז) בעניין ''וויתר'', היינו דהקב''ה מציע לעולם לעסוק בתורה שהיא תרופת התאוות הרעות, ומבטיח הוא שאם יעסוק האדם בתורה כראוי ועכ''ז ישתלטו עליו תאוותיו - יוותר לו הקב''ה, וזאת היות הקב''ה יודע כי אם יעסוק בתורה כראוי לא ישתלטו תאוותיו עליו, ומאור שבתורה יחזירהו למוטב. ולכך על ביטול תורה אין הקב''ה מוותר, היות הסיבה והגורם לכל הפשעים הוא מפשעה של ביטול תורה.

אולם ממידות רעות - כאשר משחית האדם את נפשו בהם, דוחה הוא בידים את כח התורה מלהישירו. והוא מה שראינו בדואג ואחיתופל וירבעם בן נבט, שהיו ענקים בתורה יותר מכל חכמי דורם, ועכ''ז לא נתקיים בהם ''מאור שבה מחזירן למוטב'', ואדרבא כגודל תורתם הגדילו להרשיע ולפשוע, ללא שתהא להם תקנה כלל.

ואם תקשה, ומדוע בכל זאת אין כח במאור שבתורה להחזירן למוטב את בעלי המידות הרעות, כשם שיש כח במאור שבה להתיש כח יצר המתאווה ולהשיב את בעלי התאוות למוטב?

התשובה היא, דמלבד שכל ענייני תאוות הם שייכים לגוף האדם, וענייני מידות שייכים הם למוח האדם, והפגם במוח קשה הוא למאד מפגם האיברים כיחס הראוי לחשיבות המוח בייחס לחשיבות האיברים.

טעם כעיקר נוסף ישנו, מדוע קשה שתועיל התורה למושחת במידותיו, לפי שביאור ''מאור שבה מחזירו למוטב'' היינו הקב''ה עצמו - אורו גנוז בתורתו, וזהו ''מאור שבה'' דוקא הוא המחזירו למוטב. והנה המקולקל במידותיו, מפריד בין התורה לנותנה להיותו בעל גאווה וחשיבות עצמית, וא''כ הינו ישות לעצמו מבלי רצון להתבטל להקב''ה נותן התורה, א''כ הוא לוקח את התורה לעצמו ומנתקה מנותן התורה, שהוא המאור שבה, והרי שהוא שואב את החיצוניות שבתורה בלבד, גוף בלי נשמה, ולומדה כשאר חכמות זרות, לפי שמתנתק הוא מנשמת התורה שהוא אור ה' שבתורה, וא''כ היאך תחזירהו למוטב אחר שאין לו ממנה כי אם חיצוניות וגוף בלבד, ואין בה מאור שיחזירהו למוטב.

אולם בעל התאווה, אחר שאינו מקולקל במידות ובטל הוא לנותן התורה, אינו מנתק את התורה שהינו לומד מנותנה שהוא הבורא, ותורתו הינה גוף ונשמה, ויש מאור בתורתו, ולכך יש כאן מה שיחזירהו למוטב.

ולכן אמרו (סוטה ה, ע''א) על הבעל גאווה: ''אין אני והוא יכולין לדור'', דהקב''ה בורח ממחיצתו של זה ומואס בו על היותו נמנע ומסרב להתבטל לה' ובונה במה לעצמו.

וגרוע הוא מעע''ז, דידוע שע''ז שהיתה בימיהם היתה סוג תאווה שאין לנו היום מושג בה, ואילו הגאווה זו היא קילקול מידה, הנובעת מהתמרדות, והיא בגדר חוצפה כלפי שמיא באופן ישיר.


ד. כיצד ניתנים המידות הרעות לתיקון

וכאן נשאלת השאלה במלוא עוצמתה, אם גם התורה אין בה כח להחזיר למוטב את המקולקל במידותיו, א''כ מה תקנה יש לו, הרי אבדה תקוותו של בעל מידות רעות?!

התשובה היא, לימוד מוסר!

ולא משום שלימוד מוסר יש בו כח יותר מהתורה, בתורה יש כח די - לא פחות מהמוסר, הוויות דאביי ורבא אינן פחות ממדרשי חז''ל המוסרים.

אלא, המקולקל במידותיו, הפריד כאמור את התורה מנותנה, ונטל את גוף התורה ללא נשמתה, תקנתו להחזיר את נשמת התורה לתורתו, ובמילא תורתו תחזירהו למוטב.

המוסר הינו דיבור ישיר המייסר את המקולקל להורות לו כשלונו, ולהבהיר לו כי דרכו בבניית אוצרו לתורה הינו מקולקל. המוסר פשוט יורהו היאך לבנות אוצר חזק ובריא לתורה אותה הוא לומד, וכשיבין זאת יבנה אוצר כראוי לתורה, ואז יתבטל לנותן התורה, ותהא תורתו גוף ונשמה, והנשמה שבתורה שהיא המאור שבתורה תחזירהו למוטב.

למה הדבר דומה? לעשיר שהיה לו טעות ושיבוש בהתקנת בית אוצר לרכושו, והיה רכושו נפסד ונגנב, עד שבא יועץ והדריכו היאך לתקן את בית אוצרו כדי שישתמר רכושו כראוי.

א''כ אומנם לא נעשה בכך שבית האוצר הָאוֹצֵר את הרכוש נעשה שווה לרכוש, אלא שבית האוצר עזר לו לשמור את רכושו. כן הוא המוסר, הינו יועץ היאך לשמור את הרכוש שהיא התורה שלא יתנתק מהמאור שבו, ואז כשישמע מוסר יתרכך לבו, תשתמר התורה באיכותה בקרבו, ותעלהו מעלה מעלה.

ונאריך קצת בענין חשיבות לימוד המוסר, ונקדים לדבר במייסד תנועה זו הגה''ק רבי ישראל מסלנט זצוק''ל.

היה היה איש אלקים בישראל, רבי ישראל מסלנטר זצוק''ל שמו, וקודם שנזכיר את פתרונו, נתאר במקצת מי היה האיש, כפי המובא בספר ''תנועת המוסר''.

רבי ישראל כונה בשם ''אלפסי קטן'', להיותו בקי בצעירותו בכל הש''ס בחריפות רבה.

עודנו בגיל ארבע-עשרה שנה חיבר קונטרס חידושי תורה, ועל פי עצת רבו הגאון רבי צבי ברוידא, שלח קונטרסו להגאון רשכבה''ג רבי עקיבא אייגר, וכשראהו התבטא עליו: קיבלתי קונטרס מנער אחד מסלנט שכולו ''גאוניות שבגאוניות''!

לאחר חתונתו ישב שמונה-עשרה שנה פנוי כולו לקודש ולמקדש, ועלה ונתעלה לגדולה תורנית מפליאה, ובעודו בנערותו התפרסם לאחד מגדולי הדור. בעיקר יצאו לו מוניטין בדרך פלפולו המיוחד, ''הוא האיר אור חדש בדרכי הלימוד והעיון''. היה נוהג לסלסל ולפלפל רק מיניה וביה בתוספות ומהרש''א. כל שיטת הלימוד הצטמצמה בביאורים וחידודים על המקום.

רבי ישראל התרחב והתפשט לכל ארכו ורחבו של התלמוד, והחל להגיד חידושי תורה ופלפולים, לבלול כל הש''ס והתוספות כמרקחה בחריפות נוראה, והראה נפלאות אשר גדולי הזמן השתוממו על המראה הגדול הזה.

בהקדמת ספר ''עולת שמואל'' מובא:

בשנת ת''ר זרח כוכב חדש על שמי התלמוד בוילנא, בהופיע בה הגאון הגדול והנפלא מוהר''י סלנטר זצ''ל, ויגיה אורו על דרכי התלמוד בעיר הנ''ל. הגאון הזה הראה נפלאות בעוצם חידודו ופלפולו, שקרב בזרועו עניינים רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, והוא בכוחו הכביר ובתעצומות שכלו הנפלא, קרבם כאחד, ויעש להם מטעמים חריפים ושנונים אשר הפליאו לב כל שומעיהם, ותהום העיר בבוא אליה רב גאון חריף כזה. המצויינים בהלכה נתקנאו בו, ויחתרו בכל עוז לעשות כמתכונתו ולחבר פלפולים שנונים כמוהו, ולא יכולו.

שיעוריו היו כה עמוקים וחריפים, עד שמעטים יכלו לרדת לסופם. רבי הלל מילקובסקי מאמציסלב, אחד מתלמידיו שבאותה תקופה, מספר על עצמו, שהוא חלה כמה שבועות במחוש ראש על כך שהתאמץ לרדת לסוף דעתו של רבו ולתפוש פעם אחת עומק פלפולו.

שיעוריו שימשו נושא לויכוחים בין גדולי הלומדים, ובכל בתי המדרשות שבעיר היו נושאים ונותנים בחידושי תורתו, כי מלבד חריפות פלפוליו, התגלתה גם בקיאותו המופלגת בכל חלקי התורה, ובפרט בחושן משפט, אשר גאוני הדור חלשה דעתם ''ונהמו רעיונם כננס קטן מול ענק נורא''.

ובספר ''שערי ציון'' כותב שם פגישה מעניינת שהיתה בינו לבין ה''כתב סופר'', בנו של ה''חתם סופר''. כשחזר ה''כתב סופר'' פעם ממקומות הרחצה, וראשי הקהל נכנסו להקביל פניו, ראוהו שפניו משתנות ועיניו זולגות דמעות, ומבלי דבר עמהם נפל למשכב. אחרי ימים אחדים, כששב לאיתנו, סיפר להם הגאון ''כתב סופר'' על דבר מקרה מצער שקרה לו: בהיותו בדרך באחד המלונות הגדולים, הובאה לפניו שאלה להלכה למעשה, והוא פסק אותה כפי חוות דעתו. והנה בין האורחים שהיו במסיבה זו נמצא איש ליטאי, שלא היה מצויין בלבושו כאחד הגדולים, והעיר לו הערה על הרצאתו. בעל ה''כתב סופר'', השיב לו תיכף כיד חכמתו הגדולה, אבל אותו איש ליטאי חזר והשיב, ובהתלקח הויכוח ביניהם, נזדעזע בעל ה''כתב סופר'' ומירתע כוליה גופיה מעוצם חריפותו ובקיאותו, וחלשה דעתו כל כך עד שהשפיע הדבר על בריאותו. אחר כך נודע שאותו איש ליטאי היה לא אחר מרבי ישראל סלנטר. סיפור זה סיפר רבי צבי פסח פרנק, אב בין דין ירושלים.

ויש מוסיפים על סיפור זה, שלאחר זמן הציעו ל''כתב סופר'' את כסא הרבנות בבריסק דליטא, וסירב לקבלו באמרו כי מפחד מה''בעלי בתים'' הליטאיים.

ובספר ''הדרשה בישראל'' מסופר מעד שמיעה, שרבי יהושע אייזין שפירא מסלונים, המכונה רבי אייזל חריף, הידוע בתור אחד המבטל כל גאוני הדור מרוב חריפותו וחידודו, היה אומר: אני חושב את עצמי ללמדן רק עד פתחו של רבי ישראל סלנטר, אבל ברגע שאני רק עומד לפניו, כבר יש לי התבטלות בפני תורתו.

ומוסרים בשם רבי יוסף דוב סולוביצ'יק מבריסק שאמר עליו, שהוא בבחינת ''החרש והמסגר''.

ונסיים בעוד עובדה אחת המובאת ב''תנועת המוסר'':

פעם העמידו עליו צעיר עילוי אחד גאון ובקי מופלא על מנת לקנטרו בדרשותיו, ובזמן שרבי ישראל היה מרצה את שיעוריו, היה מנסה אותו עילוי למצוא פירכא לדבריו ממקומות נידחים בתלמוד בבלי וירושלמי. רבי ישראל הבין כוונתו, ומצא לנחוץ לא לדחות את דבריו סתם, אלא דוקא לעמוד עליהם. הוא היה פונה לשואל, שוהה רגע, ומשיב, שאמנם לכאורה יש כאן סתירה, אבל כשנעמיק בדבר יתברר שלא כן הוא, וכהרף עין היה בונה פלפול עצום, ומוסיף, שדוקא מתוך אותה פירכא יש ראיה לדבריו. וכשעילוי זה ראה שאינו מצליח לסתור את דבריו, אחז בדרך הפוכה וניסה להביא הוכחות לדברי רבי ישראל סלנטר, וכוונתו היתה להראות שדבריו כאילו וכבר כתובים ואין הוא מחדש דבר. ברם, רבי ישראל היה מהפך גם את הוכחותיו אחרי שהיה מרצה פלפול בענין זה, ומביא לידי מסקנא, שדוקא משם יש קושיא לדבריו, ובדרך זו קיצץ רבי ישראל את כנפיו, ולא העז אותו עילוי לעמוד יותר כנגדו.

הארכנו במקצת תאור על רבי ישראל, על מנת להתפכח בסיבה שהביאתו לשינוי דרכו, והיא דרך שיטת המוסר. המהפך העקרוני שארע לו בחייו לשנות דרכו מפלפולי תורה יום ולילה לשיטת המוסר, היה מתוך סיפור קטן.

מבין באי בית המדרש באותה העת, היה איש קדוש וצדיק ושמו רבי זונדל מסלנט זצוק''ל. האיש הפלאי הזה וכל מנהגיו המופלאים ומוזרים במקצת משכו את לבו של רבי ישראל, והוא התחיל לעקוב אחר דרכיו. התחיל להיות נכנס ויוצא אצלו כבן בית, מתבונן על דרכיו ועבודתו בקודש, סופר צעדי רגליו. פעם בהיותם בשדה, הרגיש רבי זונדל בהתעניינותו של רבי ישראל ובעקבו אחריו. קרא לו ואמר לו: ''ישראל, למד מוסר ותהא ירא שמים!''.

מקרה זה פעל פעולה עצומה על נפשו, ועורר בה מהפיכה שלימה. רבי ישראל בעצמו היה מספר, כי כאשר שמע את הקול יוצא מרבו על ציווי לימוד המוסר, הנה כאש בוערת ירדה תוך חדרי לבו. מאז דבקה נפשו ברבי זונדל ולא זזה ידו מידו, למרות היותו בעצמו גאון מופלג הכתירו לרבו, שימש אותו בקודש, ויצק מים על ידו שנים רבות. ומאז החל לעלות במעלות היראה, ובכל גאוניותו וחריפותו התמסר להבין ולהשכיל את דרכי עבודת ה'.

ובכן מצא לנו רבי ישראל את הפתרון להיות ירא שמים, כפי שגילה הוא על עצמו בתור גאון יותר מאתנו, למדן וחריף יותר מאתנו. עם כל זה הגיע הגאון למסקנא, שמבלי מוסר אי אפשר להיות ירא שמים! ''למד מוסר ותהיה ירא שמים!''.

זהו הפתרון שלצערנו מזולזל מאד. אין לך ישיבה שאין מזולזל אצלה בזלזול גדול סדר מוסר, סדר קצר כחצי שעה בלבד, וגם הוא נלמד באופן מזולזל מבלי כל תועלת כלל ועיקר.

ואם ה''חתם סופר'', הגאון שבגאונים, היה נוהג ללמוד כל יום מוסר, והעיד על עצמו, שיום שאיננו לומד מוסר מרגיש הוא צינון ביראת שמים - מה נענה אנו?

ואם המגיד הזהיר למרן ה''בית יוסף'', שהיה קדוש, צדיק וחסיד בכל מיני חסידויות, שלא יעבור עליו יום מבלי מוסר - איך נאמין לעצמנו שנוכל להיות יראי שמים גם בלי מוסר?

בקיצור, לא נתבייש להודות: ''אין לנו יראת שמים!'' אכן, רוצים אנו יראת שמים. רצון יש לנו להיות יראים ושלמים, אלא שרוצים אנו שייקנה זה אצלנו בדרך ''סגולה'' בלי עמל ויגיעה.

''יראת ה' היא חכמה'' (איוב כח, כח), אומר ה''מסילת ישרים'', שליראת ה' דרושה חכמה והעמקה עצומה ומפרכת, כי זו החכמה, ולא כהחושבים שהוא קל העיון, ואינו אלא לגסי השכל שמוחם ושכלם עב מלהבין בחידושי תורה, הם יש להם ללכת לספרי המוסר. טעות! מי לנו גאון וחריף כרבי ישראל סלנטר, כהחתם סופר, כמרן הבית יוסף. ואם הגיעו למסקנא שרק מוסר יציל, אם כן, אין לנו לאן לברוח!

וכיון שעסוקים אנו בפתרון היחיד - ''מוסר'', יש לציין, כי הרבה אינם יודעים כלל לאחוז בפתרון זה, ולכן אינם מפיקים את התועלת הראויה מלימוד המוסר, כי שהורנו מורנו הגאון הגר''י סלנטר זצוק''ל.


ה. התנאים להפיק את מירב התועלת מלימוד המוסר

המוסר יתן את מירב התועלת באם:

א. ללמוד באותו נושא שהינך נגוע בו תקופה ממושכת, ולא לקפוץ מנושא לנושא.

ב. ללמוד באותו נושא במגוון ספרים המדברים מוסר באותו נושא.

ג. לשנן מאמרים מרגשים באותו נושא שאתה עוסק בו, לנגן אותם בניגון, ובלכתך בדרך חזור בעל פה עליהם בשינון ובניגון בלחש, עד שיחדרו היטב בלבך.

ד. להרבות להתפלל להצלחתך באותו נושא שהינך עוסק בו בספרי המוסר.

ה. אין הכוונה שלא לעסוק בספרי מוסר בנושאים אחרים. אפשר גם אפשר, אלא שעיקר עסקך יהא בנושא אחד, ולא להרפות ממנו תקופה ממושכת.

ו. זמן לימוד מוסר שיש להפיק ממנו תועלת משמעותית הוא כ- 45 דקות, כולל לימוד, שינון וניגון, ואף שכל זמן שיקדיש אדם למוסר יש בו תועלת.

ז. כדאי ללומד מוסר שתהא לו קביעות במוסר בבקיאות ובעיון. הבקיאות יכולה להיות כל בוקר או ערב קודם לכתו לישון.

ח. והעיון כנ''ל - 45 דקות - אם אפשר במקום שקט ומבודד על מנת להתרכז בו בישוב הדעת.

ט. אם לא מתאפשר לעסוק במוסר במשך זמן הנזכר, לא ימנע מלימוד המוסר ואפילו לזמן קצר ביותר.

ומובא בספר ''אור ישראל'' (יז, א):

ורבנו ישראל בעצמו היה לומד ספרי מוסר בהתפעלות רבה ועצומה, בקול נעים מאד, מעורר עצב, ולפעמים היה חוזר על מאמר אחד בהתפעלות כמה וכמה פעמים, אשר כל השומע קולו, נמס לבבו ויהי למים. וגם לעת זקנותו, והאיש קדוש ונורא, וכמעט התפשטה נפשו מגשמיותו, בכל זאת לא חדל מללמוד ספרי מוסר בהתפעלות עצומה מאד, ופעמים גם בבכי רב.

ומה מאד הזהיר: לא יקלה הדבר להיות כל רב ומורה צדק בעירו מזהיר ומזרז אל לימוד המוסרי בשפתיים דולקות ולב נכון, איש איש לפי ערכו יהלל (מאיגרתו, תנועת המוסר ב', סב).


ו. תוצאות המוסר עד זקנה ושיבה

והעיקר הוא לזכור פרט חשוב שבגללו נשברים רבים מאלה שהחלו לתקן עצמם בדרך לימוד המוסר, והוא, התוצאות לא תמיד הם מיידיות, האדם שלומד מוסר מתפעל ומתרגש, מגיע לחרטה וקבלה אמיתית, ומכך מגיע למסקנא, זהו, לעולם לא אכשל יותר, וכשנכשל נשבר ונחלש בדעתו בראותו שהנה לימוד המוסר לא נתן לו כלום.

זו טעות! אין ספק שלימוד המוסר שינה במהותו, ואם עד עתה היה נכשל בכל יום, מעתה יכשל כל יומיים, וכדומה, ואפילו אם ימשיך להכשל כמו קודם, מעתה יהא זה עם אנחה כבדה כראוי, ובכך במשך הזמן יש סיכוי שיגמל מהמידות והתאוות הרעות. כדי לראות פירות מלימוד המוסר צריך לכך סבלנות, ובהבחנה כראוי יראה היאך באיטיות קוצר הוא את הצלחותיו.

ועוד סוד גדול מגלה לנו הסטייפלר שיש בלימוד המוסר, דהלומד מוסר בצעירותו, וכן המלמד לילדיו מוסר, כשמתגבר שכלו - אותו מוסר שלמד בקטנותו גדל עמו ומשפיע עליו כפי גדלותו להתחוור לו ביותר מה שלמד בצעירותו.

ואם כן, לימוד המוסר הינו מבורך ביותר להשאיר ברכה לכל חיי האדם, והוא ממש דברי שלמה המלך: ''חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה'', דהיינו אותו מוסר שלמד הנער בילדותו - גודל הוא עמו ומתפרש ומתחוור לו כפי עליית שניו ועד זקנותו.


ז. המחשת תועלת לימוד המוסר

נמחיש לדוגמא את תועלת לימוד המוסר.

אדם שישב ושינן מאמרי חז''ל בענין הכעס כמה הוא חמור, והתבונן במאמרי חז''ל בזה, וכגון: כאילו עע''ז, טורף נפשו באפו ומחליפה בסט''א, וכיוצא, המאמרים נגעו ללבו, בא הביתה והנה נסיון של כעס נזדמן לו מיד, וכי יגיב כמו אתמול כשלא בא מוכן לנסיון עם לימוד מוסר? אין ספק שהתגובות יהיו שונות לחלוטין.

וכן הלומד מוסר מעלת השומע חרפתו ואינו משיב, שהעולם עומד עליו, מתכפרין לו עוונותיו ועוד כיוצא, הרי משתוקק הוא הלואי יבוא לידי ואקיימנו, והנה אכן בא אדם וביזהו, או אחד מבני ביתו, הכי יגיב כמו אתמול טרם לימודו מוסר מענין זה?

וכן על זה הדרך, ואף שברור הוא שיהיו עליות וירידות, מכל מקום בהכרח הפער בין מעידה למעידה ילך וירווח, עד שמעט מעט יגרש המידות הרעות מתוכו.




פרשת וזאת הברכה ב' - מאמר קח

''טוב אחרית דבר מראשיתו'' (קהלת ז' ח')


א. חתן בראשית - על שום מה?

מנהג ישראל קודש להעלות ב' חתנים ביום שמחת תורה, חתן תורה עולה לקריאת פרשת ''וזאת הברכה'' שהיא סיומה של תורה, וחתן בראשית עולה לקריאה מתחילת חומש ''בראשית''.

והשאלה מפורסמת, מילא חתן תורה שם חתן עליו, אחר שזכינו לסיים את התורה, ועל סיום דבר שנלמד כבר בודאי יש מה לשמוח עליו, כסיום מסכתא סיום משניות וכדומה.

אולם לשמחה מה זו עושה להעלות ''חתן'' לבראשית, שהיא התחלת דבר שאין שום הבטחה לגימורו?


ב. כחה של התחלה

ובאמת נעלם מרבים כוחה של ''התחלה'', ובהיות שזו עצה נפלאה לעבוד ה', מן הראוי להרחיב את הדיבור בענין זה.

כוחה של התחלה יש לה משמעות רבה, עד כדי שכל האחרית דבר תלויה הצלחתו בראשיתו, האחרית תהא טובה רק כאשר הראשית היתה חזקה ומוצקה. והדבר מתבטא בפרטים רבים. מבני אדם נעלם סוד זה, וכמעט שסיבת מפלת בני אדם בחטא או התרשלותם בקיום המצוות הוא מפני שניגשים למעשה ללא הכנה והחלטה קודמת. והוא כחייל המכשיר עצמו למלחמה, בשעת המלחמה כשהוא מוקף באוייבים מימינו ומשמאלו, היעלה הדבר בידו לנצחם?! כל הנצחון הלא תלוי רק בזה שיכין עצמו למלחמה קודם בואה. ונמחיש כמה דוגמאות לכך.


ג. ההתחלה תלויה בהחלטה

אדם שיודע שנתון הוא לחולשה במידת העצלות שלו - ובעצם מי לא נתון לחולשה זו?! - ויודע שפיתוי יצר עצלותו מונעו מסדר לימודיו הקבוע או משיעוריו הקבועים ללימוד, אסון הוא אם יתחיל להתמודד עם הבעיה בזמן הבעיה, כי אז כמעט ללא ספק יפול ולא יצליח עמוד בפיתוי יצר עצלותו.

עצתו היא, שיום קודם או לפחות כמה שעות קודם הנסיון - שאז הנסיון לא בתוקפו אצלו, כבר אז יחליט בהחלטה נחושה: אני היום הולך לשיעור, ויהי מה! אין לשער גודל ערך של החלטה כזו, בהחלטה כזו כבר שבר בזה רוב כוחו של יצרו, וכשיבוא רגע השיעור והסדר, אחר שכבר הוחלט אצלו לבוא ללימוד בנקל, יתגבר על יצר עצלותו.

והדברים מבוארים ברמב''ן (ויקרא, אחרי מות, יח, ד) : ''ודע! כי חיי האדם במצוות - כפי הכנתו אליהם''.

הנה לך שתלה הרמב''ן את כל הצלחות המצוות בהכנה שקדמה להם דוקא.


ד. חידוש ההחלטה

וגם כאשר לא ביצע האדם החלטה מראש כאמור, עדיין ישנה אפשרות לתיקון. ונביא עוד דוגמא להמחשה:

אדם בא ללמוד את לימודו הקבוע, אם זה תחילת הסדר או תחילת שיעור קבוע, והנה מצבו באותו יום מצב של חולשה גופנית או נפשית, ללא חשק בא הוא ללימודו, ובאמת אינו יודע היאך יעביר סדר כה ארוך או שיעור של כמה שעות בריכוז ובחשק כראוי ללימוד התורה, שכרגיל מדמה לעצל כל מצוה ולימוד כהר גדול.

ובכן העצה היא להחליט מתחילת כניסתו לביהמ''ד: ויהי מה! אני מחליט שלא אתן לחולשה לגבור עלי ולבטלני מתורה, ולקבל עליו לפחות שבחצי שעה הראשונה או אפילו ברבע שעה הראשונה, הוא עובד בכל כוחו לגרש את כל המפריעים, ועל פי רוב לאחר חצי שעה של לימוד בכח ובמסירות נפש, יראה שנכנס הוא כבר לעומקה של סוגיא וכבר קל עליו הלימוד. ואם יראה ששוב יצרו פוחז עליו להשביתו, יקבל מחדש שוב לעוד רבע שעה או חצי שעה קבלה בהחלטה ללמוד במסירות ובכח, ויראה סייעתא דשמיא ללא ספק. והדברים אמורים גם לזה שהחליט קודם בואו לשיעור או לסדר, שהינו מוכן ומזומן לבוא ללמוד, אף שהיתה לו החלטה קודמת לבוא ואכן בא, עדיין פעמים שהחשק ירוד, לכך יש לו לחדש את ההחלטה לעצם הלימוד בתחילת לימודו כמבואר, כי אחרית דבר טובה ומוצלחת רק כאשר הראשית היתה מוצלחת.

זה כחה של התחלה, שהיא בעצם רגע אחד של החלטה בלבד ולא יותר.

מה שאין כן אם יכנס הוא במצב חולשה שכזו לביהמ''ד, ללא שום החלטה, אלא יתן למצבו להסחב כמות שהוא, ויחשוב אולי במשך זמן שהותי בישיבה כבר יבוא החשק. ידע כמעט בבירור, שמצבו זה ישאר כמות שהוא, והבטלה תסובבהו לדברים גרועים יותר כמו לבטל אחרים ולשתפם ''בצערו'', והשעמום יביאהו לליצנות שחוק וקלות ראש ועוד.

וראיתי בספר ''ישמרו דעת'' להגר''ד פוברסקי זצ''ל, שבקלם נהגו שבשעה הראשונה של הסדר היה כל אחד לומד לבדו בחשק, כדי שלא להיכנס לנסיון של דברים בטלים, ורק לאחר שעה, כשכבר נכנסו ללימוד, היה כל אחד פונה לחברותא ללמוד בצוותא.

וכבר הזהיר הרמח''ל בספרו מסילת ישרים (פרק ז'): ''שלא יחמיץ האדם את המצוה, אלא בהגיע זמנה או בהזדמנה לפניו או בעלותה במחשבתו, ימהר יחיש מעשהו לאחוז בה ולעשות אותה, ולא יניח זמן לזמן שיתרבה בינתים כי אין סכנה כסכנתו, אשר הנה כל רגע שמתחדש יוכל להתחדש איזה עיכוב למעשה הטוב''.

והטעם הוא, כי אם יחמיץ את המצוה בהגיע זמנה, בכך יהרוס ויקלקל את ההתחלה, ולכך אין סכנה כסכנתו.


ה. יקיצת ההשכמה תלויה בהחלטה שקודם השכיבה

ניקח לדוגמא נוספת עוד פרט אקטואלי ביותר.

אחת החולשות המצויות שההתגברות עליהם קשה ביותר, היא הקימה בהשכמה, או לפחות בזמן שהאדם קובע לו.

העצלות היא אחד הדברים הכבדים ביותר המכבידים על נפש האדם ומאבדים אותה, כי העצלות יש בה כדי להמית ממש, ושלמה המלך אמר (משלי יח, ט): ''גם מתרפה במלאכתו חבר הוא לאיש משחית''.

העצה להתגבר ולקום בהשכמה, היא להחליט קודם השכיבה: מחר כשאתעורר בשעה הקבועה - אקום! אבל אם כשילך לישון על מטתו ילך לשכב ללא החלטה, ויזרק על משכבו יהיה אשר יהיה, וישאיר את ההחלטה לבוקר כשעיניו חצי עצומות, כמעט ללא ספק שימשיך כך להתגלגל ולרנן על משכבו.

והדבר בדוק ומנוסה גם בדוגמאות הקודמות, כשמחליט האדם: אני היום מקשיב לשיעור! אני היום חייב להבין את השיעור! יראה בחוש עד כמה תועיל לו החלטה זו, ותחדש בקרבו כוחות מחודשים וערניים עם רצון להקשיב או להבין שיעור או סוגיא זו, אחר שכך החליט במחשבתו קודם.


ו. הנדר מועיל להפריש מן האיסור מפני כח ההחלטה של הנודר

ובעצם ניתן להסביר דזהו ענין הנדרים.

הנה רואים אנו בחוש שאנשים נרתעים מלהפר נדרם או שבועתם במה שקבלו עליהם, ואפילו בדברי הרשות, ולכאורה יפלא, מדוע פחות נמנעים הם מלחטוא בדברים שהמה בלאו הכי מושבעים ועומדים, וכגון בכל חיובי התורה. הרי האדם מושבע ועומד מהר סיני לקיים את דברי התורה, והנה כשינדור האדם על ככר זו מלאוכלה, או על בהמה זו להקדישה, ישמר ויחרד לבלתי חלילה יפר נדרו, ואילו בייתר המצוות קל בעיניו יותר להפר חיוביו כלפי הבורא. וכמו כן יקל בעיניו לשמור נדרו אחר שכך קבל עליו, מאשר לשמור כל ענייני המצוות כשמירת הלשון שמירת העינים וכדומה.

והתשובה היא, כיון שבמה שנדר הרי שכך החליט בנפשו לקיים, ובשעת הנדר קיבל בהחלטה ובהכנה גמורה לקיים את אשר ברצונו לקיים, ובזה שבר כח יצרו וסלקו מעליו, מה שאין כן בשאר חיובי התורה, שאכן חייב הוא בהם כמו כל נדר, שהרי מושבע ועומד הוא, אמנם לא קבל בעצמו החלטה על עצמו לקיימם, ולכך כיון שאין ראשית טובה של החלטה אישית מצידו - הרבה מקטרגים עומדים בדרכו להקל ולסובב מעליו את חומר מחוייבותו כלפי בוראו.


ז. בא וראה כמה גדול כחה של ראשית:

איתא בגמרא (בקידושין מט, ע''ב): ''המקדש את האשה על מנת שאני צדיק גמור, חיישינן שמא הרהר תשובה בלבו וחוששין לקידושיו'', ואם ידעינן שבודאי הרהר תשובה בלבו, בודאי מקודשת. ומה לכאורה יש ערך לרגע זה של הרהור תשובה? אלא כמבואר שהכל תלוי בהחלטה הראשונה, כי כל מה שיבוא אחר כך נגרר אחר ההחלטה הראשונה.

וכמו שהיה אומר הגה''צ המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ''ל (אור יחזקאל - תורה ודעת עמ' קטז) לגבי מה שכתוב גבי נזיר (במדבר ו' א'): ''איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה', כל ימי נזרו קדוש הוא לה''', הרי שאף שלא השלים נזירותו - כל ימי נזרו מתחילת נזירותו כבר נחשב לקדוש, והוא משום ההחלטה של נזירות.


ח. עזר ה' וסיועו לאדם כפי כח קבלתו והחלטתו

ועוד מובא בספר ''אור יחזקאל'' להמשגיח זצ''ל (תורה ודעת עמ' קיז):

ובאמת ענין ''הראשית'' אינו רק בתחילת הזמן, אלא אף בכל יום ויום יש ''ראשית''. ומובא בספרים הק', שכל יום חייב אדם מיד בקומו משנתו לקבל עליו עול תורה, ובעת שקבלתו תהא ראויה - יהיה לו עזר ה' כפי קבלתו. איתא בחז''ל (בראשית רבה סה כב): ''בשעה קלה הקדימני לגן עדן''. חזינן שעל ידי קבלה נכונה ואמיתית יכול להגיע למדריגות גבוהות יותר מעבודת שנים רבות.


ט. קבלה בבוקר - הבטחה להצלחת היום

ועוד הביא שם בשם ספר ''כתר ראש'':

דבר מנוסה כאשר ישכים האדם בבוקר ויקבל עליו ביום ההוא עול תורה באמת, שיגמור בלבבו שלא ישמע לשום דבר ושלא יתבטל לשום טירדה, אז בודאי יצליח ביום ההוא בתורה כפי תוקף קבלתו ביום ההוא, וכפי חוזק ההסכמה - כן יעזרוהו מן השמים.


י. אופן החלטה המועילה לכוונה בתפילה

וכמו כן הדבר אמור לגבי תפילה, הכוונה בתפילה תלויה בהכנה, כשאדם ניגש קודם העמידה בהחלטה: אני בכל כוחי אכוון בברכה ראשונה לפחות! יועיל לו מאד, ואם יכנס לתפילה כהרגלו ללא שום הכנה מיוחדת, אלא מתוך מחשבה: אשתדל לכווין... וכ''ש כאשר ניגש לתפילה ללא שום מחשבה, הלא ללא ספק שכל טירדה קטנה או כל מיני מחשבות ישוטטו במוחו במשך כל תפילתו.


יא. אופן ההחלטה להרגשת קדושת שבת

וכן לגבי שבת קודש, שלצערינו מעטים המה המרגישים קדושת שבת, ומעטים המה שהשבת נותנת להם מעוצמתה ומסגולתה להרגיש קרבת ה' מיוחדת ביום זה, והסיבה לכך היא כאמור, שלא ניגשים לשבת מתוך הכנה הראויה, אלא מתוך הריצה והטירוף מיד נכנסים באיחור למנחת עש''ק, ומיד לקבלת שבת, והיאך א''כ באופן זה ירגישו קדושת שבת?

מה שאין כן הנכנס לשבת מתוך ד''ת, מתוך מוסר על מעלת השבת, ולאחר שלומד תורה קודם השבת מחליט בלבו בהחלטה ובקבלה להתנהג בשב''ק בקדושה יתירה, זהירות מדיבורי חול בשבת, ולפחות מקבל החלטה על ההתחלה של השבת לקבלה מתוך הרגשים ומתוך מורא ואהבה, הלא בחוש יראה היאך שהשבת תמשיך עליו אור נפלא ונערב.


יב. הצלחת ההחלטה - החוש מעיד

וזאת כל בר דעת רואה בחוש, שכפי שמכין הוא עצמו לכל דבר שבקדושה, המצוה או התפילה נעשים באופן אחר לגמרי. היש להשוות אחד שקם בהשכמה זמן מה לפני התפילה, לומד גמרא או מוסר, ואח''כ ברכות השחר בכוונה ובמתינות, הלא בכך מרוויח הוא שכך ירוץ לו כל היום. ולעומתו הקם בעצלתיים, מגיע באיחור לתפילה, ומתפלל למקוטעים, הרי לאחד שכזה יש לו עבודה קשה במשך היום להשיב את מירוץ התרשלותו לאחור, ולהתחיל להזדרז באמצע היום, קשה מאד שיעלה הדבר בידו, להקיץ מתרדמתו בעיצומו של יום ולהתחיל התחלה חדשה באמצע היום, כמה קל הדבר כשההתחלה עם ההחלטה היא מתחילת היום.

והדבר מתבטא בכל פרט ולו הקטן ביותר, למשל אדם אוחז בתוס' קשה להבנה, או בסוגיא שקשה להבנה, מחליט איני זז מכאן עד שאבין תוס' זה או גמ' זו, זו עצה נפלאה, שתועיל לו לקבל כוחות חדשים להתעקש עד להבנת הסוגיא.


יג. החלטה בחלק ה''סור מרע''

עד עכשיו היו דברינו בחלק העשה טוב, ועתה נבאר ענין עבודת הראשית וההחלטה לחלק ה''סור מרע''.

ונקדים סיפור מהגמרא (נדרים ט' ע''ב):

תניא, אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד, פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, והלכתי למלאות מים מן המעין, ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי [ופירש''י: מתוך שראיתי צורתי כ''כ נאה, נתגבר עלי יצרי וביקש להביאני לידי מעשים רעים לטרדני מן העולם], וביקש לטרדני מן העולם, אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה, העבודה! [שבועה!] שאגלחך לשמים. מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל.

ומבואר שם בגמרא משמעון הצדיק, מעולם לא היה אוכל אשם נזיר טמא, לפי שנזיר כשנטמא מתחרט על נזירותו ותוהה על הראשונות, שהרי צריך לספור מחדש ודומה הדבר לחולין בעזרה, כלומר קרבנותיו לא רצויין (עיי''ש בר''ן), אולם בנזיר זה לא היה לו לשמעון הצדיק חשש של תוהה על הראשונות, אחר שכל נזירותו התחילה לשם שמים, ולא כמו נזירים אחרים שאולי נוזרים מחמת כעס.

מסיפור זה למדנו עצה כיצד ניתן להפטר מהיצר הטורדני לעבירה מסויימת, והיא ההחלטה, ''שבועה שאגלחך לשמים''. ורואים אנו ששמעון הצדיק היה בטוח בנזירות שכזו שהיא נזירות מוחלטת שלא ניתנת לחרטה ולתהיה, ובשביל כך אכל מאשם נזיר זה.


יד. סוד הצלחת ההחלטה - לקבלה כפי היכולת ולחדשה בכל פעם

כי זאת צריכים אנו להבין היטב, לא כולם בעלי יכולת לקבל החלטה נחרצת כללית, דהיינו בפעם אחת לבא ולהחליט החלטה שמהיום אני עובד ה' בכל העניינים - תורה תפילה תיקון המידות והתאוות, ועם החלטה זו ללכת מבלי לזוז ממנה, לזו נדרש סייעתא דשמיא מיוחדת, שמעטים מצליחים בה, שעם החלטה אחת קובעים לעצמם דרך לכל ימי חייהם. ולכן העצה היא שיחדש האדם את החלטתו בכל פעם וכפי יכולתו, ואפילו בפרטים. ונמחיש זאת בכמה דוגמאות מוחשיות.


טו. בכח ההחלטה להסיר מחשבות קפידא ושנאה לפחות בזמן התפילה

אדם ניגש לתפילה, מייחל בתפילתו בכוונה כראוי, מצוי מאד שנזכר באיזו קפידא על חבירו שלא מזמן פגע בו, או שהונה אותו בהונאת ממון, ונתפס למחשבה זו עמוק, ומתמלא הוא בקפידות על חבירו, וּמְשַׁחְזֵר במחשבתו כל אשר קרהו, ומתמלא בכעס וְעֶבְרָה, ומחשב מחשבות היאך להשיב לו וכדומה. ובאמת כשנתפס אדם למחשבה שכזו בתפילתו, קשה להיפרד, כידוע, וכמצוי שדוקא בזמן התפילה מתעוררים מחשבות קפידא וכיוצא.

ובכן העצה היעוצה לזה להחליט מיד: אני מקבל עלי עד סוף התפילה להסיח דעת ממחשבה זו המטרדת אותי, ובשום אופן לא אתחבר אליה לפחות עד סיום התפילה. והדבר יועיל מאד ללא ספק.

או כמו כן כל מחשבת איסור המטרדת בזמן התפילה, יכול אדם בהחלטה לזמן קצר כזה לגבור על יצרו ולהוריד את כח ועוצמת ההטרדה לגמרי, ולפחות להתישה מאד.


טז. בכח ההחלטה להמנע מלשון הרע ומביטול תורה

דוגמא נוספת, פעמים שנחשק האדם לדבר איזשהו לשון הרע על מאן דהו, ויצרו מחשיק אותו לזה מאד. העצה, שיקבל עליו מיד ואפילו בנדר: אני מקבל עלי שלשון הרע זה שלבי חושק עתה מאד לאומרו - בשום אופן לא אוציאו מפי. מיד יראה היאך נחה רתיחת היצר מלהסיטו לזה, ואם לא יעשה כן, כל הזמן יהא במלחמה טורדנית - כן לספר... לא לספר... כן לספר... לא לספר... וכן עוד שיקול דעת לצד זה או לצד זה, ויתכנו הרבה היתרים שפתאום יצמחו לו שכן לספר. כך שהעצה הפשוטה לחתוך מיד את השקלא וטריא בזה, ואת הפיתוי והרתיחה שביצר זה, בקבלה נחרצת חד פעמית וספציפית ללשון הרע מסויים זה, שבשום אופן אני לא מספרו, ויהי מה!

וכמו כן, כאשר באמצע לימודו נחשק מאד לומר איזו ידיעה חדשה שנתפרסמה, וכגון בזמני בחירות וכיוצא, או שנחשק מאד לומר איזה מילי דבדיחותא באמצע הלימוד, אזי כשיורה חיציו בהחלטתו על אותו פיתוי בפרטות, נקל לו מאד להתגבר, אחר שייחד את גבורתו על פרט אחד בלבד.


יז. בכח ההחלטה להתגבר על הכעס והגאווה

כמו כן בענין הכעס, קשה מאד לקום בהחלטה החלטית: אני יותר לא אכעס כל ימי חיי, או אפילו תקופה מסויימת. אולם קל מאד כאשר האדם נמצא כעוס בדבר מסויים, להחליט לקבל על עצמו שבנושא מסויים יותר הוא לא כועס בשום אופן.

ומעשה היה בסופר סת''ם שסיפר לי, שהיתה תקופה שהיו נפסלים לו בכתיבתו תפילין ומזוזות, והיה הדבר הזה מביאו לעצבנות ולמצב רוח לא טוב. יום אחד החליט שמקבל הוא עליו שבנושא זה של פיסול תפילין ומזוזות, מעתה מקבל הוא באהבה את אשר יקרהו ולא יכעוס על דבר זה. ואמר לי שהועילה לו מאד החלטה זו, אחר שזה על דבר אחד מסויים, ומני אז הצליח לקבל באהבה ובשמחה ממש כאשר קרהו שוב כאלה. והוא כאמור אחר שהחליט בנפשו שבשום אופן לא יתן מקום ליצרו בנושא זה.

החכם עיניו בראשו, שבמקרים שיודע הוא שעלול הוא לבא לידי כעס, יקדים החלטתו קודם בא במגע עם נסיונו בפועל, וכגון שיודע שעלול הוא לכעוס מאד מפלוני, או שיודע שעלול הוא לבא עתה לידי מחלוקת בביתו מסיבה מסויימת, כמו אותו סופר שידע במקרה שלו שעלול הוא לבוא לידי כעס. כאן יקדים ההחלטה עוד קודם, ויאמר: יודע אני שעתה עלול להזדמן לידי נסיון של כעס, ומקבל אני עלי שבשום אופן לא אכעס עתה במקרה זה.

וכגון גם אם לבו נוטה להתגאות עתה בידיעת חכמה מסויימת, או בלבוש מסויים, ומייחד את החלטתו על אותו דבר בפרטות, בנקל יגבר עליו.


יח. לנצחון בדרך החלטה יש לנקוט בכח ה''הרגל''

וזהו ענין של הרגל, כשיעשה זאת החפץ חיים להנצל ממוקשי מוות, ירגיל עצמו בזה ויהא לו בזה הרגל לקבל כל פעם מחדש קבלה החלטית על מאורע מסויים שנזדמן לו, או שיודע שעלול הוא להזדמן לו, ומקדים רפואה למכה, בזה שובר את כל כח יצרו ומתישו, מה שללא החלטה זו יתפלפל עם יצרו ויאבק עמו, וכולי האי ואולי ינצחו.


יט. כח ''ההחלטה'' הוא מתנת ה' לכל יהודי ויש לנצלו

זהו כוחה של ראשית המבורכת בהצלחתה, וזו מתנת הבחירה שנתן הבורא לאדם. שהרי אם ניתנה לאדם בחירה בהכרח שיש לו כח להחליט במה לבחור, אלא שרוב בני אדם לא יודעים את כח ההחלטה, ומושכים את סבל הנסיון, כך שכל משך הנסיון נמצא האדם בהתמודדות ובמלחמה, ובזה תש כוחם מלהתמודד לאורך זמן ונופלים. אולם כשיחליט האדם מראש, הרי שבזה קיצר את זמן הנסיון, ושיתק את יצרו בו ברגע של החלטה ראשונית באומרו ליצרו: זהו! אין על מה לדבר עמי בנושא זה! ואיני מוכן לחזור ולשמוע אותך בנושא זה! אין להתפלפל! אין לשאת ולתת! כך החלטתי, וזהו! כך פשוט לשוחח עם יצרו כמו שמשוחח עם כל טרדן בחיים שהיה בא להטרידו, וכי לא כך היה משיבו?! ומדוע שלא ישיב כך ליצרו?!


כ. בכח ההחלטה להינצל מפגם העיניים

דוגמא נוספת.

צריך אדם לצאת לרחוב, הנסיונות של שמירת העיניים הרי הם על כל צעד ושעל, אזי אם יצא לרחוב ללא החלטה, ויתחיל להתמודד עם יצרו בעודו ברחוב, קשה שינצח, הרי הוא בעיצומו של נסיון בתוך אש היצר שבוערת ברחוב, רק אז להתחיל להלחם - זה מאוחר מדי! אולם אם קודם יציאתו לרחוב יחליט: הרי אני כעת יוצא לרחוב מסוכן ועלול אני להכשל, ובכן מקבל אני עלי שביציאת רחוב זו שאצא עתה לא אפגום עיני בשום אופן, ואשמור עליהם בכל כוחי, רק בדרך זו יועיל לעצמו להתגבר על יצרו. והוא פשוט כמו כל היוצא להאבקות עם יריבו, הלא מכין עצמו קודם בתכסיסי מלחמה ובהחלטה לנצח, ובלי זאת רוב הסיכויים שינוצח. כמו כן אם לא יכין עצמו בתכסיסי מלחמה נגד היצר קודם, ורק יחכה לאחר שיכה בו היצר כמה מכות שהם החשקים והתשוקות לעבירה, ורק אז יתחיל להאבק עמו - קשה מאד שיצליח.

וכמובא בגמ' (נדרים לב ע''ב): ''בעידנא דיצר הרע לית דמדכר ליה ליצר הטוב בהדיה'', בזמן שהיצר כבר הצליח לחמם ולהטביע את האדם בעבירה, אינו רואה אז את יצרו הטוב לידו כלל. ואם תאמר א''כ מדוע נתבע הוא? והלא היה אנוס בשעת העבירה? אכן, בשעת העבירה יתכן שאדם פעמים ואנוס, אולם אין פשיעה כפשיעתו בדבר אשר לא הכין כלי מלחמתו קודם בואה של המלחמה, ועל זה יפשע כל גבר, לפי שקודם בוא המלחמה, כשאינו בעימות עם יצרו, בנקל יוכל להתכונן.

והוא בעצם ענין לימוד המוסר שדיברנו עליו בשיחה קודמת, לפי שבלימוד המוסר מכין האדם עצמו למלחמה קודם בואה.


כא. בכח ההחלטה לשבר תאוות אכילה

ונסיים בעוד אופן המצוי.

אחד שיודע בנפשו שנגוע הוא בתאות אכילה מופרזת, אוכל הוא ממתקים וייתר מיני מאכלים לא בריאים, או שכן בריאים רק אוכל מהם בכמות גדולה שמזקת, וקשה לו להגמל מתאווה זו.

עצה הנ''ל תועיל לו מאד, דהיינו, שיחליט קודם אכילתו, ועדיף בתחילת היום: היום איני אוכל יותר מכך וכך פרוסות לחם, שיקציב לעצמו מה שצריך לבריאותו. היום מקבל אני עלי שאיני אוכל ממתק מסויים זה, איני שותה שתיה מסויימת זו, ולא יקבל עליו הרבה קבלות יחד שאז לא יוכל לעמוד בהם, אלא קבלה על דבר מסויים שאוהבו מאד ויודע שהוא מגזים בו. וגם אם את זה לא יוכל לקבל עליו, יחליט שמממתק זה או ממעדן זה או שתיה זו טועם אני רק פעם אחת היום, וכן על זה הדרך, כל אחד לפי מה שיודע שהוא יכול לקבל עליו.

ועדיף שלא ימתין עד שעת הארוחה שכל המעדנים סדורים לפניו וריחם עולה לאפו, שאז בעודו בכפו יבלענה ויוסר ממנו יישוב דעתו מלהחליט החלטות, ואף שלא מאוחר גם בשעה זו להחליט, אולם יקשה עליו הדבר, ולכך עדיף להחליט על כך קודם בא שעת הנסיון, וכך מעט מעט יגרש את יצרו הקשה מעליו.


כב. לקדש את ''הראשית'' ישנו בכללות וישנו בפרטות

עומדים אנו בפתיחת השנה, לאחר ימים של תשובה והתעלות, עלינו לקבל עלינו לקדש את הראשית, ובזה אין הדבר שווה לכל נפש. יש שהוא במעלה יותר ויש בכוחו לקדש ראשית למשך חודש, ויש אשר בכוחו לקדש ראשית למשך שבוע, ויש שנצרך לקדש ראשיתו בכל יום ויום מחדש, ואפילו כמה פעמים ביום.

בכל אופן העיקרון הוא אחד, להקדים הכנה שמשמעותה החלטה קודם המעשה, לבצע את המעשה גדול או קטן - במסירות ובחשק.

ולעצה טובה קא משמע לן, נראה שכדאי ש''הראשית'' תהא באופן שכזה: לקבל באופן כללי בהחלטה שהשנה הזו לא תעבור ככל השנים, אלא משופרת יותר, ולהחליט בנפשו שלא יתכן שאשאר תמיד על אותה שליבה ולא אעלה בסולם לשליבה נוספת. ואח''כ לגבי הפרטים זה כבר אינו שווה בכל נפש כאמור, יש שיש בכוחו לקבל לזמן ארוך יותר ויש לזמן קצר. וגם לגבי האדם עצמו, ישנם דברים שיש בכוחו לקבל לזמן ארוך וישנם לזמן קצר. והעיקר הוא להתרגל לחזק את יסוד זה בעצמו להיות עובד עם החלטות, ובזה מנצל הוא את כח הבחירה שבו שזו מתנת שמים שיש ביד האדם להיות כאבות הקדושים, וכמובא בתנא דבי אליהו (כב): חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, וכמובא ברמב''ם, שיש ביד האדם להיות צדיק כמשה רבנו בכח בחירתו בכך שיעשה את כל אשר בכוחו לעשות. והנה התדב''א נקט לשון: חייב אדם לומר וכו', שהוא חובה על כל אחד לומר כך, והיא בעצם ההחלטה הכללית שדברנו, דהיינו קודם להחליט בהחלטה כללית ששאיפתו להיות כגדול שבישראל, זו צריכה להיות שאיפה כללית ולכווין את ההחלטה על שאיפה זו, ורק למעשה בפרטי ההנהגה כיצד לנהוג, זה לכל אחד כפי כוחו ומדריגתו.


כג. אי אפשר להגיע לחתן תורה מבלי חתן בראשית

כך שלמעשה לא פחות חשוב ''חתן בראשית'' מאשר ''חתן תורה'', לפי שכל ההצלחה וההשגה בחתן תורה מוכרחת היא להתחיל בחתן בראשית, ואם החתן בראשית הוא כראוי, בודאי שיצליח לבסוף להגיע לחתן תורה. ''טוב אחרית דבר'', ואימתי? כאשר ''מראשיתו'' הוא טוב ויציב, כך שבעצם לא יתכן להגיע לחתן תורה מבלי שיוקדם לו חתן בראשית.


כד. מעשה שהיה

ואסיים במעשה ששמעתי מאחד מזקני ירושלים.

הסיפור ארע בירושלים של אז, כשהיו בה גדולים וצדיקים, גאונים עצומים בכל תחומי התורה, וכמו כן היו אז בירושלים בעלי מלאכה סנדלרים חייטים וכו'. בשמחת תורה, זמן ששמחים בו לכבוד התורה, קמו גדולי ירושלים תלמידי חכמים מובהקים, ורקדו בכל עוז בקדושה ובהתלהבות לכבוד התורה, ואילו הבעלי מלאכה ישבו מן הצד והביטו ברגשי קודש בגדולי ירושלים. אחד מגדולי ירושלים של אז, התבונן ברגשי נחיתותם של בעלי המלאכה, ובפרט בכך שנמנעו מלהעיז לקום ולרקוד עם גדולי ירושלים מחמת הבושה, קם אותו גדול והפסיק את הריקודים, ודרש: ''ביום שמחת תורה מכתירים אנו ב' חתנים, חתן תורה וחתן בראשית, מילא, מבינים אנו לשם מה חתן תורה, על זכות סיום התורה, אולם חתן בראשית לשם מה, והלא עוד לא התחלנו את התורה ולשם מה מכתירים ''חתן בראשית''? אלא, לומר לנו, ביום זה של שמחת התורה, יש לשמוח בה לא רק אלה ששקדו על התורה כל השנה כולה ויגעו בה, אלא אף אלה שהם בעלי מלאכה, ולא עסקו בתורה במשך השנה שעברה, אולם מקבלים עליהם להתחיל מבראשית לקראת השנה החדשה, ולקבוע עתים לתורה. ובכן, אמר אותו גדול: ''אתם בעלי מלאכה היושבים מן הצד בהערכה ובכבוד על גדולי התורה, מוכן הנני לקבוע עמכם בשנה זו שיעורי תורה קבועים להתחלה חדשה, האם מוכנים אתם לכך?'' וכמובן שענו כל הבעלי מלאכה בהסכמה גמורה על הצעתו, ותיכף לאחר הסכמתם הקימם הרב למעגל הריקוד, ואמר: ''ראויים אתם כחתני בראשית לרקוד עם חתני התורה'', ורקדו כולם ביחד בשמחה לאין קץ.

הרי שביום זה, יש לנו לקבל על עצמנו להתמיד ולהתחדש ביגיעת התורה, ולשמוח על העבר ועל הקבלה לעתיד.